פרשת בשלח

פרשת בשלח

 ממצרים למקדש

מבאר האדמו"ר מאיז'ביצא, בעל 'מי השילוח"[1]: "ויהי בשלח פרעה ... ויקח משה את עצמות יוסף". ענין סמיכות הפסוקים, דהנה כאשר ראה מרע"ה כי אף אחר שיגאלו עוד פרעה הולך אחריהם ללוותם, עלה בדעתו ספק פן עדיין לא נשלמו ישראל בתכלית השלימות ועי"ז יש עוד שייכות לפרעה עמהם, ופן הוא מחמת שהיו זמן רב במצרים לכן יש לו צד שייכות עמהם, וגם מראותו כי לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים פן ינחם העם, גם מזה הבין כי עוד לא נשלמו בתכלית הבירור. והנה איתא 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת', והעניין בזה לפי שלפעמים נמצא שהש"י מעלים מעשיו ומסתיר כוונתו מבני אדם ואין האדם יודע את רצון הש"י בעסק הזה, כמו שהיה הענין כאן שהיה לפלא בעיני משה למה לא נחם ה' דרך ארץ פלשתים, והעצה לזה שאם רואה האדם שהש"י מנהיג עמו בהסתר אז לא ירבה להתחכם רק יעסוק בפשוטי מצוות ויכלול עצמו במדות היראה, וזה 'ויקח משה את עצמות יוסף' כו'. כי דרך הצדיק שתולה החסרון בעצמו כשיאונה לפניו דבר ספק, וזה הענין שלקח עצמות יוסף כי לאשר תלה החסרון בעצמו, לכן החל להכניס עצמו במדת היראה כי עצמות יוסף רומז ע"ז, כי מדת יוסף הצדיק היה יראה ... וזהו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו והוא מדת יוסף הצדיק ע"ה".

 

דהיינו: לדברי בעל מי השילוח משה רבינו ראה כי יש עיכוב בתהליך הגאולה ממצרים, ומתוך כך הוא חיבר עצמו למדרגת יוסף הצדיק, שהיא מדרגת היראה והצמצום. זאת – כדי להשלים את תהליך הבירור שלחששו כנראה לא מוצה עד תום בגלות מצרים. מכאן משליך בעל מי השילוח תובנה להנהגת האדם מישראל: כשאדם לעיתים לא מבין את הנהגת השי"ת עימו  - עליו להכנס למידת היראה והצמצום, זאת כדי לתת לבורא להנהיגו. זו היתה בחינת יוסף במצרים, אשר כל מהותו היתה הנהגה ועבודה שמקורה ביראת האלקים כפי שאנו רואים את הנהגתו במצרים. אפשר לומר כי המוטו שלו היה: "את האלקים אני ירא". משה – הוא בחינת חכמת התורה, וכדי להשלים את תהליך ההתנקות ממצרים יש לצרף למידת החכמה את מידת היראה, מידת יוסף, את עניינו של ארונו של יוסף שיוצא יחד עם בני ישראל ממצרים ומכוחו נבקע הים.

 

מוסיף ומבאר בעל ה'בית יעקב'[2], בנו של מי השילוח כי ביציאת מצרים בני ישראל היו מוכנים להיכנס מיד לארץ ישראל, זאת מגודל בהירות האור שהיתה להם בעת יציאת מצרים, ובלשונו: "ואם כן היה במשפט שהשי"ת יתן להם כל כח הפעולה בהתגלות אור הזה להכניסם לארץ ישראל לכבוש הפלישתים, להכניס כוחותיהם בין ישראל, והיו תיכף בונים בית המקדש. וזהו 'כי קרוב הוא', היינו שהיו בונים תיכף בית המקדש ... אך מחמת שהיה להם עוד מעט חיבור עם המצרים לא היתה הגאולה בשלמות".

דהיינו: בעל הבית יעקב מוסיף נקודה נוספת: לדבריו מבואר כי כיוון שמידת היראה לא היתה שלימה עדיין בקרב בני ישראל, הדבר גרם לכך שהם לא יכלו להכנס ישירות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש. למרות שמשה רבינו חיברם למידת היראה, מידתו של יוסף, אולם זה סייע בסיום הבירור מול המצרים ולקריעת הים אולם לא כדי לקחת את האורות הגדולים של יציאת מצרים ומכוחם לבנות מקדש.

לאור זאת מבואר מדוע מזכירים בני ישראל בקריעת ים סוף את המקדש, כאומרם בשירת הים: "מכון לשבתך פעלת ד', מקדש אדנ-י כוננו ידיך" – בניין המקדש והגילוי השכינה בעולם הינם היעד סופי של יציאת מצרים וקריעת הים, ואליהם בני ישראל כוספים.

 

יהי רצון שנזכה במהרה לבניין המקדש ולהשראת השכינה!!

 

 

 

[1] תחילת פר' בשלח.

[2] פר' בשלח סימן ו'.

 

 

 

גרסת הדפסה