פרשת צו

פרשת צו

תרומת הדשן – מהותה ועניינה

בתחילת פרשתנו מתוארת העבודה הראשונה הנעשית על-ידי הכהנים מדי יום במקדש, והיא תרומת הדשן.

כך נאמר בתורה[1]: "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ".

כך מבאר רש"י את אופן ביצוע תרומת הדשן: "היה חותה מלא מחתה מן המאוכלות הפנימיות ונותנן במזרחו של כבש". דהיינו: על הכהן לקחת באמצעות כלי הנקרא 'מחתה' כמות קטנה מהדשן (האפר) הצבור על-גבי המזבח, כמות זו מוטמנת ב'מקום הדשן', הנמצא סמוך לכבש המזבח[2].

דבר זה הינו לכאורה פלא, שכן דווקא העבודה שעניינה טיפול בשיירים שנשארו מיום האתמול היא הפותחת את עבודת היום (וחותמת למעשה את עבודת הלילה).

 

בספרי החסידות מבואר כי מכך אנו רואים שהדשן, שהינו הנותר מן הקרבן, מתעלה אף הוא לקדושה. הקרבן עולה ומתכלל באש המזבח העולה אל על, בעוד שהדשן נגנז אל הקרקע לצד המזבח. כשם שגוף האדם חוזר עם המיתה אל העפר, ונשמתו שבה לכור מחצבתה, כך לגבי הקרבן שחלקו עולה לריח ניחוח וחלק מבשרו נטמן באדמה ומתכלל כביכול בגוף המזבח. אפשר לומר שזו כוונת התורה באומרה "... אשר תאכל האש את העולה ... ושמו אצל המזבח" – הקרבן עולה ומתכלל באש, ואילו הטמנת האפר אינה באדמה גרידא אלא דווקא בסמוך לגוף המזבח. תרומה זו הופכת את הדשן לקודש, שכן זהו עניינה של תרומה שחלק ממנה מתקדש.

 

מהות המנחה – גילוי הנקודה הפנימית

בחטא עץ הדעת השתרש הרע בעולם, והפך לחלק ממהותו והוויתו. עניינה של המנחה הוא גילוי בחינת ה'טוב' של עץ הדעת, ובכך היא מהווה תיקון לקללת אדם הראשון "בזיעת אפיך תאכל לחם". הדעה המרכזית לגבי זהותו של עץ הדעת הינה "עץ הדעת חיטה היה", ולכן הקרבת המנחה מתקנת את בחינת החיטה שנפגמה בחטא אדם הראשון.

 

י"א מלאכות קיימות בפת[3], זאת מתוך ל"ט מלאכות שבת (שהינן כנגד ל"ט הקללות בהן נתקלל העולם לאחר חטא אדם הראשון, וכנגדן ל"ט מלאכות בבנין המשכן) ועניינן תיקון חטא עץ הדעת. ה'טוב' מהותו היא האור הגנוז, אותו אור שהתגלה ביום הראשון לבריאת העולם ולאחר מכן הסתירו השי"ת. אור זה טמון היום באופן מוצפן בתוככי הבריאה האלוקית, והאדם יכול בכוח עבודתו לחשוף נקודה פנימית זו של אור. כל תהליך הקרבת המנחה עניינו גילוי נקודה פנימית זו, דבר השונה באופן מהותי מאופן הקרבת קרבן בהמה. משום כך כל אופן הקטרת המנחה הינו בירור הקיים הן בשלב ההכנה של המנחה והן בשלב ההקטרה עצמה. במהלך הכנת המנחה מפרידים בין הסולת ליתר חלקי החיטה, ובהקטרה על גבי המזבח קומצים רק חלק מהסולת[4] (שלא כמו בקרבן עולה, לדוגמא, בו קרב הקרבן כולו). מהות בירור זה היא לחשוף את נקודת ה'טוב' הגנוזה בחיטה, המוסתרת על-ידי בחינת הרע הקיימת בעולמנו.

 

מהותה של המנחה רמוזה בשמה, שכן 'מנחה' הינה מלשון 'מנוחה' - גילוי בחינת השבת. כמו כן המילה 'מנחה' עניינה ריצוי, דורון, ולא כפרה ותיקון על חטא. דהיינו: המנחות עניינן הוא גילוי הנקודה הפנימית שנתעמעמה בעטיו של החטא, וזהו מעין גילוי האור הגנוז הנקרא בשם 'טוב'[5]. גילוי אור זה קיים בכל יום. זהו עניינה של 'מנחת חביתין', שהיא מנחתו של הכהן הגדול הקרבה מדי יום במקדש בבוקר ובין הערביים[6]. כהן הדיוט חייב להקריב מנחה זו ביום התחנכו לעבודה, זאת כדי לקבל את הארת האור הגנוז. באותו אופן מבואר כי לכל הקרבת קרבן עולה ושלמים יש להוסיף 'מנחת נסכים', המשלימה את התיקון הנעשה על-ידי הקרבן מן החי. ללא גילוי נקודה פנימית זו הקרבת הקרבן אינה שלמה[7].

 

מרכיבי המנחה והתכללותם

מתוך התבוננות במרכיבי המנחה נראה כי בהכנת המנחה קיימת התכללות מעניינת. המרכיב המרכזי של המנחה הינו הסולת[8], העשויה מחיטה, ולה מוסיפים שמן ולבונה. ניתן לומר כי שלושת המרכיבים הללו מקבילים לשלושת כלי ההיכל:     

 א. שמן – כנגד המנורה הניצבת בהיכל ואותה מדליקים בשמן זית. 

 ב. סולת – כנגד שולחן לחם הפנים, הניצב אף הוא בהיכל ועל-גביו י"ב חלות העשויות מחיטה ומים בלבד. 

ג. לבונה – זהו אחד מסממני הקטורת[9],  והוא כנגד בחינת מזבח הזהב הניצב בהיכל בית ד'.

 

מבואר אם כן כי במרכיבי המנחה עצמה מונח יסוד ההתכללות של כלי ההיכל, המבטאים את הנקודה הפנימית הגנוזה במקדש.

 

יהי רצון שנזכה במהרה לחידוש העבודה ולהקטיר מנחה לפני בוראנו!

 

 

[1] ויקרא ו, ג.

[2] במרחק 10 אמות מן המזבח ו3 טפחים מן הכבש למזרחו.

[3] המספר י"א מבטא תמיד את עניין הקדושה שיורדת לברר את הטומאה

[4] פרט למנחת הכהנים ומנחת נסכים הקרבות כולן על המזבח ללא קמיצה.

[5] הפעם הראשונה בה נזכרת בתורה המילה 'טוב' היא "וירא אלוקים את האור כי טוב”.

[6] מנחה זו הינה החובה היחידה המוטלת על הכהן הגדול מדי יום, ולקמן נבאר כי זו גם המנחה היחידה הקרבה כחובה במהלך היום במקדש ובכך היא משלימה את עניינו של קרבן התמיד.

[7] המנחה והנסכים קרבים רק עם קרבנות עולה ושלמים שכן הם אינם קרבים על חטא, ורק אותם ניתן להקריב בנדר או נדבה.

[8] זאת פרט למנחת סוטה ולמנחת העומר הקרבות משעורה.

[9] כנראה שהוא מופק משרף של עץ לבונה.

 

 

 

גרסת הדפסה