עקב

עקב

 

 

" כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם: וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר: " (דברים ז')

פרשת עקב מלמדת אותנו על היחס של הקב"ה אלינו. לרוב הדבר תלוי בראש ובראשונה ביחס שלנו אל הקב"ה ואל מצוותיו, כפי שמתבאר בתחילת הפרשה, ובסופה בפרשת 'והיה אם שמוע'. אך מעבר לזה בעולם מתרחשים ניסים. פעמים גלויים ופעמים נסתרים.
הניסים לפעמים באים בזכות מעשינו, ולפעמים בזכות אבות, כפי שמעידים פסוקי הפתיחה. במדרש שלפנינו מובא סיפור נס הצלתה של בתו של נחוניא חופר השיחין. בעיון שלנו נראה הסברים שונים בזכות מה זכתה להינצל.
דברים רבה ג', ג'

" וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן -
מעשה באדם אחד שהיה חופר שיחין לרבים בתו היתה הולכת בדרך ובאת לעבור בנהר ושטפה. באו ואמרו לו לרבי פנחס: 'כך הגיע לבתו של פלוני'. אמר להם: 'אי אפשר, כיון שהיה עושה רצונו של הקב"ה במים, אין הקב"ה מאבד את בתו במים'. מיד נפלה צוחה בעיר באתה בתו של פלוני. אמרו רבותינו כיון שאמר ר' פנחס בן יאיר כך ירד מלאך והעלה אותה"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. סיפור מופלא זה מובא במדרש ברצף של מעשים, שהמשותף לכולם הוא אמונת תלמידי החכמים ש'ברכת ה' היא תעשיר', ובזכות כך אף הם, הצדיקים, מביאים ברכה לעולם.
ב. בגרסת הסיפור המובאת כאן, הושמט בעל המעשה. הוא נקרא 'אדם אחד שהיה חופר שיחין'. 'פלוני'. שכן, מטרת המדרש היא להעצים את דמותו של פנחס בן יאיר, ולא את חופר השיחין.
ג. אמנם פנחס בן יאיר דרש לעצמו 'אי אפשר שהיה עושה רצונו במים, יאבד הקב"ה את ביתו במים', אך הסיבה המרכזית שמביא המדרש להצלת בת חופר השיחין היא 'כיוון שאמר רבי פנחס, ירד מלאך והעלה אותה'. צדיק גוזר והקב"ה מקיים.
ד. בגירסאות אחרות של הסיפור אנו נלמד מי היה חופר השיחין, לאן נפלה הבת ולאן 'היתה הולכת בדרך', ומי הצילה. מתוך כך נוכל לבנות את התמונה השלמה, וללמוד על הנהגתו של הקב"ה מחד, ועל כך שדווקא מצוות שנראות פשוטות, או אפילו בזויות, 'שאנו דשים אותם בעקב' (על פי רש"י ד"ה והיה עקב תשמעון'), הן המעולות ביותר.

