פרשת ויקרא

פרשת ויקרא

מהות סוגי הקרבנות

 סוגי הקרבנות

התורה פותחת את פרשיות הקרבנות אשר בספר ויקרא בדיני קרבן עולה, לאחר מכן מבוארים דיני מנחת הסולת, לאחריהם דיני הקרבת קרבן השלמים ולבסוף דיני חטאת ואשם. ניתן אולי לבאר את סדר הופעתם בתורה בכך שבקרבנות עולה, מנחה ושלמים קיים מימד של נדבה. בכל אחד מסוגים אלו ניתן לנדב קרבן. קרבן הקרב כנדבה יש בו מעלה, שכן הוא מראה על מדרגתו הרוחנית של האדם החפץ להדבק בד'. קירבתו אל בוראו באה לידי ביטוי באמצעות הקרבת הקרבן, המבטא את קירבת ליבו של המקריב לקונו.

בין הקרבנות קיימים שני סוגים כלליים: קדשי קדשים וקדשים קלים. קרבנות קדשי הקדשים כוללים את: קרבן העולה, החטאת והאשם וכן כבשי עצרת שהינם שלמי צבור. לקדשי הקדשים קדושה יתרה המתבטאת בכך שהם נשחטים בצפון וכן שהם נאכלים לכהנים רק בעזרה. קדשים קלים הינם שלמי יחיד, וכן קרבנות בכור מעשר ופסח. קרבנות אילו נשחטים בכל העזרה ונאכלים בכל ירושלים.

 

ניתן לומר כי ההבדל הבסיסי בין שתי קבוצות אילו הוא מבחינת מהותם: ישנם קרבנות שעניינם הוא כפרה וריצוי, וישנם שעניינם הוא קירבה ודבקות בד', וכמה שעניינם כרית ברית עם בורא עולם. בין סוגי הקרבנות, אותם נסקור לקמן, ישנה חלוקה ברורה אותה נבאר מבחינת מהותה.

 

  • קרבן עולה - קרב כולו לפני ד', ומרמז על מדרגת הדבקות העילאית של האדם המוסר את כל ישותו ומהותו לבורא עולם. קרבן זה קרב או כנדבה או כחובה[1], והינו קרב מן הזכרים בלבד. חלק מקרבנות העולה הינם קרבנות ציבור[2] וחלקם קרבנות יחיד[3]. קרבן זה הינו מסוג קדשי קדשים.

  • קרבן מנחה - רוב המנחות[4] חלק מהמנחה מוקטר לד' וחלק מהמנחה נאכל על-ידי הכהנים. דהיינו: קומץ מהמנחה מוקטר על המזבח, והשאר נאכל על-ידי הכהנים. זאת פרט למנחת נסכים, מנחת חביתין ומנחת כהנים המוקטרות כליל. במנחה יש ביטוי לתיקון המציאות והקדשת חלק ממנה לד'. גם קרבן זה יכול ליקרב כנדבה או כחובה[5]. רוב המנחות עשויות חיטה, פרט למנחת העומר[6] ומנחת סוטה[7] העשויות משעורים. גם המנחה הינה קרבן קדשי קדשים.

  • קרבן שלמים[8] – חלקו קרב לגבוה, חלקו לכהנים וחלקו לד'. בקרבן זה יש ביטוי לשלמות שכן כל מהותו הינה כקרבן נדבה. כמו כן: קרבן זה קרב הן מקרבנות זכר והן מקרבנות נקבה. מרבית קרבנות השלמים הינם קרבנות יחיד[9], ורק שני כבשי עצרת הינם שלמי צבור. יכול ליקרב כקרבן שותפים[10]. קרבנות היחיד הינם קדשים קלים, בעוד שכבשי העצרת הינם קדשי קדשים.

  • קרבן חטאת ואשם – קרבים ככפרה על חטא, וזאת רק כקרבנות חובה ולא נדבה. חלק מהקרבן קרב על המזבח וחלקו נאכל על-ידי הכהנים, זאת פרט לחטאת פנימית. קרבנות אלו הינם מסוג קדשי קדשים.

בקרבן חטאת יש לחלק בין חטאת פנימית[11] לבין חטאת חיצונית[12]. החטאת החיצונית קרבה משעירת עיזים[13] או כבשה[14] ולעיתים זהו שעיר עיזים[15], בעוד שהחטאת הפנימית הינה פר[16] או שעיר[17]. ההבדל היסודי ביניהם בא לידי ביטוי בכך שאת דמה של החטאת הפנימית מזים בהיכל[18] ושאר בשרה נשרף מחוץ למחנה, בעוד שאת דמה של החטאת החיצונית מזים על מזבח העולה ובשרה נאכל על-ידי הכהנים.

קרבן האשם קרב אף הוא על חטא, וזאת במצבים מסויימים בהם נדרשת כפרה מיוחדת. קרבנות אילו מופיעים בתורה לאחר יתר הקרבנות שכן מהותם הינה כפרה על חטא בלבד, ולא גילוי נקודת הרצון הפנימית של האדם. הוא קרב מאיל או כבש[19].

  • בכור, מעשר ופסח – באים כגזרת הכתוב, כמעין כריתת ברית עם השי"ת. הינם מסוג קדשים קדשים קלים. בכור ומעשר הינם של זכרי בהמות הבקר, בעוד שקרבן הפסח קרב מהצאן (טלה או גדי).

 

הקרבת קרבנות – מהות המצווה

   בספר המצוות[20] נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בדין מצוות הקרבת הקרבנות.

  • לשיטת הרמב"ם כל סוג קרבן הינה מצווה בפני עצמה, כלומר: הקרבת קרבן עולה הינה מצווה בפני עצמה[21], וכך גם הקרבת החטאת[22], האשם[23] וכן השלמים[24].

  • לשיטת הרמב"ן קיימת מצוה אחת כללית של הקרבת קרבנות אלא שלכל סוג קרבן יש את דיניו המיוחדים.

   המפרשים[25] נקטו רובם בשיטת הרמב"ם, וטעמם העיקרי הוא שיש הבדל בין מצוות ההקרבה המוטלת על הבעלים לבין הכהנים שהם העוסקים בקרבן החל מקבלת הדם. כיוון שכך דיני הקרבנות המוטלים על הכהנים הינם מצוות שונות, שכן פרטי המצוה המוטלים על הכהנים שונים מקרבן לקרבן.

   מו"ר הרב לוריא זצ"ל[26] מבאר את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לאור מחלוקת נוספת המופיעה בגמרא[27] לגבי מהות תפקיד הכהנים במקדש: האם הכהנים הינם 'שלוחי דידן' – שליחיהם של ישראל, או שהכהנים הינם 'שלוחי דרחמנא' – שליחי הקב"ה. אם הכהנים הינם שליחיהם של ישראל הרי זה כשיטת הרמב"ן, שכן הכהנים ממלאים את תפקידם כשליחי בעלי הקרבן ולכן הם מבצעים את תפקידם עבור הבעלים. לכן – זו מצווה כללית של הבאת הקרבן על-ידי הבעלים. אולם לשיטת הרמב"ם הכהנים הינם שלוחי ד', והם עושים את תפקידם מכוח שליחות הבורא יתברך ולא כשליחיהם של ישראל, ולכן כל מעשה קרבן יש לו בחינה אחרת ועניין שונה וזו מצווה נפרדת לכל קרבן וקרבן.

 

 קרבן עולה – זכוך הנשמה

קרבן עולה הינו היחיד שנשרף כליל בעלותו על גבי המזבח[28]. קרבן זה אינו מכפר על חטא או עוון במעשה, אלא עניינו לבטל את פגם המחשבה ולדבק את האדם לבוראו. גוף הבהמה, הנשרף באש המערכה, מבטא את ביטול גוף הבהמה ההופך להיות ריח ניחוח לד'.

 

על שלושה דברים מרצה קרבן העולה כשהוא קרב כקרבן של יחיד:

  • מכפר על עוון עשה ולאו הניתק לעשה - כך מבאר רש"י[29]: "על מה הוא מרצה לו? אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין, או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי עונשן אמור. הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שניתק לעשה". דהיינו: אם אדם ביטל מצוות עשה במזיד[30], הקרבת קרבן העולה מתקנת עניין זה. 'לאו הניתק לעשה' משמעותו היא כי אדם עבר על לאו הניתן לתיקון על-ידי מצוות עשה (לדוגמא: אם אדם הותיר מבשר הקדשים לאחר זמנו, שזהו איסור 'נותר', ביכולתו לתקן עוון זה על-ידי שריפת הנותר[31]).

  • מכפר על הרהורי עברה – נאמר במדרש[32]: "אמר רשב"י: לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב. א"ר לוי: מקרא מלא הוא[33] "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים" וגו'. ממי אתה למד? מבניו של איוב, בתחלה[34] והלכו בניו ועשו משתה". מסביר הרמב"ן[35]: "שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה'. ולשון "ונרצה לו" יחזור אל השם הנכבד הנזכר, שיתרצה לו בקרבן הזה לכפר עליו, מלשון[36] "ובמה יתרצה זה אל אדניו"". כלומר: לדעת הרמב"ן בהרהורי עברה, כמו עבודה זרה, הקרבת הקרבן מכפרת לאדם.

 

מבואר כי הקרבת קרבן העולה, על ידי היחיד, עניינה טהרה ותיקון אולם אין עניינה לתקן עברה בפועל שבעטיה נפגם האדם. כך אומר אדמו"ר הזקן, בהתייחסו לבעל תשובה[37]: "אמנם שיהיה לרצון לפני ד', ומרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו, היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצות עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית דין, כמו שדרשו חז"ל ... דעולה מכפרת על מצוות עשה, והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש (ולשון 'מכפרת' ... אין זו כפרת נפשו אלא לכפר לפני ד' להיות נחת רוח לקונו)".

 

מו"ר הרב לוריא זצ"ל מבאר[38] כי בהקרבת קרבן העולה קיימות שתי בחינות:

א. מהותה החומרית של הבהמה נעשית רוחנית לד'.

ב. על האדם נמשכת קדושה משורש נשמתו, על החומר והכלים שלו.

   דהיינו: כאשר האדם מביא קרבן לד', ומעלה את חומריות הבהמה למהות רוחנית, נותנים לו מן השמיים הארה רוחנית אשר מכוחה תחול עליו קדושה. כך הוא יוכל לזכך את החומריות שלו ולהעלותה להיות רוחנית.

 

יהי רצון שנזכה במהרה לבניין המקדש ולביאת גואל צדק!

 

[1] כמו קרבן תמיד, יולדת, נזיר ועוד

[2] כמו קרבן תמיד ומוסף

[3] עולת נדבה, עולת ראיה, עולת נזיר ועוד.

[4] כל מנחות הנדבה, כמו מחבת, מרחשת, וכד' וכן מנחת העומר

[5] מנחת נסכים, חביתין, חוטא ועוד

[6] מנחת צבור

[7] מנחת יחיד

[8] עיין לקמן בנושא השלמים

[9] כמו קרבן נדבה, חגיגה, שלמי שמחה ועוד

[10] לדוגמא: קרבן חגיגת י"ד, הקרב בערב פסח

[11] כמו פר העלם דבר של צבור, שעירי עבודה זרה ועוד.

[12] כמו חטאת יחיד, שעיר מוסף, קרבן עולה ויורד ועוד .

[13] כמו בחטאת עבודה זרה של יחיד, חטאת יחיד ועוד

[14] כמו בחטאת יחיד, קרבן עולה ויורד ועוד. בחלק מהמקרים קרבים שעירת עיזים או כבשה.

[15] כמו שעיר מוסף, שעיר נשיא ועוד

[16] כמו פר כהן משיח או פר העלם דבר של צבור

[17] כמו שעירי עבודה זרה או השעיר לד' ביום הכפורים

[18] לפני הפרוכת וכן על מזבח הזהב

[19] עיין עניינו לקמן.

[20] שורש יב

[21] מצות עשה סג בספר המצוות

[22] מצות עשה סד בספר המצוות

[23] מצות עשה סה בספר המצוות

[24] מצות עשה סו בספר המצוות

[25] עיין מגילת אסתר ולב שמח על אתר

[26] בית גנזי לספר ויקרא עמ' לט

[27] קדושין כג

[28] פרט לעורו, הניתן לכהנים.

[29] ויקרא א, ד. מקור דבריו בתורת כהנים פרק ד, ח.

[30] אולם בשוגג משמע כי חזרתו בתשובה מכפרת לו. ראה רמב"ן ויקרא א, ד הדן מדוע לא נאמר שהכפרה הינה לחייבי מיתות בידי שמים שוגגין, וכן חייבי מיתות בידי בית דין שוגגין כשאין להם חטאת (כמו מכה אביו ואימו ומקלל) וכן חייבי מלקות שוגגין. ומסיק בדעת חכמים כי כיוון שהתורה לא פרטה את אופן כפרתם הרי שאין צריך קרבן לכפרת החטא. ועיין בספר פנים יפות הדן בבאור דברי הרמב"ן. שם. אולם מהמאירי בבאורו ליומא לו ע"א משמע שגם בשוגג מביא קרבן עולה.

[31] ויקרא יב, י.

[32] ויקרא רבה ז, ג.

[33] יחזקאל כ.

[34] איוב א.

[35] ויקרא א, ד.

[36] ש"א כט ד.

[37] אגרת התשובה פרק ב.

[38] בית גנזי לספר ויקרא עמ' ל.

 

 

 

גרסת הדפסה