מזההמאמרים

חמש עשרה המעלות - חלק ב'

מאת מרדכי פרסוף

בשבוע שעבר למדנו על חפירת יסודות המקדש על ידי דוד המלך, עליית מי התהום בעקבות מעשה זה, ואמירת חמש עשרה המעלות על ידי דוד המלך. ביררנו בעיקר את פרק הזמן שבו עשה זאת דוד. השבוע נמשיך בסיפור זה ונשלים את התמונה.

תקציר המקורות שהבאנו לסיפור בשבוע שעבר:

"בשעה שחפר דוד את השיתין עלה התהום ורצה לשטוף את העולם. אמר דוד: האם יש אדם היודע האם מותר לכתוב שם ה' על חרס ולזורקו לתהום וינוחו המים? לא אמר לו איש דבר. אָמַר דָּוִד, הַיּוֹדֵעַ לוֹמַר, וְאֵינוֹ אוֹמֵר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ! נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל - וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה, שְׁמִי שֶׁנִּכְתָּב בִּקְדֻשָׁה - יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אָמַר אחיתופל לדוד: מותר. כתב 'שם' על החרס, זרקו,  וירדו המים שש עשרה אלף אמה. כיון שראה שירדו יותר מדי, אמר דוד, הרי ככל שהמים גבוהים יותר כך 'רטובה' יותר הקרקע. אמר חמש עשרה מעלות והמים – עלו. עד שהעמיד את המים בעומק אלף אמות בלבד. (תרגום הגמרא סוכה נד.)

"את מוצא שבשעה שבא דוד לחפור יסודות של בית המקדש, חפר 1500 אמה ולא מצא את התהום. לבסוף מצא 'עציץ - חתיכת אדמה ובא להרימו. אמר לו החרס: אינך יכול. אמר לו: למה? אמר לו: שאני כובש את פי התהום. אמר לו: וממתי אתה כאן? אמר לו: משעה שנשמע קול הקב"ה 'אני ה' אלהיך' רעדה הארץ ושקעה ואני יושב כאן כובש את התהום. אעפ"כ, לא שמע לו, כיון שהרימו עלה התהום ובא לשטוף העולם. אמר דוד מי שיודע כיצד לקיים - להעמיד הדבר במקומו ואינו אומר, יחנק. אמר אחיתופל מה שאמר, והעמידו. התחיל דוד אומר שירה. שיר המעלות שיר למאה עולות על כל מאה אמה היה אומר שירה." (תרגום ירושלמי סנהדרין נ"ב:)

מקורות נוספים על חמש עשרה המעלות והחרס:

"כד בעא קודשא בריך הוא לקיימא עלמא, זריק חד צרורא גו מיא, גליף ברזא דע"ב (נ"א דמ"ב) אתוון, ומתמן שארי למיהך ההוא צרורא, ולא אשכח אתר לאתקיימא ביה בר ארעא קדישא, (נ"א בבי מקדשא), ומיא הוו אזלין אבתריה, עד דמטא ההוא צרורא תחת המזבח, ותמן אשתקע, ואתקיים כל עלמא" (זוהר חלק ב דף קנב/א)

תרגום: כאשר רצה הקב"ה לקיים את העולם, זרק צרור אחד = אבן אחת אל תוך המים, וגילף עליו הסוד שם של ע"ב (גירסא אחרת מ"ב ) אותיות, ומשם התחיל ללכת האבן הזה, ולא מצא מקום להתקיים אלא בארץ ישראל, ומים היו הולכים אחריה עד שהגיע האבן תחת המזבח ושם נשתקע ומזה נתקיים כל העולם.

"אמר הקב"ה לדוד אזור חלציך ובנה יסוד בית המקדש. הביט דוד בצרור שעל התהום, וכתוב עליו שם של מ"ב אותיות המפורש, וסביבו כתיב יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, ועד כתוב דוד ושלמה בונין בית המקדש. מיד הושיט ידו ליטול הצרור. אמר לו הצרור אל תיגע בי ששם בוראי חקוק עלי, ואני חותם של הקב"ה... השיב דוד: שמי כשם בוראי, דוד חסר יו"ד, דודי לי ואני לו, לי יאה ליגע בך, נטל הצרור פרח ממנו שם המפורש והציפו המים למעלה. אמר דוד להורגני נתכוונת? אמר לו: לא נתכוונתי להורגך, כי אם להראותך יסוד בית המקדש, מיד חקק עליו שם המפורש, והשליכו על פי תהום וחזרו לאחריהם" (ילקוט הראובני)

חפירת יסודות המקדש לא החלה בימי דוד המלך, אלא כבר מבריאת העולם נקבע המקום ונקבע שדוד ושלמה ייסדו את המקדש. הסיפור מלמד אותנו את היחס בין מעשה ידי הקב"ה ומעשה ידינו. והחובה שאנו בעצמינו נעמיד את היסוד במקומואותנו את היחס בין מעשה ידי הקב"ה ומעשה ידינו. והחובה שאנו בעצמינו נעמיד את היסוד במקומו.

