עיון

דוד המלך וליצני הדור

מאת מרדכי פרסוף

לקראת חג השבועות, יום פטירת דוד המלך 'שמת בעצרת שחל בשבת', נחל ללמוד בשבועות הקרובים רצף של מדרשים וסיפורים על דוד המלך והמקדש.

לאחר שראינו בשבוע שעבר מדוע לא בנה דוד המלך את המקדש, נלמד עוד שני מדרשים בנושא.

מכות י:

"א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. וא"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי. אמר לו הקב"ה: כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח"

ירושלמי ברכות י"ג:

"אין דור שאין בו ליצנים. מה היו פריצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו דוד אימת יבנה בית המקדש אימתי בית ה' נלך,  והוא אומר אע"פ שמתכונין להכעיסני יבא עלי שאני שמח בלבי , שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. והיה כי ימלאו ימיך א"ר שמואל בר נחמני אמר הקב"ה לדוד דוד ימים מלאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בו קרבנות חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות ומה טעם עשה צדקה ומשפט נבחר לה' "

מדרש אגדת בראשית פרק ל"ח:

""והמלך דוד זקן בא בימים (מ"א א א) זהו שכתוב: "וקווי ה' יחליפו כוח" (ישעי' מ לא). אמרו רבותינו: "שלוש עשרה שנים עשה דוד חולה ומוטל במטה ושבעה כרים היו מחליפים מתחתיו בכל יום ממה שהיו ממסין, שנאמר: "יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מיטתי בדמעתי ערשי אמסה" (תהלים ו, ז). אלו שלוש עשרה שנים שהיה מתייסר בשביל שעשה אותו מעשה, וכל שונאיו היו אומרים: 'אימתי הוא מת זה?' שנאמר: "אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו" (שם מא ו). עד שביקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: "ריבונו של עולם העמידני בשביל בית המקדש שמסר לי שמואל הנביא. אלא בבקשה ממך תן לי קימ"יאטון שאעמוד מן המטה הזה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש שנאמר ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם (שם שם יא) הקימני מן המחלה ואשלים להם מגילת בנין בית המקדש. מיד שמע הקב"ה את תפילתו ועמד מן המטה שנאמר: "ויקם דוד המלך על רגליו" (דה"א כח ב) והיכן אדם עומד לא על רגליו? ומהו 'על רגליו'? אלא שנרפא ונעשה בריא ועמד ברגליו מאחר כל אותן השנים ומסר להן מגילת הבית 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל' (שם שם יט) ואומר: "ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם וגומר ותבנית כל אשר היה ברוח עמו" (שם שם יא ויב) לפיכך נאמר: "וקוי ה' יחליפו כח".

אז מה למדנו:

שני הסיפורים הראשונים מתייחסים למזמור המפורסם:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (תהילים קכ"ב)

רבי יהושע בן לוי דן בשאלה כיצד מתייחס דוד המלך לאמירה 'בית ה' נלך', הרי בימיו טרם נבנה בית ה'? ומכאן הוא מסיק שאנשים היו לועגים לדוד המלך. שהרי היה ידוע לכל שעד שדוד המלך לא ימות לא יבנה המקדש.

בתגובה עונה דוד המלך. אמנם הם רוצים להכעיסני, אך אני איני שומע זאת. ברגע שאני שומע את האמירה 'בית ה' נלך', אני שמח. המדרש ממשיך בדו-שיח בין דוד להקב"ה. במדרש מופיעה רק תשובתו של הקב"ה. 'טוב יום בחצריך מאלף... ימים מלאים אני מונה לך'. מכאן ניתן להשיק את בקשתו של דוד המלך. דוד המלך מבקש מהקב"ה שיקצר את ימיו על מנת לבנות את בית המקדש! אך הקב"ה עונה לו שלימוד התורה שלו (על פי המקור הראשון) או המשפט והצדקה שלו (על פי המקור שני) רצויים לפני הקב"ה.

כאן מופעים יחד שלושת הדברים עליהם עומד העולם - תורה, צדקה וגמילות חסדים, ובית המקדש. הקב"ה מלמד את הקב"ה ששלושתם חשובים אך לא ניתן לקדם את האחד על חשבון השני.

 

המדרש השלישי מתבסס על כמה מקורות:

"וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹקינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת" (דברי הימים א' כ"ח )

"יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה" (תהילים ו')

"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד...

ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ:

אַנִי אָמַרְתִּי ה' חָנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ:

אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ....

וְאַתָּה ה' חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם:

בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי:" (תהילים מ"א )

המדרש מספר שדוד המלך נפל למשכב למשך י"ג שנים. י"ג עתי - שלוש שנים שהייתי חולה. זאת לאחר חטא בת שבע. באותם ימים היו אומרים אויביו: "מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמו". אם נקשר את שני המדרשים, אזי אלו אותם ליצני הדור שפגשנו במדרש הקודם. דוד המלך מבקש "וְאַתָּה ה' חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם". הכוונה במילים 'ואשלמה להם' אינה 'אנקום בהם', אלא 'אשלים להם'. אשלים את המשימה אותה התחלתי, לבנות את בית המקדש. כאן מחדש המדרש דבר מדהים. בזכות הרצון לבנות את המקדש, זכה דוד ועמד על רגליו:

"מיד שמע הקב"ה את תפילתו ועמד מן המטה שנאמר: "ויקם דוד המלך על רגליו" (דה"א כח ב) והיכן אדם עומד לא על רגליו? ומהו 'על רגליו'? אלא שנרפא ונעשה בריא ועמד ברגליו מאחר כל אותן השנים ומסר להן מגילת הבית"

כאן, בסוף ימי דוד המלך, מתחילה העברת המלכות וסודות המקדש מדוד אל בנו שלמה, כפי שלמדנו בשבוע שעבר. כאשר דוד המלך מצליח לעמוד על רגליו ולהמשיך כל שניתן לו למען המקדש, הוא מקבל את האישור מהקב"ה שדרכו ותשוקתו נכונה: בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי.

במהלך כל חייו נתקל דוד המלך בקשיים במלכותו וברצון לבנות את המקדש. אך לא רק שאלו לא שוברים את רוחו, אלא 'אע"פ שמתכונין להכעיסני יבא עלי שאני שמח בלבי'. העיסוק במקדש, בכל דרך שהיא, משמחת את דוד המלך. ראינו שדוד המלך מוכן למסור את נפשו על המקדש פשוטו כמשמעו, ובסופו של דוד דווקא העיסוק במקדש הוא הנותן לו כח לעמוד על רגליו ולסיים את המשימה.

 

ונסיים בסיפור אחרון המלמד על תאוותו הגדולה של דוד אל המקדש:

"וַיִּתְאַיו דָּוִיד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר: וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַה' " (דברי הימים א', י"א)

"כתיב ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם וגו' רבי חייה בר בא אמר הלכה נצרכה לו ויבקעו שלשה ולמה שלשה שאין הלכה מתבררת פחות משלשה ולא אבה דוד לשתות לא אבדה דוד שתיקבע הלכה על שמו ויסך אותם לה' קבעה מסכת לדורות: ופורץ לעשות לו דרך. בר קפרא אמר חג היה וניסוך מים והיתר במה היה ויבקעו שלשה ולמה שלשה אחד הורג ואחד מפנה הרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה כתוב אחד אומר וינסך אותם לה'... רבי שמעון בר רבי אומר בניין בית המקדש נתאווה" (ירושלמי סנהדרין י"ב.)

הגמרא מנסה לברר מה היתה תאוותו של דוד ל'מים מבור בית לחם'. הרי לא נראה שהוא היה צמא למים (במיוחד לאור העובדה שלא שתה אותם בסוף). לכן מתרצת הגמרא שהיה לו דיון הלכתי (ולכן היה צריך שלושה כמניין בית דין). מתוך הפסוקים משמע שדוד המלך נמצא כבר בירושלים, והוא רצה לברר האם ניתן לקיים כבר עתה, בעיצומה של המערכה את מצוות ניסוך המים! אמנם ישנם פלישתים מסביב ,אך זה לא יריע לו 'אחד הורג, אחד מפנה הרוגים ואחד מכניס מים בטהרה!

וכפי שמסכם רבי שמעון – 'בניין בית המקדש נתאווה'.

לסיכום – גם אם אני חולה, גם אם אני הולך למות, גם אם רודפים אחרי או שאני בעיצומה של מערכה מול הפלישתים. אין זה משנה. אם אוכל לקדם בעוד צעד אחד את המקדש, אעשה זאת. אם יש אנשים שמלגלגים. בעיה שלהם. ואם אני מנוע מלבנות את המקדש, אין זה אומר שלא אעשה כל שביכולתי לקדם את בניינו. בסוף אראה ברכה במעשה ידי:

בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי ,כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי

 

לגרסת הדפסה לחץ