פנחס תשע"ד

פנחס תשע"ד

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:
(ג) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד" (במדבר כ"ח )

בפרשתנו אנו קוראים על קרבנות הציבור. קרבן התמיד הקרב בכל יום והמוספים הקרבים בראשי חודשים, שלושת הרגלים ובימים הנוראים. גם בימים בהם מוסיפים 'מוספים' לעולם קרבן התמיד פותח את הרשימה, והוא הקרבן היחיד שקרב יום יום, בבוקר ובערב ואינו בטל לעולם.
בשבוע הבא אנו נציין את י"ז בתמוז, שבו אירועו 'חמישה דברים לאבותינו' ובתוכם 'בטל התמיד'. משמעות הדבר היא הפסקת הקביעות הנפלאה ששררה במקדש במשך כל ימי הבית.

המדרש שלנו מלמד שאחת ממטרות המקדש העיקריות היא על מנת להקריב בו את קרבן התמיד.
תנחומא תצוה פרק י"ד

" כיון שעשו אותו מעשה בקש הקב"ה לכלותן ועמד משה בקש עליהם רחמים כמה שנא' (שמות לב) ויחל משה את פני ה' ונחבט בקרקע עד שנתרצה לו הקב"ה שנאמר (שם) וינחם ה' על הרעה. אמר משה: רבש"ע הרי כבר נתרצית, מי מודיע לבאי עולם שאתה נתרצית לישראל? אמר לו: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' ויהיו מקריבין לי קרבנות בתוכו, ואני אקבל מהם את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים שני תמידים אלו בכל יום. ואם תאמר יש לפני אכילה ושתיה? 'האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה כי לי כל חיתו יער' (תהלים נ) אלא מכל קרבנותיהם איני רוצה אלא הריח וכאלו אכלתי ושתיתי שנאמר (במדבר כח) את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו. תדע לך שמזבח העולה שהיה לקרבנות היה נתון בחוץ, ומזבח הקטרת שהיה לריח נתון בפנים"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש מתאר דוח שיח בין הקב"ה ומשה רבינו בו מבקש משה אות לכל באי עולם שהקב"ה מחל לעם ישראל.
ב. כתשובה אומר לו הקב"ה שיבנו את המקדש על מנת שיקריבו בו כבש אחד בבוקר וכבש בין הערביים. כשהקב"ה יקבל את קרבנותם זהו הסימן שהמקדש נתרצה לעם ישראל.
ג. מכאן עובר המדרש לשאלה נוספת. הקב"ה אינו צריך את הכבש עצמו. שהרי אין לפניו אכילה או שתיה. כל מטרת הקרבן הוא ה'ריח', 'ריח הניחוח' אותו עושים בני ישראל לפני ה'. בהמשך נברר את משמעות הריח הזה.
ד. לסיום, מביא המדרש השוואה מעניינת בין מזבח הקטורת למזבח העולה. זאת בשני דברים. מזבח הקטורת כל מטרתו להפיץ ריח טוב, וריחו הרבה יותר טוב מן המזבח המיועד לקרבנות. אך דווקא המזבח לקרבנות נמצא בחוץ, ואילו המזבח המיועד לריח נמצא בפנים. אנו נדון על משמעות הבחנה זאת בהמשך.

 

