מצורע תשע"ד

מצורע תשע"ד

"וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא" (ויקרא ט"ו)

הפרשות שאנו עוסקים בהם, מלמדות אותנו על סוגי הטומאה השונים. טומאת הצרעת על גווניה, טומאות גוף- זב וזבה, נידה ויולדת וכדומה, וכן טומאת מת- שאין בה כלל סימנים באדם.
למרות שטומאות אלו מתייחסות לטומאה של הפרט, האדם, חז"ל מוצאים הקבלות גם ב'טומאה' של עם ישראל שהוא 'אדם גדול'. כשהאדם חוטא או נטמא הדבר משפיע ישירות על מקום השכינה -כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא – כלשכן כשעם ישראל חוטא.
ויקרא רבה פרשה י"ט, ה'

"והדוה בנדתה - ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ומה אם האשה הזו על ידי שפירשה שנים שלשה ימים התורה קורא אותה נידה. אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו ותפארתנו כמה ימים וכמה שנים כמה קיצים וכמה עיבורים על אחת כמה וכמה"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש מבאר את הלכות הזבה. כדי להקרא 'זבה גדולה' האישה טמאה 'ימים רבים' שלמסקנה מדובר בשלושה ימים (לאחר מכן תשמור שבעה נקיים, תטבול ותיטהר).
ב. אישה זו למרות שהיא טמאה בטומאת זיבה, נקראת גם 'נידה'. המונח 'נידה' משמעו להיות בנידוי, ריחוק.
ג. מכאן לומד רבי יוחנן במדרש קל וחומר. אישה שרחוקה מבעלה כמה ימים כבר נקראת 'נידה'. אנו שרחוקים ממקור חיינו אלפי שנים על אחת כמה וכמה!
בהמשך לימודינו נביא גם את המדרש שבא לאחר המדרש שלנו. המדרש מתאר את ימי חורבן בית שני, שפתחו את המציאות שאנו נמצאים בה כיום. למרות התיאורים הקשים, שלכאורה אינם מתאימים לימי החג המתרגשים ובאים, יש לזכור ש'חג' כוונתו יום טוב שבו מקריבים קרבן חגיגה. אי אפשר ל'חגוג' ללא קרבן חגיגה וללא מקדש בלב שלם.

חלק א' במדרש- נידת טומאתה

פעמים רבות למדנו על הקשר בין עם ישראל לקב"ה, כקשר בין בעל ואישה. זהו הבסיס שעליו נכתבה מגילת שירים השירים שאנו נקרא בע"ה בשבת חול המועד פסח.
"וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה" (הלכות תשובה לרמב"ם פרק י')
קשר גדול זה מתבטא בעיקר בבית המקדש, בו הקב"ה שוכן בתוכינו. עד כדי כך שקודש הקדשים נקרא בספרות הקבלה 'חדר המיטות'.
בחדר המטות - בעליית בית קדשי הקדשים, כמה שהוא אומר לקמן פסוק ג
ויהי אתה בית ה' מתחבא וגו'. עליו אמר דוד (תהלים כז ה): כי יצפנני בסכה יסתירני בסתר אהלו. וקורא אותה חדר המטות, על שם (שיר השירים א יג): בין שדי ילין, וזהו שיסד רבי אליעזר: נפץ חדר המטות, חורבן ביתך יכפר עליהם" (רש"י על מלכים ב', פרק י"א, בתיאור 'חדר המיטות' בו הוחבא יואש מפני עתליה)
באותה מידה, כאשר אנו רחוקים מהקב"ה, אנו כאישה נידה המרוחקת מבעלה, ואף (כפי שככל הנראה היתה מקובל בימים עברו, בהם היה חדר איזור נפרד לנשים טמאות) מגורשים מן הבית.
לכן לא רק אנו טמאים ומנודים, אלא גם בית קודשינו ומקור חיינו:
עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם:
פלא פלאים. כשאנחנו בשיא תפארתינו אנחנו בקשר כזה עם הקב"ה עד שאנו יכולים להגיע עד קודש הקדשים. (או לפחות לעליית קודש הקדשים, כפי שמביא רש"י כאן. ויש אומרים שהכוונה לבית המוקד שם ישנו הכנים. ובכל מקרה מדובר על המקדש). אך כאשר אנחנו חוטאים, אנו מנודים ומגורשים.
למרות זאת, גם בתוך הקללה מופיעה ברכה:
"אמר רב יהודה אמר רב: לברכה, 'כנדה' מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה תקנה. 'היתה כאלמנה'. אמר רב יהודה: לברכה, כאלמנה ולא אלמנה ממש. אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור עליה" (תענית כ.)
רב יהודה מדייק. ירושלים היתה לנידה. אך גם אישה נידה, סופה להיות טהורה. לעומת זאת כירושלים מתוארת כאלמנה, יש את כ"ף הדמיון. לא ממש כמו אלמנה. שכן אלמנה לא ניתן להחזיר לה את בעלה. אך אנו רק כאלמנה מבחינת הריחוק, אך 'בעלה הלך... ולדעתו לחזור עליה'.

