נשא תשע"ג

נשא תשע"ג

" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר
לְהַזִּיר לַה' " (במדבר ו')

בפרשתנו מופיעה מצוות ה'נזיר'. מצד אחד בנזיר נמצאת מעלה גדולה, כפי שמעידה התורה 'קדוש יהיה לה', 'נזר אלוקיו על ראשו'. מצד שני במלאות ימי נזירותו מביא הנזיר מספר קרבנות ככפרה. אנו ננסה בלימודנו ללמוד על הלכות הנזירות ולעיין בשני הצדדים הקיימים בנזיר.

 

ליל שבת- מצוות הנזיר

כיוון שהמחשבה הראשונה שעולה לנו בראש כשמזכירים לנו נזיר, היא דמותו של ששמון הגיבור, ראוי ללמוד בקצרה את הלכות הנזירות כיוון ששמשון לא היה נזיר 'קלאסי'.

אדם שמקבל על עצמו נזירות אוסר את עצמו משלושה דברים. אסור לו להטמא למתים (אבל מותר בטומאות אחרות- זב, זבה, קרי וכדומה), הוא אסור בשתיית ואכילת פרי הגפן (יין, ענבים, חרצנים וכדומה) והוא אסור בגילוח שערותיו, כלומר הוא לגדל שער פרע.
שמשון הגיבור לעומת זאת הותר בטומאה למת. איסור הטומאה למת מקביל לאיסור של כהן גדול. כלומר בניגוד לכהן הדיוט שמותר להטמא לשבעת קרוביו, כהן גדול והנזיר מותרים להטמא למת מצווה בלבד.

'סתם נזירות' היא לשלושים יום, וזהו המינימום זמן להיות נזיר. ניתן להיות גם 'נזיר עולם'. במקרה כזה מותר להסתפר אחד לשנה, בכדי להקל מעליך את השערות המפריעות להתנהלות רגילה.

נזיר שאכל ענבים או גילח את שערות ראשו תוך ימי נזרו, עובר עבירה ולוקה עליה- אך ממשיך את נזירותו (אלא אם כן שערו טרם 'גדל פרע' במשך שלושים יום, שאז מונה שלושים מחדש) לעומת זאת אם הוא נטמא למת, הוא חייב לגלח את כל שערותיו, להטהר מטומאת מת (על ידי הזיית 'מי חטאת' וספירת שבעה ככל טמא) ולהביא עולת וחטאת עוף וכבש לאשם. אח"כ הוא מתחיל את כל הנזירות מחדש.

אם עברו שלושים ימי נזירות או התקופה שעליה נדר הנזיר הוא מתחיל תהליך 'כפרה'. הנזיר מגיע אל המקדש, מגלח את שערות ראשו ב'לשכת הנזירים' שבעזרת הנשים ומביא שלושה קרבנות. עולה, חטאת ואיל לשלמים. את שערות ראשו הוא זורק באש שתחת הסיר שמבשל את קרבן השלמים.

נזירות בזמן הזה:
על פי הרמב"ם ניתן להיות נזיר גם כשאין בית מקדש. אמנם כיוון שאי אפשר להביא קרבנות, האפשרות היחידה היא להיות נזיר עולם. (לעומתו, הראב"ד חולק עליו ואוסר לקבל על עצמך נזירות. זאת כיוון שכדי להיות נזיר אתה חייב קודם כל להיות טהור.)

"נזירות נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה הרי זה נזיר לעולם שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאת ימי נזרו" (הלכות נזירות פרק ב', הלכה כ')

אחד מנזירי העולם המפורסמים בדור האחרון הינו הרב דוד כהן, הרב ה'נזיר' (נפטר בתשל"ב).

"נזיר הנני, מדרגה לנבואה. אילו זכיתי לבוא לעולם רק לשם כך. לפרסם מחדש שם זה, "נזיר", כעובדת חיים בימינו, כדי להכיר שאנחנו עומדים ערב תחיית הנבואה בישראל, דייני".... (מכתבי הרב הנזיר)

מתוך דברי הרב הנזיר, ואף מתוך הלכות הנזירות אנו רואים שהנזיר נמצא במעלה רוחנית גבוהה. הוא פרוש מן הטומאה ככהן, 'נזר אלוקיו על ראשו' – כמו שנאמר על הציץ של הכהן הגדול. מנגד במלאות נזירתו הוא מביא קרבנות לכפרה. אז הנזיר קדוש או חוטא?

 

סעודת שבת- לא דייך מה שאסרה עלייך תורה

השאלה האם הנזיר הוא 'קדוש' או 'חוטא' כבר מצויה בגמרא:

"תניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה ? אלא שציער עצמו מן היין . והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה .
רבי אלעזר אומר:נקרא קדוש שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה" (תענית י"א.)