חלק א'- חופר בורות שיחין ומערות

במשנה במסכת שקלים מופיעים הממונים שהיו בבית המקדש. בתוך אלו גם חופרי השיחין לצורך עולי הרגל.
"אֵלּוּ הֵן הַמְמֻנִּין שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יוֹחָנָן בֶּן פִּנְחָס עַל הַחוֹתָמוֹת, אֲחִיָּה עַל הַנְּסָכִים, מַתִּתְיָה בֶּן שְׁמוּאֵל עַל הַפְּיָסוֹת, פְּתַחְיָה עַל הַקִּנִּין. פְּתַחְיָה, זֶה מָרְדְּכָי. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ פְּתַחְיָה. שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ בִּדְבָרִים וְדוֹרְשָׁן, וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. בֶּן אֲחִיָּה עַל חוֹלֵי מֵעַיִם, נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין, גְּבִינֵי כָּרוֹז, בֶּן גֶּבֶר עַל נְעִילַת שְׁעָרִים, בֶּן בֵּבָי עַל הַפָּקִיעַ, בֶּן אַרְזָה עַל הַצִּלְצָל, הֻגְרַס בֶּן לֵוִי עַל הַשִּׁיר, בֵּית גַּרְמוּ עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, בֵּית אַבְטִינָס עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת, אֶלְעָזָר עַל הַפָּרוֹכוֹת, וּפִנְחָס עַל הַמַּלְבּוּשׁ" (שקלים פרק ה' ,א')
אם כן, תפקיד זה חשוב ומכובד. ואם נאמר ששמות הממונים הם על שם אותם אלו שהשאירו את חותמם (כגון פנחס, שזכה אף ללשכה על שמו), נוכל להבין שנחוניא המדובר היה אחד מחופרי השיחין הראשיים. זאת ניתן ללמוד משלושה מקורות נוספים.
מקור א: "אמר ר' יהודה: מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין שהאשה שותה ושונה, וקיבלנו עדותו בשני אנשים אבל לא באיש אחד " (סוטה י"ח:)
מקור ב: "נחוניא חופר שיחין- שהיה חופר שיחין ומערות והוה ידע האי דין כיף מקורר מיא והאי דין כיף אית ביה שרברובי ועד היכין שרברובותיה מטייה" (ירושלמי שקלים כ"א:)
מקור ג: "תנו רבנן: חפר ופתח ומסר לרבים פטור. חפר ופתח ולא מסר לרבים חייב. וכן מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות שהיה חופר ופותח ומוסר לרבים. וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו .הלכה זו ותו לא?! אלא אימא אף הלכה זו" (בבא קמא נ.)
מן המקור הראשון אנו רואים שנחוניא היה מבאי בית המקדש באופן קבוע, ואף קבעו הלכה על פי עדותו מן המתרחש במקדש. (הגמרא שם דנה האם אישה יכולה לשתות פעמיים ממי סוטה. נחוניא העיד, שאישה יכולה לשתות אם היא נבדקת משני בעלים. כגון שהראשון נפטר). מן המקור השני ניתן ללמוד שלנחוניא היתה גם מומחיות באופן חפירת הבורות, ומציאת מים ראויים לשתיה, ואם נמצאו מים 'משורבבים'- עכורים, עד היכן יש לחפור כדי לרפאותם. במקור השלישי משבחים חכמים את בקיאותו בהלכות היזק. שכן לצד התועלת הגדולה בחפירת הבור, ישנה גם סכנה לציבור.
גירסה אחרת של הסיפור מלמדת פרטים נוספים על נחוניא:
"תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין, שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמר להם: "שלום." שניה אמר להם: "שלום." שלישית אמר להם: "עלתה." אמר לה (נחוניא חופר שיחין): "בִּתי, מי העלך?" אמרה לו: "זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו (לרבי חנינא בן דוסא): "נביא אתה?" אמר להם: "לא נביא אנכי, ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו- יכשל בו זרעו?!..." (יבמות קכא.)
בסיפור כאן הבדלים רבים מן הנאמר במדרש. כאן נאמר שנפלה לבור הגדול, בור ידוע. המתפלל הוא רבי חנינא בן דוסא ולא פנחס בן יאיר. בסיפור מובאת הדרגה, פעם ראשונה, שניה ושלישית. המלמדת על בטחונו של רבי חנינא בהצלתה, אך לא פחות מכך בהירתמות בני העיר להצלתה. ומי הצילה היה איל שמונהג על ידי 'זקן אחד' ולא מלאך.
מעבר לכך נחוניא חופר שיחין מוכנה כאן בתואר 'צדיק'. וכל כך למה? שהוא מתעסק בדבר מצווה. גמרא דומה מביאה גירסה קצת אחרת: "דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?! " (בבא קמא דף נ.). ונראה שניתן לחבר את שתי המעלות הללו יחד להבנת דמותו של חופר השיחין.
נחוניא הוא איש של מעשים. מעשים שאותו עצמו לפעמים מצערים (פיזית) או שהוא 'מצטער בו', כלומר מוסר עליו את הנפש. זאת לא לטובת עצמו אלא כדי 'שיהיו מים מצויין לעולי הרגלים'. במיוחד חנינא בן דוסא מכיר במעלת אנשי המעשה שעליו נאמר: 'מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה'.(משנה סוטה פרק ט'). מי שמצילו הוא 'זקן' המרמז לאברהם איש החסד. יחד עם 'זכר של רחלים' המרמז ליצחק ועבודת הקרבנות. (על פי רש"י). שתי מעלות אלו גלומים בנחוניא. איש של גמילות חסדים ואיש של מקדש.
זכויות אלו עמדו לנחוניא. ויחד עם זה שראינו שהוא היה גם 'איש של הלכה'. הוא עצמו מסמל את שלושת הדברים עליהם עומד העולם.
אם כן, נחוניא הוא איש של מעשים. זאת הוא למד מרבי חנינא בן דוסא שביאר לנו עד כמה חשובה העשייה. כפי שנאמר אף בפרשה: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיך".
חלק ב' – צדיק או חסיד
"רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת" (אבות פרק ג')
רבי חנינא גדול המתפללים, שהיה בכוח תפילתו להחיות מתים, לא השתמש כאן ב'כוחו'. זאת כיוון שמול איש מעשה, ואפילו בתו של איש מעשה (ואולי נפלה לבור בזמן שעזרה לאביה?), אין צורך בכך. מקור נוסף המביא את סיפור בתו של רבי חנינא מלמד עוד דבר:
" מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ושבים. פעם אחת היתה בתו עוברת להנשא (ביום חופתה) ושטפה נהר. והיו הכל באים אליו ומבקשים לנחמו- ולא קבל תנחומין. נכנס אליו רבי פנחס בן יאיר ורצה לנחמו- ולא קבל תנחומין. אמר להם: "זהו החסיד שלכם?" (שהוא מבעט ביסורין ואינו רוצה להתנחם?) אמרו לו: "רבי, כך וכך ארע לו!" אמר (רבי פנחס בן יאיר): "אפשר שהיה מכבד את בוראו במים, והוא מקפחו במים?" - מיד נפלה הברה (יצא קול) בעיר: 'באת בתו של אותו האיש!' יש אומרים, שנאחזה בענף עץ שנזדמן לה בנס ונצלה; ויש אומרים מלאך ירד כדמות רבי פנחס בן יאיר, והצילה: [ירושלמי שקלים, כב. (בתרגום מארמית):]
כאן מוגדר חופר השיחין כחסיד. כאן מעשיו של נחוניא מוגדרים כ'מכבד את בוראו'. עצם זה שהוא דואג לעולי הרגל, הוא מכבד לא רק את העולים, אלא 'מכבד את הקב"ה'. החסד בניגוד לצדיקות מבטא אדם שכל כולו רוצה להיטיב. רצון פנימי. מכבד את בוראו. הוא מרגיש שלכך הוא נברא.
חלק ג' – לא עם הארץ חסיד
" החסד וההטבה הם משאת נפשו... משרה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו שהוא דבר יותר נשגב ומרומם... מהפעולות" (אורות הקודש, פרק ג')