 

חלק ב' במדרש- בית חיינו

הניגוד לאישה נידה הוא תיאור החיים בבית המקדש. 'אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית קדשנו ותפארתנו'. כשם שטומאת הנידה היא למעשה פוטנציאל החיים שלא התממש, בית המקדש הוא מקור החיים- בית חיינו. (ולכן טמא מת אסור דווקא בכניסה אל המקדש ולא אל שאר המקומות).
המקדש נקרא 'בית חיינו' בכמה מקומות. המקור הקדום ביותר הוא במסכת סופרים. שם ישנו שילוב מעניין בין ברכות ההפטרה שאנו מכירים, לבין ברכות שבע הברכות בחתונה. השילוב בין שני אלו מחזק את ההבנה שהמקדש הוא בית חיינו מחד וגם המקום שבו אנו שמחים בבניין שלם עם הקב"ה:
"נחם ה' אלהינו ציון עירך כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה" (מסכת סופרים פרק י"ג)
רבי יהודה הלוי, בפיסקה ל"ב בכוזרי, מבאר את המושג 'בית חיינו' באופן מילולי. זהו המקום שנותן את כח החיים:
"אולם אנחנו כאשר נפגע לבנו הוא בית מקדשנו נחלינו וכאשר ישוב לבנו לאיתנו נרפא גם אנחנו בין שנהיה רבים בין שנהיה מעטים יהיה מצבנו אותה שעה מה שיהיה כי יוצרנו אלהים חיים הוא מלכנו והוא המחזיק בידנו גם במצבנו כיום מצב הפיזור והגלות" (כוזרי מאמר שני, ל"ב)
על פי ריה"ל המקדש הוא הלב המחיה את הגוף. רבי נתן מברסלב, בספרו 'ליקוטי הלכות' מוסיף צד אחר של החיות. להבנתו ללא המקדש או לכל הפחות מקום המקדש, לא היתה יכולה להיות מציאות של שכינה בעולם הזה. בית המקדש הוא ה'שער' שדרכו מגיעה הקדושה אל העולם הזה. קודש הקדשים והלוחות שבתוכו הם המקור שממנו יוצאת אורה ונבואה אל הארץ, וממנה אף אל העולם כולו.
רבי נתן מוסיף דבר נוסף. בכל פעם שאנו רואים את המזוזה אנו אמורים לזכור ש'בעשרה מאמרות נברא העולם' (שכן ביתו של כל אדם הוא 'עולם קטן'). יכולת הקיום של 'עשרת המאמרות', של העולם, תלויה ב'עשר הקדושות' הקיימות בעולם כשהקדושה הגדולה ביותר היא קדושת קודש הקדשים.

" ועל - כן עקר הקדשה והחיות של ישראל שבהם תלויים כל העולמות הוא רק על - ידי הבית - המקדש שהוא בית חיינו, כי זה עקר בחינת קדשת הבית - המקדש כדי להמשיך השראת שכינתו לשם, דהינו שנוכל להשיגו ולהכירו על - ידי קדשת מחצות הבית - המקדש וכליו, כי מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו נתאוה להיות לו דירה בתחתונים, וזה מחמת עצם אהבתו את ישראל, כי באמת מעצם גדלתו יתברך אי אפשר להשיגו בשום עולם, כמו שכתוב, הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכו', רק מאהבתו את ישראל צמצם לעצמו להשרות שכינתו בתוך מחצות הבית - המקדש ועל - כן משם כל חיותינו, כי עקר החיות הוא לידע ממנו יתברך, כמו שכתוב, כי הוא חייך וכו'. ומשם מקדושת הבית - המקדש נמשך החיות לכל דירות ובתים של ישראל שממשיכין לתוכם קדשת הבית - המקדש שהוא עקר קדשת ארץ - ישראל, על - ידי המזוזה שקובעין אצל פתח הבית, כי הבית - המקדש הוא עקר קדשת ארץ - ישראל שמקדשת בעשר קדשות ועקר הקדשה הוא הבית - המקדש, ועקר הוא בית קדשי קדשים שמקדש מכלם, ועקר קדשת בית קדשי קדשים היא ששם עומד הארון עם הלוחות שבהם עשרת הדברות, שהם בחינת עשרה מדרגות של נבואה שעל ידם נתברר המדמה שעל - ידי זה זוכין לאמונת חדוש העולם להאמין שה' יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות, ...כי כל הנביאים ממשיכין נבואתם משם מבית קדש קדשים, כי עקר הנבואה נמשכת מבין שני הכרובים, כמו שמבאר במקום אחר. ועל - כן הארון עם העשרת הדברות עומדים על מקום האבן שתיה שממנו השתת העולם, כמו שכתוב, מציון מכלל יפי אלקים הופיע., להורות ולהודיע לכל באי עולם שתחלת הוית נקודת העולם שמשם התחיל לברא העולם יש מאין המחלט שהוא נקדת אבן שתיה, זה אי אפשר להודיע להעולם כי אם על - ידי העשרת הדברות שהם בחינת רוח נבואה, שעל - ידי זה דיקא ממשיכין אמונת חדוש העולם שהתחיל מהאבן שתיה, להאמין שתחלת נקדת העולם שהוא האבן שתיה" (ליקוטי הלכות, הלכות ספר תורה, ד')

לאור זאת, אומר לומד השל"ה הקודש (בקטע שלא הבאנו) שזהו היסוד הגדול של 'האילו' האחרון בשיר די דיינו. אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה דַּיֵּנוּ: המטרה היא להגיע אל בית הבחירה. זהו בית חיינו.

חלק ג' במדרש- אתם לא קיימתם מצוות זיבה ועכשיו אתם מקיימים?

עד עכשיו למדנו את פארו של המקדש, מקור חיינו. המדרש בסוף פרשת מצורע מתאר את הסיבות שבגינם חרב בית המקדש. נדמה שהמדרש רוצה ללמדנו שאם אנחנו מטמאים את הארץ ואת המקדש, הארץ תקיא אותנו מתוכה.

המדרש מתאר את חטאיהם של מלכי יהודה האחרונים. אפילו נבוכדנצאר מלך בבל לא רצה להחריב את המקדש, וכשבאו הסנהדרין לשאול אותו אם הגיע זמנו של בית זה להחרב, הוא ענה בשלילה. כל שהוא רצה זה את ראשו של המלך.
אך המדרש מוסיף ואומר, שאם עם ישראל לא ראוי להיות גזבר נאמן לשמור על המקדש, הוא יאבדו. בסוף המדרש מופיע סיפור מוזר. בשעה שנבוכדנצאר מלך בבל התייחד עם אשתו, אשתו שכנעה אותו לשלוח את אשת יכניה אל בעלה שהושלך אל בית האסורים. טענתה היתה 'הוא מלך ואתה מלך'. אתה בעל והוא בעל. שניכם צריכים את האשה. זהו צורך טבעי. באותה עת, הודיעה אשת יכניה לבעלה שהיא טמאה ואינה יכולה להיות עימו. ודווקא כעת בבית האסורים פרש יכניה המלך מאשתו, למרות שכל ימיו חי בחטאים רבים.

כאן הבין יכניה את צערו של הקב"ה. כשאנחנו חוטאים אנו מרחיקים את הקב"ה ואת עצמינו זה מזה, ומתעלמים מן הצורך הטבעי של הבעל והאשה להיות זה עם זה. מסיים המדרש. כשם שהאשה יכולה להטהר לבעלה. כך גם אנחנו יכולים.