חלק א' במדרש- עדות לכל באי עולם

המדרש שלנו פותח בשאלת משה שידעו כל באי עולם שהקב"ה אוהב אותנו. את התשובה נותן המדרש בשלושה דברים שמשלימים אחד את השני. הראשון – עשו לי מקדש ואשכון בו. העדות היא הן בזה שאנו עושים מעשה עבור הקב"ה, ובמיוחד שבזכות זה הקב"ה יחזור וישכון בתוך עם ישראל. כיוון שהשכינה תהיה ב'תוכם', זאת כבר תהיה עדות לכל העולם. 'עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו'. שנית נקריב קרבנות שכל מטרתם הוא ה'ריח'. ושלישית- עבודת הקרבנות נעשית בחוץ, ולא בפנים.
עצם זה שאנו מקריבים דבר ל'ריח ניחוח' שאין בו ריח, ודווקא בחוץ. ובניגוד לכך, דווקא את הדבר שמפיץ ריח טוב (-הקטורת) אנו לא עושים בפומבי, מלמד שהריח לא מיועד לנו, אלא לקב"ה. כך יותר מכל אנו מראים שכל עבודת הקרבנות אינה אלא לרצונו.
עבודת הקרבנות ועניין הוא דבר שקשה לנו להבנה. אנחנו מנסים לתאר 'ריח' שלא הרחנו בחיים, וכפי שמביא הרב קוק, לנסות לשמוע את המנגינה רק על פי קריאת התוווים:
"כיום אי אפשר לנו לצייר את גודלם ואת עוזם של עבודת הקודש והמקדש, מפני שכיום יש בידינו רק הלכות קורבנות, והריהם בבחינת תווים של מנגינה שעדיין לא שמענו את ביצועה. כיום אנו אך ורק בבחינת קוראי תווים, המשתאים על החכמה המשוקעת בהם. אבל כאשר נזכה לשמוע את הביצוע החי, הנהדר, של סדרי עבודת קורבנות לפני ה', תקשיב נפשנו את המנגינה האלוקית של השראת השכינה בישראל, ובהקשיבנו לה ובראותנו אותה רק אז גם נבין ונראה מה גדולה ועשירה הנשמה שלנו, אשר סדרי הקורבנות הם עמוד עבודתה לקונה" (אורות , קי"ט)

כך גם מביא ריה"ל בזיון בשאלה אותה מעלה המדרש:

" כה. אמר הכוזרי: יספיק לי זה בעניין הזה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקורבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואמר על הקורבנות, כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו." (כוזרי מאמר ב', כ"ה)

הכוזרי אינו מבקש להבין, אלא לפחות 'שתקרב לי'. שנבין מעט יותר:

"אמר החבר: מה שאמר הכתוב לאשי מתרץ כל קשיה .כאילו אמר הקרבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיחסים אלי אינם ,כי אם לאשי. זאת אומרת האש הנפעלת לפי דבר האלוה הקרבנות הם לחמה ואת שיריהם יאכלו הכהנים והכונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכן המלך במקדש לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה . וקח לך כמשל לענין האלוהי את הנפש המדברת השוכנת בגוף טבעי בהמי גוף כזה לאחר שנשתוו כחותיו הטבעיים וסדרו כחותיו הנפשיים הראשיים והמשעבדים להם סדור אשר הכינו לקראת מצב שלמעלה ממצב הבהמות, נעשה ראוי לשכן בו השכל כמלך להורותו ולהדריכו ולהיות עמו כל עוד יתמיד הסדר ההוא וכאשר יפרע הסדר יפרד השכל ממנו. והנה הכסיל סובר כי השכל זקוק למאכל ולמשקה ולריחות נעימים הואיל והוא רואה את השכל מתמיד כל עוד אלה מתמידים ונפרד בהפרדם. אולם הדבר אינו כן כי הענין האלוהי גומל טוב לכל ורוצה בטוב לכל ובהיות אחד הדברים מסדר ומוכן לקבל את הנהגתו, אין הענין האלוהי מונע אותה ממנו ואינו פוסק מהשפיע עליו אור וחכמה ודעת אך בהפסד הסדר הנכון אין הדבר ההוא מקבל את האור ההוא והוא עצמו הולך לאבוד. אולם הענין האלוהי נעלה הוא משתפל בו לאות או יקרהו הפסד כל הנוגע לסדר העבודה המלאכה והקרבנות והקטרת והשירה והמאכל והמשתה וכל אלה בתכלית הטהרה והקדשה לא נאמר עליו אפוא עבודת ה' ולחם אלהיך וכדומה כי אם בהשאלה להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האמה וכהניה ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם אולם הוא עצמו מקדש ונעלה מלהנות ממאכלם וממשתיהם ואין לחמם כי אם לנפשם " (כוזרי ,שם)

