פרשת אמור

פרשת אמור

על מהותו של לחם הפנים

פרשיות המנורה והלחם בפרשת אמור

פרשת אמור מאריכה בביאור עניין המועדות, וסומכת לה שני עניינים שקשורים לעבודת המקדש התמידית: השמן למנורה ועריכת הנרות, וחלות לחם הפנים. המנורה והשולחן מהווים את הברכה הרוחנית והגשמית היוצאת מבית המקדש,  ולכן הם משלימים זה את זה כך שגם מבחינת המיקום הם ניצבים האחד מול השני.

ראשית יש להבין מדוע פרשיות אילו מופיעות בפרשת אמור, שהרי הן קשורות לעבודות התמיד במקדש ולא לפרשת המועדים?!

בעל האור החיים הקדוש מבאר את עניין מיקום הפרשיות באופן מעניין[1]:

ואולי כי לצד שציוה מצות שבעיות - פסח ז' ימים, חג הסוכות ז' ימים, שמחת המינים ז' ימים, גם ראש השנה ויום הכיפורים ישנם בבחינת השבע להיותם בחודש השביעי, לזה סמך לזה גם כן מצות המנורה שהיא בחינת שבע נרות, גם השלחן ישנו בסוד שבע דכתיב (פסוק ו) שש המערכת וגו', והשלחן הסדורות עליו שהוא סוד המתקבץ בו שש מעלות, והיא משלמת שבע:

 ותמצא שצוה גם כן בפרשה זו מצות העומר שהוא שבע שבתות, גם מצות השבת, נמצאת אומר שכלל כל מצות השביעיות יחד, לומר כי סודם ועיקרם אחד. 

דהיינו: לדבריו פרשת המועדים הינה הקדושה בזמן, ובה מתגלה סוד המספר שבע הרומז לשבעת ימי הבניין, ואילו במימד עבודת המקדש התמידית מתגלה סוד זה דרך המנורה והשולחן. השפע הרוחני והגשמי מתגלה לעולם מן המקדש, והא חלק מבניין הקדושה של כלל הבריאה.

 

ננסה לעמוד על סודן ומהותן של חלות לחם הפנים.

כך אומר רבנו בחיי[2]:

ועל דרך הפשט הוצרך השלחן בבית ד' בלחם אשר עליו להיות שורש הדבר שתחול הברכה בו ... ועל כן נקרא שלחן שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם ... והברכה הזו היתה יש מיש כמעשה הנביאים וברכתם שהיתה יש מיש כי אין להם כח לעשות יש מאין.

מכאן - שסוד חלות לחם הפנים עניינו השפע והברכה הגשמיים, ומבואר מכך כי הלחם שעל השולחן עניינו שורש השפע והפרנסה, המהווים תיקון לחטא אדם הראשון בו נתקלל האדם "בזיעת אפיך תאכל לחם"[3]. הדבר רמוז במילת "אפיך" שמשמעותה 'פנים'[4], ואולי נרמז בכך כי התיקון לזיעת אפיו של האדם הינו באמצעות 'לחם הפנים', תיקון פנימיות האדם שנפגמה. רמז לכך גם בדברי תרגום אונקלוס המתרגם[5] "בזיעת" – "בדיעתא", יתכן מלשון דעת, בה תלוי תיקון הלחם[6].

 

מהותן של חלות לחם הפנים

נאמר בפרשתנו: "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת: וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ד'".

דהיינו: על השולחן מונחות שתי מערכות של חלות, כשבכל אחת שש חלות. המפרשים[7] מבארים שזהו רמז לי"ב השבטים, אולם ניתן גם לומר (בהמשך לדברי האור החיים הקדוש דלעיל) כי זהו גם רמז לתיקון ששת ימי החול. כך אכן מבאר בעל הטורים: "והם שש מערכות כנגד ששת ימי בראשית שבהן נברא העולם, שהכל מתקיים בזכות ישראל". ניתן לומר כי עבודת התיקון בששת הימים הינה מצידנו, וכנגדה יש השפעה מן השמים בשש בחינות מקבילות, ולכן הן י"ב חלות. יש לציין כי גודלו של השולחן הינו שתי אמות על אמה,  שלהלכה הינן 12 על 6 טפחים – אותו מימד של תיקון הקיים במספר החלות!

 

בין שתי המערכות נמצאים שני בזיכי לבונה, כנאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַד'". מבאר רש"י את ענין הלבונה אשר על השולחן: "שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותו בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא נזכר למעלה כקומץ שהוא אזכרה למנחה". דהיינו: לחם הפנים הינו מנחת ציבור, אולם שלא כמו במנחות אחרות אין קומץ ממנה שמוקטר על גג המזבח. הלבונה מוקטרת ביום השבת על אש המערכה, לאחר החלפת חלות לחם הפנים, וזו בחינת ריח הניחוח העולה מן החלות ביום השבת ומעלה אותן לשורשן הרוחני שמקורו בקדושת השבת.

 

בסיום הפסוקים העוסקים בלחם הפנים נאמר: "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ד' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ד' חָק עוֹלָם". ניתן לומר כי לחם הפנים הינו המאכל המתוקן, המהווה תיקון לקללת "בזיעת אפיך תאכל לחם" של אדם הראשון. החלות נאכלות דווקא ביום השבת ודווקא על-ידי הכהנים, שכן זהו מימד התיקון של האכילה המקודשת של הכהנים בזמן ובמקום הקדושים ביותר. זהו גם עניינה של הברכה המיוחדת שנשתלחה בלחם זה, שנשאר חם משבת לשבת כמו המן שאינו מושפע משינויי העולם הזה, בבחינת "לחם אבירים אכל איש" הנדרש לגבי המן.

 

שנזכה לשפע בגשמיות ורוחניות, בקדושה ובטהרה, ולבניין המקדש והעולם המתוקן!

 

[1] ןיקרא כ"ד, ב.

[2] שמות כה, כג. ומבוסס על באור הרמב"ן לפס' כד שם

[3] בראשית ג, יט

[4] עיין פירוש הרס"ג שם, וכן ברד"ק האומר "זכר האפים כי בהם תראה הזיעה, ועוד כי לא יזיעו הפנים אלא ברוב היגיעה". ובחזקוני מבאר זאת על החוטם ואומר כי קללה זו נתקיימה דווקא בעובדי אדמה.

[5] לפי גירסא אחת, בשניה נאמר "בזיעתא".

[6] חז"ל אומרים כי "אין התינוק אומר 'אבא ואמא' עד שיטעם טעם דגן" (ברכות מ ע"א) -  דעת האדם תלויה בענין טעם הדגן

[7] ראה אבן עזרא וכן בחזקוני.

 

 

 

גרסת הדפסה