פרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה

 

שורש קדושת מערת המכפלה

יש לבאר את שורש קדושת מקום מערת המכפלה, שהרי אברהם אבינו טרח כה רבות ככדי לזכות בה. 

כך כותב רבינו בחיי[1]: "ויתכן לומר עוד בשם קרית ארבע היא חברון, היא נקראת חברון על שם שכל הקבור שם נפשו מתחברת למעלה בעיר אלהים עם ארבע מחנות שכינה, ולא לחנם חמדוה אבות העולם אלא שמשם זוכות הנשמות להתחבר לשורשן שהוא כסא הכבוד, וזהו קרית ארבע היא חברון". משמע מלשונו שקדושת מקום מערת המכפלה מקורה עוד לפני קבורת האבות בה, שכן היא מחוברת אל מקום כסא הכבוד, אל ארבעת רגלי הכסא. מהו מקור העניין סגולי הזה?

מבאר בעל הבית גנזי[2] כי מערת המכפלה יונקת את קדושתה בתור מקום קבורת אדם וחוה, אבות העולם. מבואר בזהר הקדוש כי באדם הראשון היו כלולות כל הנשמות העתידות להתגלות בעולם, כמו שורש האילן בו גנוז כל מה שיצא מן האילן. בחינה זו עברה לשת, שהיה בבחינת הגזע ממנו הושתת העולם שכלל בתוכו את כל נשמות הברואים. לאחר המבול התגלו שורשי הנשמות אצל אברהם אבינו, ומשם ליצחק ליעקב ולשבטים, ולכללות שישים ריבוא נשמות ישראל שהיו בדור המדבר ואשר מהם שורש לכל נשמות ישראל בכל הדורות.

אולם בעקבות חטא אדם הראשון נגזרה מיתה על האדם. משמעותו הפנימית של עניין זה היא שבעת שהאדם משלים  את תפקידו עלי אדמות הרי שנשמתו מתדבקת חזרה לשורשה אשר בעולמות העליונים, וגופו נרקב בארץ. כל נשמה מתקשרת לענפים שמהם היא יצאה, כאשר השורש הראשון מקורו אדם וחוה. משום כך התאוו אבותינו הקדושים למקום מערת המכפלה, שכן במקום זה קיים חיבור הנשמות לכסא הכבוד ולשורשן הראשון.

מכאן – שכל אדם מישראל הפוקד את קברי האבות הקדושים מתקשר אל כל שורשי נשמות הבריאה, עד לשורשן הראשון אשר באדם הראשון. מכוח זאת יכול האדם להמשיך לנשמתו אור חדש בעת תפילתו במקום זה. משום כך פקד כלב את קברי האבות, כדי לקבל אור משורש נשמתו למען לא יפול בעצת המרגלים. כידוע שעל שורש הנשמה נאמר "לא יגורך רע" – הנשמה בשורשה טהורה, והזוכה להתחבר לשורש נשמתו זוכה להמשיך ממנה אור של טהרה וקדושה. כדי לבטל את לבוש הרע יש לשאוב אור משורש הנשמה. מכאן מבוארים דברי רבנו בחיי דלעיל שמקום זה מחבר את האדם אל שורש נשמתו, אל מקום כסא הכבוד. אפשר להוסיף ולומר, בהמשך לדבריו, כי גילוי ארבעת רגלי כסא הכבוד במקום זה הינו כנגד ארבע אותיות שם הוי', כאשר אדם וחוה הינם כנגד אות י' שבשם, אברהם ושרה כנגד אות ה' (ואולי לכן התווספה האות ה' לשמם), יצחק ורבקה כנגד האות ו', ויעקב אבינו כנגד ה' אחרונה שבשם הוי'.

 

בהמשך לכך יש להוסיף ולבאר את דברי רבנו בחיי בתחילת הפסוק הנדון: "הודיענו הכתוב כי הצדקת הזאת מתה בארץ ישראל ונקברה בארץ ישראל, שהרי במיתתה כתיב היא חברון בארץ כנען, ובקבורתה כתיב בסוף הפרשה ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו וגו' היא חברון בארץ כנען. ובא ולימד על זכותה הגדול, כי מיתתה וקבורתה היו במקום אשר שם עתיד להיות בית אלהים, ושם שער השמים". יש לבאר: מאימתי נקראת מערת המכפלה בשם בית אלקים ושער השמיים, הרי כינוי זה שייך למקום הר המוריה?

לדברי חז"ל אדם הראשון נברא ממקום המזבח, עליו אומרים חז"ל "אדם ממקום כפרתו נברא". שורש בריאת האדם הראשון הינו במקום ממנו יש חיבור של כפרה לכלל האנושות, ומשום כך האדם הראשון היה הראשון עלי אדמות אשר הקריב קרבן לאחר סילוקו מגן עדן. אם כן: שורש גופו של האדם הראשון נטוע בקדושת רגבי מקום המקדש, וזהו שורש חיבור גופו לנשמתו אשר מהעליונים. בקבורתו במקום מערת המכפלה התחבר עפר גופו למקום המערה, ובכך התגלתה במערת המכפלה בחינת אדמת המקדש. הארת המקדש התפשטה למקום זה, בגילוי כוח ההתחברות לשורש הנשמות כמבואר לעיל. אפשר לומר כי שורש קדושת הבריאה הינו במקום המקדש, וגילוי נמשך לעולם דרך מערת המכפלה. מכאן מבואר מדוע אבותינו הקדושים התגוררו בחברון, שכן זהו מקום גילוי אור השכינה לבריאה כולה. בזהר הקדוש מבואר שזהו עניין המכפלה – אות הה' התתאה של שם הוי', הרומזת למידת המלכות ולגילוי השכינה. מלכות ד' מתגלה במקום זה. מתוך כך גם מבואר מדוע דוד המלך החל למלוך בחברון, שהוא שורש גילוי מידת המלכות, ומשם עלה ונחל את ירושלים ומקום המקדש. כך מבואר בפירוש בזהר הקדוש כי דוד התחבר באבות הקדושים ומתוך כך זכה להיות הרגל הרביעית במרכבה.

מכאן גם מבוארת הקדושה המיוחדת שהיתה באוהל שרה, כאשר היה בה נר דולק משבת לשבת, ברכה בעיסה, וענן קשור על האוהל. שלושת הבחינות הללו מקבילות לשלושת הכלים אשר בהיכל בית ד': מנורה, שולחן ומזבח קטורת. אוהל שרה (ואחריו של רבקה) היווה את מקום השראת השכינה. אוהל זה היה נטוע דווקא בחברון, בו התחברה קדושה זו אל שורשה אשר בהר המוריה ומכאן התפשטה והפיצה מאורה לארבע כנפות תבל, בחינת 'קרית ארבע'.

 

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה במהרה לחיבור השלם, לגילוי אור השכינה במלוא עוזו ותפארתו!

 

[1] בראשית כ"ג, ב.

[2] פר' חיי שרה, עמ' תע"ג.

 

גרסת הדפסה