"ואשה כי יזוב זוב דמה. מי קיים מצות זיבה? יכניהו בן יהויקים. אמרו כיון שעלה נבוכדנצר להחריב את ירושלים עלה וישב לו בדפנו של אנטוכיא. ירדה סנהדרי גדולה לקראתו אמרו לו: הגיע זמנו של בית זה ליחרב? אמר להם לאו. אלא יהויקים מרד בי תנוהו לי ואלך. באו אצלו ואמרו לו ליהויקים נבוכדנצר בעי לך. אמר להן כך עושין דוחין נפש מפני נפש דוחין נפשי ומקיים נפשיכון כתיב (דברים כג) לא תסגיר עבד אל אדוניו. ... כיון שלא שמע להם עמדו ונטלוהו ושלשלוהו לו .
מה עשה לו נבוכדנצר? נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר נטלו והחזירוהו בכל ערי יהודה וישב עליו בפרדימוס והרגו וקרע את החמור והכניסוהו לתוכו, הה"ד (ירמיה כב) קבורת חמור יקבר. ר' נחמיה אומר נטלו והחזירו בכל ערי ישראל והרגו והיה מחתך ממנו כזיתים ומשליך לכלבים הה"ד קבורת חמור יקבר.
שהנביא מקנטר ואומר (מלכים ב כד) ויתר דברי יהויקים וכל אשר עשה. רבי יוחנן אמר בשם ג' אמוראין: חד אמר שהיה לבוש כלאים וחד אמר שמשך לו ערלה וחד אמר שנמצאת כתובת קעקע חקוקה על בשרו. ר' יוחנן אמר ע"י שבא על אמו ועל כלתו ועל אשת אביו
.... כיון שהרגו נבוכדנצר המליך את יכניה בנו תחתיו וירד לו לבבל יצאו כל בני בבל לקלסו. אמרו לו מה עשית? אמר להם יהויקים מרד בי והרגתיו והמלכתי יכניה בנו תחתיו. אמרו לו מתלא אמר גור טב מכלב ביש לא תרבי גור ביש מכלב ביש עאכ"ו (=אמרו לו משל. לא יצא גור טוב מכלב רע) מיד שמע להם ועלה וישב בדפנו של אנטוכיא ירדו סנהדרי גדולה לקראתו ואמרו לו הגיע זמנו של בית זה ליחרב אמר להם לא אלא אותו שהמלכתי תנוהו לי ואני הולך לי אזלין אמרין ליכניה נבוכדנצר בעי לך מה עשה עמד וכנס כל מפתחות בית המקדש ועלה לראש הגג ואמר רבש"ע הואיל ולא זכינו להיות גזברין לפניך עד עכשיו היינו בעלי בתים נאמנים לפניך מכאן ואילך הרי מפתחותיך לפניך תרין אמוראין חד אמר כמין יד של אש ירדה ונטלתן ממנו וחד אמר משעה שזרקן עוד לא ירדו מה היו בחוריהן של ישראל עושין היו עולין לראש גגותיהן ונופלים מתים הה"ד (ישעיה כב) משא גיא חזיון מה לך איפא כי עלית כלך לגגות.

מה עשה נבוכדנצר נטלו וחבשו בבית האסורים וכל מי שהיה נחבש בימיו לא היה יוצא משם לעולם (שם יד) על שום אסיריו לא פתח ביתה. גלה יהויכין וגלתה סנהדרי גדולה עמו. הדא הוא דכתיב (ירמיה כב) העצב נבזה נפוץ ר' אבא בר כהנא אמר כעצם הזה של מוח שבשעה שאתה מנפצו אינו יפה למאומה כו' עד שאלתיאל שאל הקב"ה לב"ד של מעלה והתירו לו את נדרו באותה שעה ישבה סנהדרי גדולה על דעתה ואמרו בימינו מלכות בית דוד פוסק' אותו שכתוב בו (תהלים פט) וכסאו כשמש נגדי מה נעשה נלך ונפייס לגדלת וגדלת למלכה ומלכה למלך הלכו ופייסו לגדלת וגדלת למלכה ומלכה למלך מה היה שם אשתו של נבוכדנצר? רב הונא אמר שמיר' שמה ר' אבין אמר שמירמו' שמה ורבנן אמרין שמירעם שמה ע"י שנולדה ברעם כיון שבא נבוכדנצר להזקק לה א"ל את מלך ויכניה אינו מלך?
אתה מבקש תפקידך ויכניה אינו מבקש תפקידו? מיד גזר ונתנו לו אשתו וכיצד שלשלוה לו ר' שבתי אמר דרך קנקלין שלשלוה לו ורבנן אמרי פתחו המעזיבה ושלשלוה לו כיון שבא להזקק לה אמרה כשושנה אדומה ראיתי פרש ממנה מיד הלכה וספרה וטהרה וטבלה.
אמר לו הקב"ה בירושלים לא קיימתם מצות זיבה ועתה אתם מקיימין שנא' (זכריה ט) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור נזכרתם אותו הדם שבסיני בשביל כן שלחתי אסיריך א"ר שבתי לא זז משם עד שמחל לו הקב"ה על כל עונותיו על אותה שעה אמר (שיר ד) כלך יפה רעיתי ומום אין בך יצתה בת קול ואמרה להם (ירמיה ג) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" (מדרש רבה ויקרא פרשה יט פסקה ו)

אם אנו יהיה דווה ליבנו על זה שאנחנו 'דווים'. נזכה לראות בבניין בית חיינו עוד בפסח הזה במהרה.

שבת שלום!

גרסת הדפסה