פרשת ויגש

פרשת ויגש

יוסף ויהודה בבחינת גילוי התורה והמקדש

נאמר בפסוק[1]: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן". מבאר רש"י בשם המדרש: "להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". משמע מכך כי יהודה הוא ששייך לעניין ההוראה ולימוד התורה, ודבר זה תמוה שכן בני שבט לוי הם שעסקו בתורה במצרים[2], ומכאן שתפקידו של יהודה היה להכין את המקום. ומדוע דווקא הוא מבין כלל האחים?

יהודה הוא שבט המלכות, שחלק מתפקידו הוא ביסוס החיבור של עם ישראל לתורה. כך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים[3]: "בעת שישב המלך על כסא מלכותו כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו ... כותב שני ספרי תורה אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל והשני לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס לבית הכסא או לבית המרחץ או למקום שאין ראוי לקריאה יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו: המלך אסור לשתות דרך שכרות ... אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו' ... שנאמר 'ולא יסור לבבו', שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר 'כל ימי חייו'". מבואר מלשונו כי על המלך קיים ציווי מיוחד של קשר לתורה, שהרי ליבו הוא לב העם, ומשום כך יש לו שני ספרי תורה שמלווים אותו בכל עת. כך מתארים גם חז"ל את דמותו של דוד המלך אשר ישב בסנהדרין והיה אף פוסק בענייני איסור והיתר, כדברי חז"ל[4]: "... שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות  בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה". מכאן שעניינו של יהודה אינו רק הכנת המקום לתורה אלא המשכת התורה בקרב כלל ישראל.

לאור זאת ניתן להבין מדוע מקום המקדש אותר על-ידי דוד ונבנה על-ידי שלמה, שכן דווקא מלכי בית דוד, ששורשם משבט יהודה, הם שצריכים להכין כלי לגילוי התורה וכן להמשיך את אור התורה. על מקום המקדש נאמר[5]: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם", שכן בלשכת הגזית ישבה הסנהדרין וממנה יצא אור התורה ששורשו בארון הברית לכלל גילוי. זו בחינת יהודה, בחינת המשכת התורה, ומשום כך שבטי יהודה ובנימין סמוכים לזה לזה כך שמקום ההיכל בנחלת בנימין ומקום הלשכות בחלק יהודה כך שאור התורה יוצא מן המקדש אולם תודות לשבט יהודה. עבודת המקדש ועבודת התורה מחוברות בשורשן, ומשום כך היחיד הרשאי לשבת בעזרת המקדש הינו מלך מבית דוד שגם נמשח בשמן המשחה. אולם במהלך שלוש מאות שישים ותשע שנים עמד על תילו משכן שילה, אולם בו לא היתה בחינת המשכת התורה אלא שימש כמקום הקרבה. מכאן מבואר כי במקדש קיימות שתי בחינות: מקום הקרבת קרבנות ותפלה ומקום גילוי התורה. בשילה היתה קיימת רק בחינה אחת, שכן הוא לא היה סמוך לנחלת יהודה, אולם מהמקדש בירושלים התגלו שתי הבחינות הללו של חיבור התורה והקרבת הקרבנות, הארון והמזבח[6].

מכאן מבואר שזהו ההבדל בין יוסף ליהודה. עיקר עניינו של יוסף הוא תפלה וקרבנות[7], וזה התגלה בשילה, ואילו יהודה עניינו המשכת בחינת התורה שהתגלתה בחיבורה לבחינת הקודש הר המוריה. מכאן גם ביאור חדש למחלוקת של יוסף ואחיו: יהודה היה איש התורה, ורצה שהשבטים ידגלו בדרכו, ואילו יוסף היה איש עבודת התפלה והמידות. זו היתה המחלוקת ביניהם: האם ניתן להביא את העולם למדרגת גילוי הקדושה העליונה של גילוי התורה, או שיש תחילה לתקן את בחינת המידות. זו היתה מטרת ירידת יוסף למצרים, לעסוק בתיקון המידות, ומתוך כך לאחר יציאת מצרים יכלו להגיע לקבלת התורה. מכאן מבואר מדוע משכן שילה קדם למקדש בירושלים, שכן יש להקדים את תיקון המידות לגילוי התורה, שזו תקופת ההכנה שהיתה בשילה לפני מלוך מלך בעם ישראל . משום כך משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד, כשם ששאול קדם לדוד.

מכאן גם מבואר מדוע לדברי חז"ל יעקב אבינו נטע ארזים בירידתו למצרים, כדי שיהיו מוכנים להם בצאתם. אמנם קיימת דיעה שהמשכן מהווה תיקון לחטא העגל, אולם קיימת גם דיעה שלולא חטא העגל היו ישראל אמורים לבנות את אוהל יוסף למקדש לפני אוהל דוד, כשם שעמד המשכן בשילה, כי זו בחינת התיקון שיש לעבור לפני גילוי התורה של שבט יהודה. בבחינה זו המשכן היה אמור להתגלות בארץ ישראל, במדרגת הגילוי של יוסף, ומתוכה היו עולים למדרגת הגילוי של יהודה.

יהי רצון שנזכה במהרה לגילוי השלם של חיבור בחינת יוסף ויהודה בגאולה השלימה במהרה!

 

[1] כ"ח, מו.

[2] רמב"ם, הלכום עכו"ם פרק א'.

[3] פרק ג'.

[4] ברכות ד', א.

[5] ישעיה ב', ג.

[6] ראה בית גנזי לפר' ויגש עמ' תתתק"ב.

[7][7] שזהו תיקון מידת היסוד, התשוקה בעבודת ד'.

 

 

 

גרסת הדפסה