פרשת לך לך

פרשת לך לך

החסד והאמונה

מידת האמונה השלימה של אברהם אבינו

שני עניינים מרכזיים חידש אברהם אבינו בעולם: מידת האמונה, ומידת החסד. האם יש קשר ביניהן?

הבחינה הראשונה אותה גילה אברהם אבינו לאנושות הינה האמונה בא-ל אחד, אשר ברא ומנהיג את העולם, ועל כך נאמר בפסוק[1]: "וְהֶאֱמִן בַּד' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". נחלקו הפרשנים בביאור פסוק זה. מבאר רש"י: " הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. דבר אחר: במה אדע – לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, אמר לו הקב"ה: בזכות הקרבנות". דהיינו: לפי הביאור הראשון בדברי רש"י הרי שמדובר בפסוק על אמונתו של אבינו הראשון, הנחשבת לו בבחינת זכות וצדקה. לפי פירוש הרמב"ן אאע"ה הוא שהאמין בהשי"ת שיתן לו זרע בצדקת הבורא.

אולם יש לכאורה להבין למה כיוון רש"י בפירושו השני.

מהי תכלית הבריאה? נאמר בפסוק "עולם חסד יבנה" – תכלית הבריאה היא לגלות את חסד השי"ת בעולם. האמונה השלימה היא ההכרה שהשי"ת ברא ומנהיג את העולם בחסדו, וזו תכלית הבריאה. נח, עליו נאמר "את האלקים התהלך נח", לא הגיע למדרגת אמונה זו. אומרים עליו חז"ל ש"מקטני אמנה היה", וכן שהיה "מאמין ואינו מאמין". מה היה הפגם באמונתו? מבאר בעל הבית גנזי[2] כי נח אכן האמין שהשי"ת ברא את העולם, אולם לא האיר לו עדיין אור האמונה ש"עולם חסד יבנה". לכן לשיטתו עפ"י מידת הדין ראוי היה לאנושות להיענש בגין העוונות והחטאים, ולכן "מלך בשפט יעמיד ארץ". מכיוון שהאנושות הגדישה את סאת החטאים הסיק מכך נח כי כיוון שהעולם לא ממלא את תכליתו הרי שאין לבקש רחמים על החוטאים, ואין לעורר את מידת חסדו יתברך.

אולם אאע"ה הגיע למדרגת האמונה השלימה, לפיה מטרת הבריאה היא לא רק לגלות את הנהגת הבורא יתברך, אלא גם את גילוי חסד הבורא. לכן אאע"ה ביקש רחמים אפילו על אנשי סדום, מצד גילוי הנהגת החסד בבריאה. זו ההבחנה בין שם אלקים לשם הוי': שם אלקים עניינו מידת הדין, ואילו שם הוי' מורה על כך שהבריאה תחזור לשורש גילוי החסד שהוא תכלית הבריאה.

לאחר המבול הבין נח כי הוא ניצל מכוח רחמי הבורא, וכי היה לו להתפלל על אנשי דורו. קרבנות נח, אותם הקריב לאחר המבול, היו בבחינת קרבן תודה להשי"ת על כך שהשי"ת הצילו מכוח מידת החסד. מכוח הכרה זו נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם.

אולם אאע"ה כל שורש אמונתו בנוי מההכרה בחסדו יתברך. מכאן אנו מבינים פשט חדש בדברי הפסוק "והאמין בד' ויחשבה לו לצדקה" – אברהם אבינו האמין בהשי"ת בבחינת  הצדקה והחסד שהשי"ת עושה בעולם. באופן דומה ניתן להבין את פירושו הראשון של רש"י, אותו הבאנו לעיל, לפיו חשבה לו הקב"ה לצדקה את האמונה אותה הוא גילה והמשיך בעולם. גם פירושו השני מתבאר מתוך כך, שכן הקב"ה הבטיח לו שבניו יתקיימו מכוח הקרבנות, שזו ההתעורות אותה החל נח בבחינת התודה להשי"ת, ואאע"ה האמין בהנהגת הצדקה והרחמים של השי"ת לדורות עולם.

ברית המילה ומידת החסד

מידת החסד הנשגבה של אברהם אבינו מתוארת בתורה רק לאחר שמל את עצמו, עת הוא יושב בפתח האוהל ורואה את שלושת המלאכים הבאים לבקרו והוא רץ לקראתם כדי לקיים את מצוות הכנסת האורחים. מבואר בזהר הקדוש כי הערלה חוסמת באדם את גילוי מידת החסד, שכן בערלה יש אחיזה של הרע והטומאה. לאחר מילתו של אאע"ה נפתח הפתח העליון של גילוי החסד בעולם, כנאמר "וירא אליו ד' והוא יושב פתח האוהל" – אאע"ה ממשיך בעולם את מידת החסד מתוך האוהל של האבות. מתוך כך מובן כי המלאכים שביקרו את אברהם המשיכו לסדום – כדי להכרית את טומאת סדום המעכבת את גילוי חסד ד' שהחל להתגלות בעולם.

על ברית המילה נאמר בפסוק "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם", כשם שעל השבת נאמר "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם". זו ברית עולם מצד גילוי חסדו ית' בבריאה, כשברית העולם של הקב"ה היא שעלינו לגלות מכוח תיקון העולם את חסדו יתברך. עניין זה מתחיל בברית המילה, והגילוי נמשך כל ימי חיי עולם עד לתיקונה השלם של הבריאה. זו בחינתו של אברהם אבינו המוטבעת בנו, עליה אומרים חז"ל כי אברהם אבינו יושב בפתח הגיהנום, ואינו מניח לנימולים  להיכנס.

 

יהי רצון שנזכה לגילוי חסד ד' השלם בבריאה בהמרה בימינו!

 

[1] בראשית ט"ו, ו.

[2] פר' לך לך עמ' רצ"ז.

 

 

גרסת הדפסה