בניגוד לכל מה שראינו עכשיו מגיע מקור נוסף המציג את חופר השיחין (ולאו דווקא את נחוניא, כיוון שמדובר בדורו של ריב"ז ובתקופה אחרת) באור אחר לגמרי. כאן הוא מצטייר כאדם פשוט, כמעט 'עם הארץ' בטענותיו.
"ברוך שמעון סיכנא איש עיצה היה חופר בורות שיחין ומערות בירושלים. אמר לרבי יוחנן בן זכאי: "אני גדול כמוך." אמר לו: "למה?" אמר לו: "שאני עוסק בצרכי רבים כמוך." אמר: "אם אדם בא לידך לדין או לשאלה אתה אומר לו שתה מן הבור הזה שמימיו זכין וצונן או אם שאלה לך אשה על נידותה אתה אומר לה טבלי בבור הזה שמימיו מטהרין." וקרא עליו פסוק זה: "וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע": (קהלת רבה, ד, יב)
נראה שיש וויכוח בין ריב"ז לבין שמעון החופר מי יותר גדול. טענותיו של חופר השיחין נראות מעט ילדותיות ולא מחוכמות במיוחד. שמעון טוען שכיוון שריב"ז שולח את הפונים אליו להיטהר ולהרפא במי הבורות שהוא חופר, אזי זה העיקר. לא בטוח שהטענות הספיקו לשכנע את ריב"ז, אך הוא למד שיש יתרון גדול באנשי המעשה הפשוטים (והכסילים), שאין בהם רוע, וכל מה שהם יודעים זהו לעשות רק טוב.

מתוך המקורות נראה שחכמינו התייחסו לחופרי הבורות כגדולי הדור. אנשים שמוסרים את נפשם כמזכי הרבים, ומקדשים את כל מרצם וזמנם למען עולי הרגל, מובטחים שלא יאונה להם כל רע.
גדולתם של חופרי השיחין היא דווקא בפשטותם. אנו רגילים להעריך את לומדי התורה ונושאיה, אך אלו כוחם בפיהם. אך מתוך הנ"ל דווקא אנשי המעשה למען הכלל, אלה שנמצאים בבורות ובמערה- ראויים לשבח האמיתי

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה