מזההמאמרים

ריש לקיש ששחה בירדן

מאת מרדכי פרסוף

בפרשתנו (פרשת שלח לך) אנו למדים על מעלתה המיוחדת של הארץ. הן בצד הגשמי והן בצד הרוחני, ובמצוות המיוחדות שניתן לקיים רק בה.

סיפורנו הפעם ייגע במעלה נוספת הקיימת רק בארץ ישראל - גילוי השכינה, וכיצד גילויה תלוי בעם ישראל היושב בארצו.

יומא ט:

"ריש לקיש הוי סחי בירדנא. אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא.  אמר ליה: אלהא סנינא לכו, דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו מאי ארז? אמר עולא: ססמגור. מאי ססמגור? אמר רבי אבא בת קול. כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול... כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה לאו היינו טעמא אי נמי סליקו כולהו בימי עזרא לא הוה שריא שכינה במקדש שני.  דכתיב יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם. אף על פי שיפת אלוקים ליפת, אין השכינה שורה, אלא באהלי שם."

תרגום הגמרא:

"האמורא ריש לקיש – רבי שמעון בן לקיש - היה שוחה בירדן. הגיע מבבל רבה בר בר חנה והושיט לו ידו (על מנת שיעזור לו לעבור את הירדן). אמר לו ריש לקיש:  'אלהא סנינא לכו' (=אני שונא אתכם/ ה' שונא אתכם) דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו. מהו אותו 'ארז'? אמר רבי אבא: 'בת קול'. כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול.

כשבא הדבר לפני רבי יוחנן, אמר ליה: לא זהו הטעם, שלא שרתה שכינה, גם אם היו עולים כולם בימי עזרא לא היתה שורה שכינה במקדש שני, דכתיב 'יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם' אף על גב דיפת אלקים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם"

 

אז מה למדנו?

סיפור זה מתרחש כמאתיים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בתקופת ראשוני האמוראים. בסיפור, ריש לקיש שוחה בירדן ואמורא אחר, רבה בר בר חנה, מבקש את עזרתו על מנת לעבור את הירדן. ריש לקיש מסרב לעזור לו, כיוון שהוא תושב בבל. לשיטתו של ריש לקיש כל הסיבה שלא שרתה שכינה בבית המקדש השני היתה כיוון שיהודי בבל העדיפו להשאר בגלות ולא לעלות לארץ ישראל.

גם מאתיים שנה לאחר החורבן, ריש לקיש עדיין כועס על יהודי בבל! וגם כאשר אדם מהם בכל זאת עולה, ריש לקיש מפנה לו עורף, כביכול לומר לו 'עכשיו עתה עולה? מאוחר מדי'.

בהמשך הסוגיה דנה הגמרא בשתי נקודות. האחת: כיצד התבטא הסתר השכינה בבית שני. ומביאה דוגמא - בבית ראשון היתה נבואה, ואילו בבית שני - רק בת קול. בסוף הסוגיה מופיע הסבר אחר להסתר השכינה בבית שני. שיטת רבי יוחנן. להבנתו, הבעה אינה בכך שעם ישראל לא היה, אלא בעובדה שהשלטון בארץ היה שלטון נכרי. ו'אין השכינה שורה, אלא באהלי שם'.

 

לפני שנקשה על עצם הסיפור נבסס את השאלות:

"אֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא:  מַאי דִּכְתִיב (חגי א) "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וְאֶרְצֶה בוֹ וְאֶכָּבֵד", וְקָרִינָן "וְאִכָּבְדָה", מַאי שְׁנָא דִמְחֻסָּר (האות) הֵ"א? אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן: אָרוֹן, כַּפֹּרֶת, וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אוּרִים וְתֻמִּים" (יומא כא) הטענה שבבית שני לא שרתה שכינה. נדגיש, שאין הכוונה שלא היתה שכינה, אלא הכוונה לגילויי השכינה. כפי שמופיע בגמרא:"

הגמרא מתייחסת לנבואת חגי: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָ {וְאֶכָּבְדָה} אָמַר ה'". כפי שמופיע בהבדל בין הקרי והכתיב, המילה ו'אכבדה' חסרה את האות 'ה'. באה הגמרא ואומרת: חסרון האות 'ה', בא ללמד שבבית שני היו חסרים חמישה דברים שהיו בבית ראשון. ואלו הן:

  • א. "ארון, כפורת וכרובים" - (הכל נחשב דבר אחד, על פי רש"י) - כלומר הארון נגנז, ולא היה בקודש הקדשים כל ימי בית שני.
  • ב. "אש" - בבית שני לא היתה/ירדה 'אש מן השמים' על המזבח החיצון.
  • ג. "שכינה" - כלומר, הסתר שכינה. כדוגמת: "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת - מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" ובבית שני, הקב"ה נסתר. מציץ עלינו בין החרכים.
  • ד. "רוח הקודש" - לא היו נביאים בבית שני. ואף לא 'רוח הקודש', ממדרגות הנבואה הנמוכות.
  • ה. "אורים ותומים" - למרות שכהן הגדול לבש את החושן, בבית שני לא שאלו באורים ותומים.

כל אלו, היו בבית שני ובעצימות נמוכה. כך למשל, מתרצת הגמרא לגבי ה'אש מן השמים'.

"רְבוּצָה כַאֲרִי, וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, אֲנִי רְאִיתִיהָ - וּרְבוּצָה כְכֶלֶב? לָא קַשְׁיָא, הָא בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, הָא בְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי"

כלומר, היתה 'אש'. אך לא כפי שהיתה בבית ראשון. כך בארון הברית, הוא קיים, אך נסתר. כך גם נבואה, אין רוח הקודש - אך יש בת קול. הכל קיים, אך בעוצמה פחותה.

שיטת ריש לקיש מול רבי יוחנן:

  • בדעה זו מחזיק רבי יהודה הלוי בכוזרי:  ריש לקיש - לא עליתם לארץ ישראל, אז אין שכינה:

"אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר, כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני: 'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה' '. כי הענין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם, סוף דבר - רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם כי העניין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט - מעט ואם הרבה - הרבה. אף אנו- אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם, כי אז היה הוא יתברך מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים." (כוזרי מאמר שני, ל)

ריה"ל מבאר את אשר ראינו. 'העניין האלוקי אינו חל על האדם, כי אם מעט - מעט. ואם הרבה - הרבה'. כמות גילוי השכינה שתהיה בארץ, תלוי בהשתדלותנו ובמעשינו. לפי ריה"ל, 'העניין האלוקי עמד לחול עליהם כבראשונה', בית שני היה יכול להיות הבית הנצחי. אך פישלנו והתעצלנו.

על זה גם מאתיים שנה אחר כך לא מוכן ריש לקיש לסלוח. בדומה לחטא המרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ, ועיכבו את הכניסה לארץ ישראל. כך ההצמדות לגלות, 'מסכימים לגלות ושלעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ועסקיהם', דחה את גילוי השכינה עד ימינו.

  • רבי יוחנן - אין שלטון יהודי, אז אין שכינה:

בדעה זו מחזיק הרב קוק במאמרו 'למהלך האידאות':  

"מפני שלא הוכשרה עדיין הנשמה הפרטית של היחידים לקבל את כל תקפו וזהרו של אור האידיאה הא-להית עצמה, ולהתאים על ידו את חייהם עם ערך הכלל ושלמותו, לכן הוכרח להשבר אותו המצב הנשגב של האומה שהחל לעלות ולהתרומם בימי הבית הראשון. הבית השני לא הוכן להשבת אותה האיתנות של האומה, במלא-המובן. לא כח צבורי ישראלי הופיע עליו, כי-אם כח של יחידים... שעל ידם נתן ד' ניר לישראל לעמד לגורלו באחרית הימים... כל אותה הפרטיות, המעשית - של שמירת תורה ומצות ודקדוקיהן הפרטיים, והעיונית - של הדעות והאמונות... האידיאה הא-להית הישראלית - כנר לפני אבוקה וכשרגא בטיהרא, - היא החלה עתה, בסלוקו של האור הכללי הגדול בימי הבית השני, להקבע ולהתבלט באפיה הפרטי המיוחד.

מעמדם המבוצר באומה נתן לה כח רב והכין לה כלכלה רבה, שתוכל לשאת אתה גם בימי גלותה ונדודה. גם הכשיר לה את הדרך, כדי שתוכל לבא, בהדרגה על-ידי מהלך מסובך ומסובב, אל המטרה העליונה, שהאידיאה הא-להית תשוב להופיע בקרבה בעצם עז גבורתה" (מופיע בתוך אורות עמ' קט-קי).

הרב קוק במאמרו מתאר 'שתי אידאות'. 'אידאה אלוקית' – הנטיה לש האדם לרוממות אלוקית ורוחניות,  ו'אידאה לאומית' - כל סדרי החיים בחברה. במצב האידיאלי שני הכוחות משמשים בכתר אחד. אך בפועל 'בבית ראשון' האומה התעלתה, אך המצב הרוחני היה ירוד. ולכן יצאנו לגלות 'לשבור את כח האומה' (שבא על חשבון ה'אידיאה האלוקית').  כשחזרנו מהגלות, בבית שני, עדיין לא היה העם מוכן לבנות 'אומה' ככל מחדש והאידאה האלוקית הופיע ביחידים. וכאן החידוש - לשיטתו כל ימי בית שני הם הכנה לגלות. ולכן לא שרתה שכינה. כיוון שאין אומה, והשלטון נכרי, אין צורך בגילויי שכינה המבטאים שנצרכים בעיקר לאומה ולא ליחיד. 'אורים ותומים' למלחמה ולשאלתו ציבוריות, 'אש מן השמים' בעיקר לקבל את קרבנות הציבור, וכדומה.

ומה המסקנה? נברר בפעם הבאה, בע"ה.

 

לגרסת הדפסה לחץ