הכוזרי מביא משל נפלא ואומר שהכל גנוז במילה 'לאישי'. כשם שהאש צריכה את ה'אוכל' שלה, את הפתילה והשמן, כך עבודת ה' צריכה את ה'מזון' שלה. הכוזרי ממשיל זאת לגוף האדם. עיקר ה'אדם' זוהי נשמתו ושכלו. אך ה'כסיל' יחשוב שכיוון שמזון ומשתה מקיימים את השכל, אזי הנשמה והשכל הם חומר בלבד.
מלמד אותנו הכוזרי שכדי לקיים את הדברים הנעלים, אנו צריכים לפעול על פי מתכון קבוע. לאכול שצריך, לישון שצריך וכדומה. ברגע שנסטה מן הרגילות, 'בהפסד הסדר הנכון אין הדבר ההוא מקבל את האור ההוא', נפסיד הכל. כך גם בעבודת המקדש. כל עוד מתקיים המהלך הקבוע של 'תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן' הוא יפעל כראוי ותשרה שכינה. זאת גם אם לא נבין את איך זה פועל. כשם שאיננו מבינים כיצד האכילה והשתיה שלנו מחיים את הנשמה.

ברגע שהסדר מפסיק, ברגע ש'בטל התמיד'- אזי חוסר האיזון מתרחש.

"וכאשר חרב בית המקדש היו התחתונים נבדלים מן העליונים. כי על ידי בית המקדש, שהוא בתחתונים, יש להם לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, ולפיכך היתה הברכה" (נצח ישראל למהרל, פרק כ"ב)

 

חלק ב' במדרש- בין מזבח העולה למזבח הקטורת

המדרש מנגיד בין עבודת הקטורת ועבודת הקרבנות. אנו דנו מקודם בנקודה אחת, שעבודת הקרבנות דווקא בגללה אופיה ה'משונה' היא המראה את ההתמסרות המלאה לעשות את רצון ה', גם אם אין אנו מבינים.
בנוסף, כיוון שזאת עדות לבאי עולם, מוטב שעבודת הקרבנות תהיה בחוץ.

למדנו מתוך דברי הכוזרי, שעבודת המקדש הן 'המזון לנפש' והדרך להתקרב לה'. לפעמים ללא הבנה. אך כשם שאיננו נמנעים להשתמש בדבר שאין אנו יודעים כיצד הוא פועלת, כך עבודת המקדש פועלת אף ללא הבנה. הן כיוון שאלו דברים נשגבים, וכפי שאמר רב קוק- 'אנו רק כקוראי תווים המשתאים על החכמה המושקעת בהם..שעדיין לא שמענו את ביצועה'.
מתוך המדרש משמש ש'ריח' הקרבנות עדיף על 'ריח' הקטורת, אך על פי הזוהר נראה שיש כאן מדרג. ויש לעבור את שלב עבודת הקרבנות ורק אז להגיע אל עבודת הקטורת.

"רבי אבא פתח (שיר ד) עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. עורי צפון, אלין עולות דנשחטות בצפון, בגין דאינון מחשבות בצפוני לבא, ובאתר דדינא, .... ובאי תימן, אלין שלמים דנשחטין בדרום, בגין דאינון שלמא דכלא, שלמא דעלאי ודתתאי, ואלין שלימו דסטרי עלמא, שלימו דכלא מסטרא דמהימנותא. ושלמים, בגין דאינון שלמא דכלא, בעלים אכלין מנייהו ומתהניין מנייהו, דהא שלמא הוא ליה ולכל עלמא בדרגא חדא, ... ומכל קרבני לא חביבין קמי קודשא בריך הוא כמו שלמים, בגין דאשתכח שלמא בעלאי ותתאי. ועילא מכלהו קטרת, דאיהו שלים מכלא, ולא אתיא לא על חטא ולא על אשם ולא על עון, אלא על שמחה" (זוהר ויקרא, חלק ג', י"א)

הזוהר מביא מדרג בין שלוש קרבנות. העולה- שנשחטת בצפון- באה על חטאים. ה'צפון' מרמז על 'צפוני הלב', והיא באה לכפר ולתקן את ה'לב' את המידות הרעות של האדם ואת מעשי האדם. זהו השלב הראשון. בהמשך באים השלמים. שכשכם כן הם באים על השלמות בין העליונים לתחתונים. עולם מושלם ושלם. ולכן כולם נהנים מן השלמים, בעל הקרבן, הכהן וחלק קטן שלעל המזבח. מעל הכל באה הקטורת. היא כבר לא מתקנת. הקטורת מבטאת את השמחה. את היכולת להפיץ את הטוה הלאה. 'שמן וקטורת ישמח לב'.
השל"ה הקדוש, מבאר דברים דומים, אך בהקשר למיקום של כל קרבן.

