פרשת מקץ

פרשת מקץ

מידת הבטחון של יוסף הצדיק

"ויהי מקץ שנתים ימים". נאמר במדרש[1]: "'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו'[2] -זה יוסף, 'ולא פנה אל רהבים' - ע"י שאמר לשר המשקים 'זכרתני והזכרתני' ניתוסף לו שתי שנים". מבואר מדברי המדרש כי יוסף היה אמור להיות עשר שנים בבית האסורים, ובמדרש מבואר כי היה זה עונש על שהוציא דיבה על עשרת אחיו, וכיוון שאמר לשר המשקים 'כי אם זכרתני' נגזרו עליו שנתיים נוספות.

יש להבין: מדוע נגזרו על יוסף דווקא שנתיים, האם רק משום שאמר פעמיים לשון זכירה? מעבר לכך: לכאורה יש סתירה בלשון המדרש. מחד – בתחילת דבריו המדרש משבח את יוסף על מידת הבטחון שלו - "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", ומאידך – בסיום דברי המדרש קיימת בקורת עליו: "פנה אל רהבים", שהסתמך על שר המשקים ולא בטח לכאורה בד'. בפשטות יש לומר כי יוסף עשה לכאורה השתדלות, ומדוע נענש על כך? מכאן שבמדרגתו המיוחדת של יוסף נדרשה מידת בטחון מופלגת, ללא השתדלות, דבר שלא קיים אצל אדם רגיל. מכל מקום עדיין צריך לבאר מה מקומו של עונש זה, ואם גם נפל יוסף ממדרגת הבטחון המופלגת שלו מדוע הוא ראוי לעונש על כך?

בעל הכלי יקר שואל בתחילת פרשתנו מדוע נאמר בפסוק "אשר שם ד' מבטחו" ולא "אשר שם בד' מבטחו". כמו כן הוא שואל לגבי פסוק נוסף העוסק במידת הבטחון[3]: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּד' וְהָיָה ד' מִבְטַחוֹ" -  מהו כפל הלשון "אשר יבטח ... והיה ד' מבטחו"?

לכאורה יש לבאר כי שני הפסוקים הנ"ל עוסקים בשתי בחינות של מידת הבטחון:

  • "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּד' וְהָיָה ד' מִבְטַחו" – עוסק באדם שיש לו את מידת הבטחון בד': "אֲשֶׁר יִבְטַח בַּד'", ויגע על רכישת מידה זו, ומתוך עמל זה הוא זוכה ל "וְהָיָה ד' מִבְטַחו" – הקב"ה מבטיחו, שומרו ומגין עליו מכוח מידת הבטחון שלו.

  • "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ד' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" – ד' מבטחו של האדם, הקב"ה שומר אדם זה לא מכוח מידת הבטחון שלו אלא מכוח זכות שיש לו. אם זו זכותה של מצווה, או זכות אבות, מכוח זאת השי"ת שם מבטחו על האדם – הקב"ה שומרו מצד שורש נשמתו ולא מכוח יגיעתו.

לדברי המדרש שבתחילת דברינו יוסף היה מושגח על-ידי הקב"ה בבחינה השניה, בבחינת "ד' מבטחו" – הקב"ה שומרו בשמירה עליונה ללא צורך של השתדלות מצידו. כך הדבר בבית אדוניו המצרי[4]: "וַיְהִי ד' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי", מבואר בחז"ל כי שאדוניו המצרי הטמא ראה ששכינה עימו. גם בעת שבתו של יוסף בבית האסורים נאמר[5] " וַיְהִי ד' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יד' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ד' מַצְלִיחַ". גם בעת הנסיון של אשת פוטיפר אומרים חז"ל כי נגלתה דמות דיוקנו של אביו. מכל הנ"ל מבואר כי השכינה שומרת ומלווה את יוסף בשמירה עליונה, למעלה מדך הטבע, מתוך התובנה שיוסף עובר תיקון שעניינו קשור לכלל ישראל. מתוך כך ברור כי במדרגה זו, של השמירה העליונה על יוסף אותה הוא חש ורואה על כל צעד ושעל בבחינת[6] "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", היה על יוסף הצדיק להמתין לגילוי עליון שמכוחו ישתחרר, ולא לסמוך על השתדלות בשר ודם. אולם משבחר יוסף לנקוט במידת הבטחון הרי שהוא עבר לבחינת הבטחון הראושנה, שבה אדם עושה השתדלות מתוך בטחונו בד' העוזרו, ואז השגחת ד' מתגלה בדרך הטבע וצריכה לעבור דרך צינור פנימי של השפעה. מכאן מבואר עניינן של שתי השנים שנוספו ליוסף – כל בקשה לזכירה גררה אחריה שנה אחת של תיקון.

לכאורה יש להתבונן מדוע בחר יוסף במידת ההשתדלות, הרי הוא כבר מלומד בניסים ורואה את יד ד' המגינה עליו? אלא יש לומר כי עניין זה נבע מתוך ענוותנותו של יוסף, אשר נקט בבחינת[7] " קָרוֹב ד' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ: רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ ד'". כיוון שגילוי השכינה שהיה לו היה בבחינת "שכינתא בגלותא" – מצב בו השכינה נמצאת בגלות ויש לגאול אותה מתוך השתדלות והתעוררות. על כך נאמר[8] "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם". מתוך כך סבר יוסף כי יש לעשות פעולה כדי לגאול את השכינה מגלותה, אולם הפגם היה שיוסף הזכיר זאת בלשון יחיד "זכרתני והזכרתני" – בלא להתייחס לגלות השכינה ולצרת הכלל אלא הגלות הפרטית שלו בלבד.

מכאן – גודל החשיבות של מידת הבטחון, לפרט ולכלל, וכן גודל החשיבות של ההתחברות לכלל כדי לגאול את השכינה מגלותה. מכאן גם ההקשר של פרשת מקץ, שלעולם חלה בחנוכה, למידתו של יוסף הצדיק. הכהנים בני מתתיהו הניפו  את נס המרד על היוונים מתוך עלבון על צער השכינה, מתוך צער הכלל הנמק רוחנית תחת שלטון מלכות החושך של יוון. מתוך כך הם זכו להארה הגדולה של אור המנורה, אשר דלק למעלה מדרך הטבע כדי ללמדנו על גודל התעוררות מידת בטחונם בד' מתוכה הם זכו להשגחה ושמירה עליונה.

 

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלימה, מתוך התעוררות שלימה לגאולת השכינה הקדושה!

 

 

 

[1] בראשית רבה פרשה פ"ט, ג.

[2] תהילים מ'.

[3] ירמיהו י"ז, ז.

[4] בראשית ל"ט, ב.

[5] בראשית ל"ט, כא.

[6] תהילים קל"ט, ח.

[7] תהילים ל"ד, יט.

[8] ישעיהו ס"ג, ט.

גרסת הדפסה