מזבח זהב

סודה של משפחת בית אבטינס

משפחת בית אבטינס הייתה המשפחה האחראית על הכנת הקטורת. רק הם ידעו כיצד להכין ולפטם את הקטורת. את סודות המקצוע, הם לא הסכימו לגלות לאף אחד, אף לא לחכמי ישראל. אחד מסודות הכנת הקטורת היה ה'מעלה עשן'. 'מעלה עשן' הינו עשב מיוחד שגורם לעשן הקטורת לעלות ולהיתמר כלפי מעלה בקו ישר, מבלי להתפזר. את ה'מעלה עשן' מוסיפים לאחד עשר סממני הקטורת, בתוספת זעירה- 'כל שהוא', וזה מספיק לפעול את פעולתו.

חכמי ישראל ניסו לשכנע את משפחת אבטינס לגלות את סודם בדרכים שונות. פעם אחת אף פיטרו את כל המשפחה מתפקיד הכנת הקטורת והביאו במקומם אומנים ממצרים. לצערם של חכמים, אותם אומנים אמנם הצליחו לפטם את הקטורת, אך גם הם לא הצליחו לזהות את 'מעלה העשן' ועשן הקטורת שפיטמו התפזר לצדדים. בלית ברירה, הוחזרו בית אבטינס לתפקיד, לא לפני שמשכורתם הוכפלה, כדי לשכנעם לחזור לתפקיד.

לזכותם של בני אבטינס יש לומר, שהם חששו לגלות את סוד הקטורת מחשש שזרים ישתמשו בקטורת לעבודה זרה. ואכן בנות המשפחה מעולם לא התבשמו, בכדי שלא יחשדו בהן שהן עצמן משתמשות בקטורת.

לאחר חורבן בית שני מספר רבי ישמעאל בן לוגא: "פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם של משפחת אבטינס לשדה ללקט עשבים, וראיתי שבכה ושחק". אמרתי לו: "מפני מה בכית? אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי, שהכינו קטורת בבית המקדש". "...ומפני מה נזכרת באבותיך?" אמר לי: "מעלה עשן ראיתי"... ביקש רבי ישמעאל: הראהו לי! אמר לי: "שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם."

על פי סיפור זה, אנו רואים שגם שנים לאחר החורבן שמרו בני המשפחה על סודם המיוחד. זאת בניגוד למעשה אחר, שמראה שרק חלק מהסוד הם שמרו אצלם, כדי שלא תאבד לגמרי הדרך להכנת הקטורת:

אמר יוחנן בן נורי: "פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סתרים בידו". אמרתי לו: "מאין אתה?" אמר לי: "מבית אבטינס"  -"ומה בידך?"  - "מגילת סממנין"  -"הראהו לי!". אמר לי: "כל זמן שהיו אבותיי קיימים לא היו מוסרין אותו לשום אדם, עכשיו הרי הוא לך והזהר בה".

מקורות לסיפור:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף לח עמוד א

של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת. תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו, שנאמר +משלי טז+ כל פעל ה' למענהו, וחזרו בית אבטינס למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו, כפלו להם שכרן ובאו. בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך. ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן, וכשנושאין אשה ממקום אחר מתנין עמה שלא תתבסם, שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין, לקיים מה שנאמר והייתם נקים מה' ומישראל. תניא, אמר רבי ישמעאל: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אחד מבני בניהם, אמרתי לו: אבותיך בקשו להרבות כבודן, ורצו למעט כבוד המקום - עכשיו כבוד מקום במקומו, ומיעט כבודם. אמר רבי עקיבא: (פעם אחת) סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם לשדה ללקט עשבים, וראיתי (ששחק ובכה) +מסורת הש"ס: [שבכה ושחק]+. אמרתי לו: מפני מה בכית? אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי. ומפני מה שחקת? אמר לי: שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו. ומפני מה נזכרת? אמר לי: מעלה עשן כנגדי. - הראהו לי! - אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם. אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגילת סממנין בידו, אמרתי לו: מאין אתה? אמר לי: מבית אבטינס אני. ומה בידך? אמר לי: מגילת סממנין. - הראהו לי! - אמר לי: כל זמן שבית אבא היו קיימין - לא היו מוסרין אותו לכל אדם, ועכשיו - הרי הוא לך והזהר בה. וכשבאתי וסחתי דברי לפני רבי עקיבא אמר לי: מעתה אסור לספר בגנותן של אלו

 

שנזכה להריח את ריח הקטורת שבישם את האוויר של כל ירושלים.

לגרסת הדפסה לחץ