"ולבני אהרן תעשה כותנות, והוצרכו להתלבש בבגדי קודש, דהיינו מתחלה נתלבש גופם בשמן משחת קודש, ואח"כ נתלבשו בבגדי קודש, כי יצאו מכלל זרות להיותם קדושים משרתי עליון. והזרות בא לאדם הראשון מכח זוהמת הנחש, וצריך לתיקון. דהיינו אהרן איש החסד שהוא בנין העולם, צריך להיות נבדל להיות בו קדושת הגוף להיותו גוף קדוש, ואח"כ להיותו נבדל במלבושיו הקדושים מלבושים מיוחדים לכבוד ולתפארת, מדוגמת כתנות אור ב'א'. וזוהמת נחש נתהפך לטובה 'חשן' על לבו, ובו שם המפורש וי"ב אבנים, וי"ב זכרון י"ב השבטים, ושמות אברהם יצחק ויעקב, ... וכשם שהוא נבדל לקדושה, ומלבושיו נבדלים לקדושה, ומאכלו נבדל לקדושה לאכול קדשים, כן נבדל מקום קודש ממקום קודש לתוספת קדושה, הן בענין כלל המשכן דהיינו חצר ואוהל מועד וקודש הקדשים, כן נבדלו עבודת המשכן. דהיינו הקרבנות במזבח החיצון שהוא מזבח העולה, והקטורת שהוא חביב מכל הקרבנות, שהוא המקשר רצון עליון בתחתון, תרגום קשר קטר, ולטעם להיות הנשמה רוחני אינה נהנית אלא מן הריח, ובכן תתחזק לקבל שפע האלהי, הוא לפנים במזבח הזהב, ולרוב קדושת הגוף אין להקטיר שם אפילו קטורת רק של ציבור ולא של יחיד כי הוא קטרת זרה. ואין רשות ליכנס שם לפני ולפנים אפילו אהרן כהן גדול אלא ביום הכפורים, כמו שנאמר (ויקרא טז, ב), ואל יבא בכל עת אל הקודש" (תורה אור, פרשת תצוה)

השל"ה מבאר שהכל בא לתקן את חטא אדם הראשון והנחש. מאז הזדהם גופינו וכדי להגיע למעלות גבוהות צריך תיקון על גבי תיקון. תחילה הכהנים מושחים את גופם בשמן המשחה. תיקון הגוף. (ומקביל אצלנו קרבן עולה, מעלים את כל הבהמה, בהמיות, על המזבח). אח"כ לבוש קודש. הלבוש כבר עושה את האדם שלם. 'לכבוד ולתפארת'. ובמיוחד כהן הגדול שעל ליבו כל השבטים וה'חשן' שהוא היפוך אותיות של 'נחש'. (ובמקביל אצלנו, השלמים. שמסמלים חיבור בין כל השותפים בקרבן ובאים מתוך שלמות כבוד ותפארת).
השלב השלישי הוא המיקום. רק לאחר שהכהנים נתקנו כראוי, תיקון המעשים ותיקון המידות, הם יכולים להכנס אל הקודש. בעבודת הקטורת אין שום הנאה לגוף, אלא רק לנשמה. שהרי הגוף כבר מתוקן. את הקטורת, לגול מעלתה, אי אפשר להקריב כקרבן יחיד, משום שרק כעם ישראל מאוחד היא יכולה להתקיים. ורק היא נבחרה להיות המצווה שקרבה בקודש הקדשים, שם 'אל יבוא בכל עת'. כביכול הכהן הגדול אף פעם לא שם בגופו, (אל יבוא בכל עת, בשום עת, אי אפשר להכנס לשם בגופו) אלא רק בנשמתו.

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה