פרשת וילך

פרשת וילך

מצוות ההקהל

בפרשתנו מופיעה אחת ממצוות התורה המיוחדות והיא מצוות ההקהל. כלל ישראל עולים אל המקום אשר יבחר ד', הוא בית המקדש, ברגל כך נאמר שם[1]: "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". יש להבין את העניין של הקהלת קהל ישראל כולו, אנשים נשים וטף, מדוע דווקא במוצאי שנת השמיטה, ומהו העניין שדווקא המלך הוא הקורא לפניהם (כביאורו של רש"י במקום)?

רש"י מבאר כי הגברים באו כדי ללמוד והנשים כדי לשמוע. יש לדייק כי בלשון הפסוק נאמר "האנשים והנשים ... למען ישמעו ולמען ילמדו". לכאורה אם הנשים שומעות הסדר היה צריך להיות גם בהמשך הפסוק לימוד ואח"כ שמיעה? כמו כן יש לדייק מדוע נאמר פעמיים פעמיים "למען" – "למען ישמעו ולמען ילמדו". בעל האור החיים הק' עומד על דיוק זה, ואילו דבריו: "לזה חלק הכתוב שתי הדרגות במצוה זו, ואמר בתחילה חלוקה שהיא שוה באנשים ובנשים, והוא למען ישמעו, פירוש שישמעו מצות התורה שחייבין הם לעשות, ודבר זה שוים הם בו, שגם הנשים חייבין במצות לא תעשה ובמצות עשה שאין הזמן גרמא". דהיינו: שמיעה היא במצוות המשותפות לאנשים ונשים, ולכן היא קודמת, שכן שניהם חייבים בהן. והוא ממשיך: "ואחר כך אמר חלוקה בפני עצמו כנגד האנשים לבד, והוא ולמען ילמדו שהוא תלמוד תורה, ולזה לא אמר למען ישמעו וילמדו, שאז היה נשמע ששניהם בעונש אחד". דהיינו: כדי להדגיש את ההבדל בין הלימוד לשמיעה התורה חילקה אותם לשני דברים נפרדים וכתבה "למען ..." פעמיים. נופך נוסף מופיע בדברי הרמב"ן האומר כי הנשים "שומעות ולומדות ליראה את ד'. דהיינו: יש לחלק בין מצוות תלמוד תורה לש הגברים לבין לימוד לשם יראת ד' וקיום המצוות.

לאור הנ"ל מבואר כי תכלית מצוות ההקהל היא לימוד התורה, בין מצד מצוות תלמוד תורה ובין מצד ידיעת מצוותיה. מבוארת מכאן חשיבות העיסוק בתורה בארץ ישראל, כנאמר בדברי חז"ל על הפסוק "זהב הארץ היא טוב" – "אין תורה כתורה של ארץ ישראל". כך מבאר הבן איש חי[2]: "וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורה של ארץ ישראל, והטעם, כי ארץ ישראל היא תחת צילו יתברך, [דברים י' י"ב] ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה, ולכך אויר ארץ ישראל מחכים, מה שאין כן חוץ לארץ חשוכה, שהיא תחת צל השרים, לכך דרשו חכמינו ז"ל [סנהדרין כ"ד ע"א] במחשכים הושבני זה תלמוד בבלי ולכן אין תורה כתורה של א"י".

מכאן מתבאר תכלית מעמד ההקהל: לאחר שנת השמיטה, בה ארץ ישראל חוזרת לידיו של בורא עולם, אנו מחדשים את הקשר עם בורא עולם וזאת בחידוש הקשר לתורה וזאת דווקא בבית המקדש ממנו יוצאת תורה לעולם. משום כך דווקא המלך קורא בפרשיות התורה, שכן למלך יש מצווה לכתוב שני ספרי תורה – אחד בבית גנזיו ואחד היוצא עימו, ללמדנו שהוא מחובר לתורה בן בבית מלכותו והן ביציאתו לעולם. כינוס כל קהל ישראל, אנשים נשים וטף, משמעותו חידוש הברית של כלל ישראל עם בורא עולם, מעין חידוש מעמד מתן תורה בו נכחו כל קהל ישראל, וזאת במקום בו בחר ד' – במקדש. משום כך יש פן כפול למפגש זה: הן יראה ודבקות בהשי"ת, וזאת העניין של השמיעה המשותפת לכל הכלל, והן מצד החיבור לעמקות התורה והחיבור הפנימי אליה.

יש להוסיף לכך את דברי החתם סופר, המבאר את מאמר חז"ל במסכת נדרים[3] השואלים: "על מה אבדה הארץ? – על שלא ברכו בתורה תחילה". הוא מבאר כי הם למדו תורה רק כדי לדעת את אופן קיום המצוות ולא עסקו בלימוד התורה לעומקה לשם הבנתה, ולכן נחשב הדבר שלא בירכו על התורה שכן לא עסקו במצוות לימוד התורה ועל כך אבדה הארץ! אם כן מבואר כי החיבור לתורה צריך להיות פנימי, ולא רק חיצוני, ומשום כך הדגש בדברי חז"ל הוא על החיבור הפנימי אל התורה. זהו העניין של "תשים לך סנהדרין אצל המזבח" – הארת התורה בוקעת מהמקדש, ואור זה מאיר במלוא זוהרו לכלל ישראל עם תום שנת השמיטה בעלותם להיראות לפני בורא עולם בבית המקדש במועד חג הסוכות.

יהי רצון שנזכה לחון את פני ד' אלוקינו בבית מקדשו, ולקיים כאיש אחד בלב אחד את מצוות ההקהל!

 

 

 

[1] ל"א, י"א-י"ב.

[2] בניהו בן יהוידע, ברכות ג, א.

[3] פ"א, א.

 

 

 

גרסת הדפסה