על פי רבי אלעזר ישנה מצווה למנוע מעצמך דברים מותרים, ואילו לרבי אלעזר הקפר- המונע את עצמו מן היין, נקרא חוטא. 'לא דייך במה שאסרה עלייך תורה, שאתה אוסר עלייך דברים נוספים?!'

הרמב"ן מבאר את הניגוד בין 'חוטא לקדוש'. מתוך כך שאת ההוכחה המרכזית לכך שהנזיר חוטא הבאנו מכך שכאשר הוא מסיים את נזירותו הוא צריך להביא אל המקדש קרבנות. יוצא הדופן הוא 'נזיר עולם' שכיוון שאינו מסיים את נזירותו, אינו צריך להגיע אל המקדש. לכן כל עוד אתה 'נזיר עולם', אינך 'חוטא'.

"וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שאמר (עמוס ב יא) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם" (רמב"ן על במדבר פרק ו פסוק יא)

בניגוד לכך, הכלי יקר מבאר שעצם הפרישה יש בה משום 'גירוי יצר הרע'. שכן אנו יודעים ש'מים גנובים ימתקו'. לפעמים דווקא המניעה ממשהו, גורמת לנו את התהליך ההפוך והמשיכה עליו.

" לפרש דברי רבי אלעזר ולומר, שלכך נקרא הנזיר חוטא. כי אילו היה איש תם וישר מכלכל דבריו במשפט לא היה צריך לנדור ולהזיר, כי מי יעכב על ידו להתנהג בפרישות ובהרחקת המותרות בלא נדר, ומדאצטריך להתקשר בנזירות זה יורה כי הוא יודע בעצמו שאין מעצור לרוחו ע"כ הוא קופץ ונשבע כנגד היצה"ר ובזה גרם לעצמו צער כי כל דבר הנדור יצרו תוקפו ביותר, ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא כמו שלמדו (נדרים עז ע"ב) מן פסוק וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. (דברים כג כג) לפי שמגרה היצה"ר בעצמו ואומרים לו לא דיך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצה"ר ....אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצה"ר אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כחה לעמוד כנגדו כי אין כחה כ"א בדבר שהתורה סבה לו כי המוחץ הוא ירפא. כך נזיר זה נקרא חוטא משני צדדים הן מצד שקודם נזירות זה היה כעיר פרוצה אין מעצור לרוחו עד אשר הוצרך להתקשר בנזירות, הן מצד שבהיותו נזיר הוא מגרה היצר הרע בנפשיה, אבל מ"מ קדוש יאמר לו אם יעמוד כנגדו כי היצה"ר כל מזימותיו לפרוץ גדרו" (כלי יקר, שם).

ה'שם משמואל' מביא גישה הפוכה להבנת הרמב"ן. לשיטתו, לכתחילה אין זה טוב להנזר, כפי שאין לו לאדם לחבול בעצמו. אמנם לפעמים אין ברירה וצריך להתענות או לחבול בעצמך על מנת להרפא. כך, כל עוד אתה בשלב הנזירות אתה נקרא 'חוטא'. כאשר הפסקת את ימי נזירותך ונרפאת, אז אתה נקרא 'קדוש':

"כן הוא לענין צער הגוף, אף שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, מ"מ כדי להשיג תכלית יותר נכבדה מגופו רשאי לצער את עצמו, ע"כ רשאי אדם להתענות באשר ע"י התענית משיג חיות ממקום גבוה יותר.. וע"כ בשבת אסור להתענות ולבטל מעונג שבת, כי אין למעלה מעונג, ואין לקוות להשיג ע"י התענית דבר נכבד מעונג שבת. וזהו ענין הנזיר שמצער את עצמו כדי להשיג קדושה עליונה, כי השגת קדושה עליונה כזו יותר נכבדת מגופו, וכל זה כשהשלים ימי נזירותו. כי הקדושה שחלה לעולם היא אחר עשיית המצוה וכמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף, אבל כשנטמא בינתים הרי הי' הצער בלתי השגת התועלת, וזה הוא חטא" (שם משמואל נשא, תרע"ג)

 

סעודה שלישית- 'קדוש יהיה'

אי אפשר שלא לשים לב להקבלה שיש בין מצוות הנזיר לבין מצוות הקדושה והטהרה של הכהנים. מעל הכל ההשוואה בין ציץ נזר הקודש ולבין שערות פרע ראשו, שבשניהם נאמר 'נזר אלוקיו על ראשו, קדוש יהיה לה'.
שני הצדדים בנזיר מופיעים גם מתוך הסיפור הבא:

"תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַצָּדִיק, מִיָמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשָׁם נָזִיר טָמֵא. חוּץ מֵאָדָם אֶחָד שֶׁבָּא אֵלַי מִן הַדָּרוֹם, יְפֶה עֵינָיִם וְטוֹב רוֹאִי וּקְווּצוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתָּלִים, אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, מֶה רָאִיתָ לְשַׁחֵת שֵׂעַר נָאֶה זֶה? אָמַר לִי, רוֹעֶה הָיִיתִי לְאָבִי בְעִירִי, וְהָלַכְתִּי לִשְׁאוֹב מַיִם מִן הַמַּעְיִין, וְנִסְתַּכַּלְתִּי בְבָּבוּאָה שֶׁלִי, וּפָחַז יִצְרִי עָלַי, וּבִיקֵשׁ לְטוֹרְדַנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ, רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בָעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ? שֶׁסוֹפְךָ לִהְיוֹת רִימָּה וְתוֹלֵעָה, הָעֲבוֹדָה שֶׁאַגַלְּחֶךָ לַשָּׁמַיִם! עַמָדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נְזִירִים בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר, "אִישׁ כִּי יַפְלִיא לִנְדוֹר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִיר לַה' " (נדרים ט.)

שמעון הצדיק, הכהן הגדול, ידע שרוב הנזירים אינם נודרים לשם שמים והוא נמנע להראות אהדה לנזירים ולאכול מקרבנם. מקרה אחד, גילה לרבי שמעון שלפעמים יש עניין בנזירות. ועל נזירות כזו מבטיח הקב"ה שהיא מובילה ושווה למדרגת הנבואה: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים" (עמוס ב') . בשולי הדברים ניתן להבין שהנזירות טובה ליחידים ולא כהנחיה כללית.

המהרש"א מרחיב את הסיפור והדילמא שבתוכו:

"יש לעיין, מה לו להזכיר שבא מן הדרום? גם שהיה רועה לאביו בעירו? גם מה שפרש רש"י 'שפחז עלי יצרי להבאני לידי הרהור עבירה' הוא דחוק, מה ענין מתגאה לזה?
ונראה, שרמז שבא מדרום שהיה חכם כמ"ש 'הרוצה להחכים ידרים'. ואמר שאע"פ כן היה רועה לאביו במצות כבוד אב. ואמר גם 'בעירו' במקום שהיה מכירין בו ובמעלתו. ואמר מצורף לזה כשהיה מסתכל עצמו בבבואה שהיה גם יפה עינים, פחז עליו היצר הרע להתגאות, וכי איש כמוהו במעלת החכמה ויפה עינים יהיה רועה?! וז"ש 'בקש לטורדו מן העולם' לעבור על מצות כבוד אביו שנאמר בו למען יאריכון ימיך גו'.
ואמר 'מפני מה אתה מתגאה' שלא להיות עוד רועה לאביך, שסופך למות ע"י שתעבור מצוה זו של כבוד אב. והוא ענין מעשה אבשלום בעצמו שהיה מתגאה בשערו ומרד באביו כדאמרינן פ"ק דסוטה. וזה שמסיים כאן 'להזיר לה'' שהיה זה נזיר להתגלח לשם שמים לקיים מצות כבוד אב.
ואמר נסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני כו', הוא היצר הרע הוא מלאך המות ועל זה אמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו', הרשע הוא היצר הרע מסתכל וצופה ביופי הצדיק ובמעלותיו, וע"י זה מבקש להביאו לידי מעשים רעים כדי להמיתו וקרוב לזה דרשוהו בפ"ק דקדושין ע"ש".

המהרש"א מדגיש שהסיפור הרועה היה מאבק בין הרצון ל'מימוש עצמי' של הרועה (שגם היה חכם 'מן הדרום' וגם יפה תואר) לבין הצורך לקיים את רצון האב. הרועה אמר לעצמו 'קטן עלי להיות רועה', אפילו 'בעירי' מכירים במעלתי. כאן אנו רואים שגידול שערות כמרד הנעורים אינו דבר חדש. הנער הזה 'כפה על עצמו' את גילוח שערותיו כדי להמעיט ממעלתו.

ומכאן הסוד הגדול של הנזירות. לשכת הנזירים נוסדה רק בתקופת בית המקדש השני, אז רבו הנזירים. תקופת בית שני מתאפיינת בהתגדלות הפרט ופחות בכלל (שזו היתה המעלה של תקופת בית ראשון). רבי שמעון סלד מן התופעה מפני שידע שלרוב נזירות באה מתוך הרצון (הפסול) למימוש עצמי. גם אם זה כביכול מימוש עצמי רוחני.
כאן ראה שמעון הצדיק תופעה יצאת דופן. אדם שמגדל את שערותיו, לא כמרד נעורים, אלא דווקא כדי שבזכות זה הוא ילך בתלם. הייתי מוסיף שהנזיר הזה נטמא בכוונה (בסיפור מובא שהוא הביא אשם נזיר לאחר שנטמא). זאת כדי להראות לעצמו שהוא לא מושלם כפי שחשב.
ומכאן שכל דבר בעולם ניתן להובילו אל הטוב. (כפי שמצוי בסיפור מראות הצובאות).

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה