פרשת שופטים

פרשת שופטים

תמים תהיה עם ד' אלקיך

בפרשתנו אנו מצטווים בציווי מיוחד, שמאפיין את האדם מישראל[1]: " תָּמִים תִּהְיֶה עִם ד' אֱלֹהֶיך".

ציווי זה מופיע בין שתי בחינות מנוגדות. מחד - האיסור של המנחשים והמכשפים, עליהם אומרת התורה בפסוק הקודם לפסוקנו: "כִּי תוֹעֲבַת ד' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ד' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ". מאידך , לאחר פסוקנו נאמר "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יד' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". התורה מבדילה בין שתי בחינות הכרה מנוגדות: הנהגת הבריאה הטבעית, אשר מכוחה נמשכים לחקר העתידות אולם בדרך של טומאה, למול  הנהגת הבריאה העל-טבעית שמקורה בנבואה.

מכאן מובנים דברי רש"י: "תמים תהיה עם ה' אלהיך - התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". התמימות, להגדרת רש"י, הינה התרחקות מדרך הטבע והתעלות אל למעלה מן הטבע. רק באופן זה מגיע אדם למדרגת "עמו ולחלקו" – להיות בבחינת חלק ד' ממש.

מכאן מבוארת שיטת הרמב"ן, הסובר כי מצוות "תמים תהיה" הינה מצוות עשה מן התורה[2]. הרמב"ן בדבריו מבאר כי זו המצוה בה נצטווה אברהם אבינו: "ובמצוה הזאת נצטווה אברהם אבינו כאשר בא לכרות לו ברית ולתת לו זרע, אמר[3] "התהלך לפני והיה תמים", כי מפני שהיה הוא זכור לטוב יסוד באמונה, והחולק על הכשדים שהיו מייחסים כל הכוחות לשמש ולירח ולכוכבים, והא ראה שיש עליהם יוצר ומנהיג, ציוהו עוד להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו, ולא יתן בליבו שיהא בזולתו שום אמת ... אלא יהיה ליבו אליו לבדו יתברך". דהיינו: בדברי הרמב"ן קיים חידוש גדול. אברהם אבינו הגיע לאמונה מתוך הכרתו הפנימית, אולם כדי לעלות למדרגה אל מעל לטבע, שמכוחה הא יזכה באופן פילאי לזרע, עליו לקבל על עצמו את מצוות התמימות שמשמעותה לא רק אמונה כללית בבורא עולם אלא תמימות בכך שכל לב האדם נתון לבורא יתברך. היהודי הראשון זכה למצוות המילה, אותה הוא הנחיל לדורות עולם, רק לאחר הגיעו לשלימות תמימות האמונה בד' – ובחינה זו הוא הנחיל לדורות עולם אחריו.

מוסיף האור החיים הקדוש בפרשתנו כי מכוח התמימות השלימה של אברהם אבינו ע"ה הוא זכה להפוך את הטבע: "וזה לך האות אברהם שהתהלך לפני ה', הגם שהראה המזל עליו שלא יוליד נתהפך וילד, וכפי זה תיבת תהיה נמשכת למעלה ולמטה, על זה הדרך תמים תהיה אם תהיה עם ה', או על זה הדרך תמים תהיה כשאתה עם ה' אלהיך".

מוסיף על כך רבינו בחיי[4] כי כל אבות העולם הגיעו למדרגה זו של תמימות: "והוא השבח הגדול האמור בכל הצדיקים איש צדיק תמים, וכתיב (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם, וכן יצחק נקרא עולה תמימה, וכתיב (תהלים טו, ב) הולך תמים ופועל צדק, ... וכבר הודיענו דוד ע"ה כי בעל מדה זו הוא לפני ה' יתברך קיים נצחי לעולם, הוא שאמר (שם מא, יג) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם, ואמר שלמה (משלי י, ט) הולך בתום ילך בטח, ואמר עוד (שם יא, כ) ורצונו תמימי דרך".

לאור זאת ניתן לבאר כי הרמב"ם לא מונה מצווה זו כמצוות עשה, שכן לשיטתו היא נכללת במצוות האמונה שמשמעותה לא רק הכרה בבורא אלא גם אמונה בכך שהוא מהווה ומנהג את הבריאה".

מכאן מובן שהציווי "התהלך לפני והיה תמים" מופיע לפני הציווי על המילה. שלימות הנשמה תיתכן רק עם הסרת העורלה, שעניינה גם עורלת הלב. הסרה זו פותחת את הצוהר לגילוי האלוקי שבנשמה שמכוחו מתגלה נשמת האדם בשורשה האלוקי. יתירה מכך: בציווי על המילה נאמר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", שם שד-י הוא המשדד את מערכת הטבע. אולם לאחר המילה נאמר "וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" – מעבר מהנהגת הטבע אל ההנהגה שלמעלה מן הטבע.

ניתן לומר כי זהו גם הפשר של מצוות המלך המופיעה, לגביה נחלקות הדיעות האם היא בבחינת רשות או מצווה. מלך בישראל משמעותו היא הנהגת ישראל בדרך ד', במדרגה העליונה. אולם תמיד קיימת הסכנה של מלך ככל הגוים. לכן – מלכות ישראל השלימה הינה רק במלך שמבטא את התמימות, את שלימות החיבור של כלל ישראל לבוראם.

יהי רצון שנזכה במהרה למלכות שמיים טהורה וגאולה השלימה!

 

 

 

 

 

 

 

[1] דברים י"ח, יג.

[2] הוספה ח' לספר המצוות לרמב"ם.

[3] בראשית י"ז, א.

[4] שם.

 

 

 

גרסת הדפסה