 

אז מה למדנו?

במקבץ המדרשים שהבאנו, למדנו שהחרס שעליו כתב דוד המלך את ה'שם' אינו סתם חתיכת אבן אן אדמה שדוד מצא שם, אלא שהוא שם מקדמת דנא. על פי גרסה אחת ממתן תורה, ועל פי גרסה אחרת מבריאת העולם.

בחלק מן המקורות ישנו דו-שיח בין הצרור לבין הקב"ה כאשר הצרור מנסה למנוע מדוד להרימו. זאת כיוון שהחרס 'כובש את פי התהום' ומייצב את העולם. החרס יודע שאם דוד המלך ירים את החרס יזדעזע העולם. אך דוד המלך לא נרתע - הוא מבין שיש צורך להעמיד את החרס מחדש במקומו. מדוע?

מה נכתב על החרס? במקור אחד כתוב 'שם'. באחר כתוב 'עשה מה שעשה' ובשני המקורות האחרים מופיע שם של מ"ב אותיות או של ע"ב אותיות. אנו ננסה להבין את ההבדל בין הגרסאות.

החוט המקשר בסיפור הוא סיומו. אמירת חמש עשרה מעלות מצילה את המצב. כיצד הן קשורות לסיפור החרס?

 

השאלות:

  • מה התכוון אחיתופל שנשא קל וחומר? הרי אם באמת יש צורך להציל את העולם, כפשוטו, אין צורך בלימוד מיוחד, הרי זה פיקוח נפש? ועוד מה מלמד אותנו צמד המילים 'לעשות שלום בין כל העולם כולו לאביהם שבשמים'?

"יש להקשות דבר זה הוא פיקוח נפשות של כל העולם ולא שייך בזה לשון לעשות שלום לכאן. ונראה לי בס"ד כי אפשר לכתוב שם המפורש על אותו חספא ויהיה הצד שכתוב בו השם למעלה וצד שאין כתוב בו על פי המים של התהום אשר למטה. ורק החסרון שיצא מזה שלא היו עושין נסכים בכל יום כדי שלא ירד היין וימחוק השם ומימלא תתבטל מצוות הנכסין... ואם כן הנסכים שהם כמו קרבנות שעושים שלום בין כל העולם לאביהם שבשמים היו בטלים" (בן יהוידע על סוכה נ"ג: )

הבן איש חי מבאר שאכן כדי להציל את העולם מפני השיטפון לא היתה כל בעיה. שהרי יכלו להניח את הצד הכתוב כלפי מעלה והוא לא היה נמחק. אך כיוון שבמקום זה אמור להבנות המזבח וזהו מקום זרימת הנסכים, יש חשש שהיין ימחוק את הכתב. כאן דרש אחיתופל שמותר משום הקל וחומר. "וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה, שְׁמִי שֶׁנִּכְתָּב בִּקְדֻשָׁה - יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! ובקיצור דברים: בניית המקדש והמזבח היא היא 'לעשות שלום בין כל העולם כולו לאביהם שבשמים'. וכאן יסוד גדול על מנת לקיים את עבודת הקרבנות, הקב"ה מסכים ששמו ימחה. וכל כך למה – כיוון שאין לך הגדלת שמו של הקב"ה יותר מבניין המקדש."

  • ממתי נעוץ שם ה'חרס' ומה משמעות הוויכוח בין החרס לדוד המלך?

על פי מדרש אחד החל מבריאת העולם, ועל פי מדרש אחר ממתן תורה. שתי הדעות משקפים שלבים שונים בייצוב העולם. לשיטה אחת התהליך התחיל בבריאת העולם והסתיים בבניין המקדש. לשיטה השנייה העולם רק מאז שעם ישראל קיבל תורה, אז התייצב העולם.

ניתן להשוות זאת לשלושת הדברים שעליהם העולם עומד. בבריאה נוסדה ה'רגל' הראשונה. בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה.' במתן תורה, נוספה הרגל השניה. והעולם התייצב עם בניין המקדש והתחלת העבודה.

" א"ר שמואל בר נחמן: עד שלא נבנה בהמ"ק היה העולם עומד על תרונוס של שתי רגלים משנבנה נתבסס העולם ועמד בישובו" (תנחומא תרומה ט')

  • איזה שם משמו של הקב"ה נכתב על החרס?

לקב"ה שמות רבים. כל 'שם' מבטא התגלתו אחרת של הקב"ה בעולם. כמובן שאיננו מתיימרים להבין את עומק משמעות השמות, אך ננסה להבין כיצד כל גירסה מנסה להאיר התגלות אחרת של הקב"ה.

על החרס נכתב שם ע"ב אותיות: איננו מבינים מהם אותיות אלו, אף שיש פרשנים האומרים שהם רמוזים בפסוקים המתארים את קריעת ים סוף. אך יש המבארים ששם זה, שיש המכנים אותו 'שם המפורש' מרמז על בריאת העולם. שכן עולם המעשה נברא בשישה ימים, ורק ביום. כך יוצא שהעולם נברא בשבעים ושתיים שעות. דבר זה מסתדר עם פסוקי קריעת הים, שם היה שידוד מערכות הטבע.

