פרשת ניצבים

פרשת ניצבים

פרשת ניצבים

פרשת ניצבים היא החותמת את דברי התוכחה של משה רבינו לקהל ישראל, כהכנה לכניסתם לארץ הקדושה. תחילתה – בדברי תוכחה וכיבושין, ואזהרה מפני פורענות ד'. לאחריה מצוות התשובה, שהיא מציאות התיקון, ולבסוף דברי סכום הקוראים לעם לבחור בטוב ובחיים.

פסוקי החיתום מחולקים לשניים: בחלק הראשון משה רבינו קורא לעם לבחור בחיים, ואילו החלק השני המסכם את הפרשה עניינו מעין חזרה על עניין הבחירה של העם. כפילות הדברים מעוררת למחשבה, ונבאר את העניין:

דברי החיתום מתחילים בפסוק מפורסם, שעניינו שורש הבחירה והברכה[1]: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ ...  הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

בפסוקים אלו משה רבינו מתרה בעם כי לפניהם שתי דרכים, והעיקר הוא: "ובחרת בחיים". יש לדייק בלשון התורה: מהו הכפל בדברי משה "את החיים ואת הטוב", ולעומתם "את המוות ואת הרע"?

מבאר הספורנו: "את החיים - לעד: ואת הטוב - הערב בחיי שעה: ואת המות - לעד: ואת הרע - בעד חיי שעה". דהיינו: קיימת מדרגה של נצח, ומדרגה חולפת. משה רבינו משמיע לבני ישראל שגם בטוב וברע קיימות מדרגות. יש אדם המשועבד למשהו חולף, ויש שטובע בביצת המוות. יש שעובד על מנת לקבל פרס, ויש שעבודתו הינה בבחינת חיי הנצח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בהבטחת השכר: "וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" – יש שכר ארצי, "וחיית ורבית", ויש מציאות של "וברכך ד' אלקיך" – ברכה למעלה מגדרי הטבע. פסוקים אילו מסתיימים באזהרה לעם: "אִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". לכאורה היינו מצפים שאילו יהיו הפסוקים החותמים את דברי משה רבינו לעם. אולם, בפסוק הבא יש לכאורה חזרה על הדברים: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם". בנוסף – משה רבינו מזכיר בדבריו את הברכה והקללה, ומה עניינם לכאן?

מבאר על כך בעל האור החיים הקדוש: " אכן כוונת הכתוב היא להעיר כי שני יעודים אחד טוב ואחד רע הם בעולם הזה. ולזה אמר בפסוק זה 'החיים והמות נתתי לפניך', פירוש: שכר ועונש הנתונים לפניך, פירוש בעולם הזה, הם החיים והמות, אם יטיבו יחיו, ואם ירשיעו ימותו, אלו השנים הם לפניך בעולם הזה:  ויש שנים אחרים, והם הברכה והקללה, הם יעודים לעולם הבא, ואינם לפניו אלא לאחר מיתה, על דרך אומרו (לעיל כח ו) 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך', ולהיפך ארור הוא וגו', ואמרו רבותינו ז"ל שמדבר על יציאתו מן העולם" דהיינו: לדברי בעל האור החיים הקדוש בתחילה כאשר אומר משה רבינו לכלל ישראל "ראה נתתי לפניך היום" – הדברים נמרו בעיקר לגבי חיי העולם הזה, ואילו בסיום הפרשה משה רבינו מדגיש את שכר העולם הבא.

מתוך כך ניתן לבאר כי משה רבינו מעיד בדברי החיתום את השמים והארץ, שלדברי רש"י קיימים לעולם, שכן השמים מבטאים את הרוחניות ואילו הארץ את הבחינה הגשמית. התכלית הרוחנית היא זו המופיעה בפסוק האחרון בפרשה: "לְאַהֲבָה אֶת ד' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם". שומה על האדם מישראל לחבר שמים לארץ. לגלות שינה בפועל ידיו בעולם הזה, לרומם את המציאות הארצית של השמיים – אל שורשה הרוחני. הדבקות, אותה משיג האדם מכוח עבודתו שמושתתת מאהבת השי"ת מחד ושמיעת קולו מתוך קבלת עול מאידך – אילו הגורמים לחיבור השמיים והארץ.

בשני חלקי פסוקי החיתום מודגשת המילה 'היום' – "נתתי לפניך היום", "העידותי בכם היום". בדברי הזוה"ק מודגש כי "אתם ניצבים היום כולכם לפני ד' אלקיכם" נאמר על ראש השנה. ניתן להמשיך ולרמוז כי גם פסוקים אילו מכוונים על תמצית עניינו של ראש השנה: בזה היום נידון האדם הן במישור של העולם הזה וה של חיי העולם הבא. והעיקר: אהבת ד' ודבקות בו יתברך.

יהי רצון שנזכה לשנת אורה וישועה, שנת גאולה, שנת דביקות ואהבה!

 

[1] דברים ל', טו.

 

 

 

גרסת הדפסה