על פי זה נבין מדוע החרס מציין 'שדוד ושלמה הם בוני המקדש'. שכן טרם הסתיימה מלאכת בריאה עולם עד שנבנה המקדש:

"ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא 'כל המלאכה'. מלאכת ששת ימי בראשית שלמה. מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ועשה אין כתיב כאן אלא 'לעשות' עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש אמר הקב"ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ לכך נקרא שלמה שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו" (ילקוט שמעוני מלכים א', ז', קפ"ו)

על החרס נכתב שם י – ה: אמנם לא ראינו שיטה כזו במדרש, אך כיוון שאנו יודעים שדוד שר חמש עשרה מזמורים, יש יסוד להניח שאף השם שנכתב הוא שם של י+ה= 15. המספר האותיות 'י' 'ה' מסמלות לא רק את השלמות ואת בריאת כל העולמות. כפי שמתבאר מתוך הפסוק: "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים". וכפי שמבאר המהר"ל:

"הכל נרמז במה שכתוב (ישעי' כ"ו) כי ביה ה' צור עולמים העולם הבא נברא ביו"ד מפני כי היו"ד מספרה עשרה שמספר עשרה שייך לכל דבר שיש לו מעלה קדושה לכך השכינה עם מספר זה, אבל עולם הזה נברא בה"א כי הה"א יש בה שני חלקים לרמוז כי העולם הזה יש בו שני דברים שהוא עולם גשמי ומכל מקום דבק בו גם כן מדריגה עליונה קדושה והה"א היא ד' ובתוך הד' יש בו יו"ד" (דרך חיים למהר"ל, פרק ה', א')

המהר"ל מבאר שבאותיות יו"ד וה"א נבראו של העולמים. באות יו"ד בגימטריה 10, נברא העולם העליון. זאת נרמז בכך שהיו"ד כל כך קטנה שאינה נחלקת והיא שלמה. וגם המספר עשר הוא מספר המבטא שלמות. לעומת זאת העולם הזה נברא באות ה"א. האות הזאת מורכבת מן האות דל"ת, המרמזת על ארבעת רוחות השמים, על ארבעת המלכיות ועל כך בעולם הזה ישנו פירוד וגשמיות. אך בתוך הדל"ת יש י' קטנה. במקום אחר מבאר המהר"ל היכן נמצאים שני העולמים יחד. היו"ד והה"א.

"ט"ו מעלות, אל תאמר שהיה במקרה כלל, ומספר זה נמצא שהיה מעזרת נשים לעזרת ישראל ט"ו מעלות, והם בעצמם נגד ט"ו שיר המעלות בספר תהלים, והירח שהוא שעולה חמשה עשר ימים עד תכלית מלואה, שכל זה ראיה שההתעלות הוא חמשה עשר מעלות ולא יותר. והוא נגד שם י"ה שעולה חמשה עשר במספר, וזה כי בשם י"ה ברא בו שני עולמים העולם הזה והעולם הבא שנאמר (ישעי' כ"ו) כי ביה ה' צור עולמים, ומאחר שבשם הקדוש הזה ברא שני עולמים תוכל לדעת כי המעלות מגיעים עד חמשה עשר לא יותר, כי בכח השם הזה ברא הכל... לכך גם כן היו ט"ו מעלות שהעלה הקדוש ברוך הוא אותם עד המעלה החמשה עשר היא מעלה קדושה נבדלת שהמעלה החמשה עשר היא ובנה לנו בית המקדש שהרי המקדש קדוש בודאי והעלה אותם עד שהגיעו ישראל למדריגה הקדושה, ולכך... עד עזרת ישראל ט"ו מעלות, כי בין המעלה החמרית, ובין המעלה הנבדלת ט"ו מעלות" (גבורות ה' למהר"ל פרק נ"ט)

המהר"ל מבאר את השיר המפורסם 'די דיינו' או 'כמה מעלות טובות' שאנו אומרים שהגדה של פסח ומסביר מדוע המעלה החמש עשרה והעליונה ביותר היא 'ובנה לנו את בית הבחירה'. המספר 15, הן בשמו של הקב"ה, הן בשירי המעלות, הן במילוי הירח מרמז על השלמות של כל העולמות, ודבר זה מתקיים בבית המקדש! לכן כדי להגיע אל המקדש עולים בחמש עשרה המעלות.

השם מ"ב אותיות רק נרמוז: "ושם מ"ב אותיות, מרמז על סוד האבות. ובמילת מזבח יש אותיות מ"ב. ונשארו ז' ח' העולים למניין ט"ו. רמז שעל ידי שם מ"ב, היה התהום נמוך ט"ו מעלות מכפי שהוא עתה. עד שאמר דוד ט"ו מעלות"

 

לגרסת הדפסה לחץ