פרשת שלח לך

פרשת שלח לך

מהות התכלת בציצית

בפרשתנו מתוארים של חטאים חמורים, האחד פגם בקדושת המקום, והשני פגם בקדושת הזמן. חטא המרגלים הוא פגם בבחינת קדושת ארץ ישראל, ולכן מיד לאחריו הצטוו בני ישראל על הבאת מנחת נסכים המורכבת מחיטה וגפן, להורות על חיבת הארץ הקדושה. חטא המקושש הינו פגם בקדושת השבת, ופרשת ציצית המופיעה בתורה מיד אחריו הינה תיקון בבחינת קדושת הזמן. על כך מבארים חז"ל[1] כי בימי החול יש לעם ישראל את אות התפילין, ועניין הציצית הוא להזכירנו את המצוות גם ביום שבת קודש. יש לבאר: הרי קדושת הזמן הינה קדושה עליונה, מתנה מבית גנזיו של השי"ת, ומדוע יש צורך בתזכורת של הציצית?

לכאורה יש לומר כי עיקר עניין הציצית הוא התכלת השזורה בה, כמאמר חז"ל שהיא דומה לים המזכיר את כסא הכבוד. בזוהר הק' מבואר כי צבע התכלת מעורר את מידת היראה, לעומת חוט הלבן שעניינו חסד.  מבאר על כך המגיד מקוז'ניץ בעל העבודת ישראל: "כי תכלת גם כן מורה על השגחת הבורא ית"ש בעולמו בעוברי רצונו כנ"ל, והוא משוטט בכל. וכשישגיח האדם על זה אז ירא ויתרומם לבבו בהתעוררות, והיינו שצריך האדם לתלות תכלת בציצית כנ"ל. ולזה בזמן הבית כשהיו ישראל בגדולה ושלוה היו צריכין לתכלת להזכיר היראה. ועכשיו אין צריכין לתכלת, כי בלא זה לבבות ישראל נכנעים מגודל הצרות העוברים עלינו, ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאף על פי כן חסד הבורא עלינו ולא יעזבנו לנצח".

דהיינו: לדבריו על האדם היה לעורר את מידת היראה, משום שבזמן המקדש מידת האהבה היתה בהתפשטות ולכן היה צורך לעורר את בחינת מידת היראה. כך יבואר לדבריו גם עניין מצוות מורא מקדש, שמהותה לעורר את מידת היראה במקדש, שבו אהבת השי"ת מצויה בהתפשטות גדולה.

לדברי המגיד מקוז'ניץ מצוות התכלת נעלמה מאיתנו, כדי שנתעורר להגביר את מידת האהבה. האדמו"ר מראדזין מקשה על דבריו[2]: הוא מביא מלשון הרמב"ם שאין כל היתר להוסיף או לגרוע מן המצוות ואופן עשייתן. הוא גם מביא מדברי הנועם אלימלך, רבו של המגיד מקוז'ניץ, שכתב כך: "שבכל דור יש שורש לתתקן מצוה מיוחדת יותר משאר מצוות, ובדורותינו יש שורש לתקן מצוות ציצית יותר משאר מצוות".[3] אם כן קשה על דברי המגיד מקוז'ניץ האומר לכאורה ההיפך מדברי רבו.

ננסה בע"ה לברר את שורש מהות התכלת, וקישורה לעבודת ד'. לפי דרש חז"ל דלעיל התכלת מזכירה את הרקיע, את כסא הכבוד וכן יש דורשים מלשון 'תכלית'. בזוהר הקדוש מבואר שהתכלת עניינה יראה, לעומת הלבן שעניינו חסד. הרבי מראדזין[4], מחדש התכלת,

מדגיש את חשיבות עבודת האדם בהקשר לתכלת וננסה לעמוד כהמשך לדבריו על סוד העניין.

בכתבי האריז"ל מבואר כי בזמן המקדש גוף האדם היה נמשך אחר אור הדעת. התכלת רומזת על היראה הקבועה שהיתה באדם, ואשר שורשה הוא בכך שישראל קשורים בשורשם לעולמות העליונים, אל בחינת הרקיע וכסא הכבוד. כל העניין של עבודת המצוות של ישראל הוא שיוכלו להתחבר אל שורש הרצון האלוקי העליון, כדברי האדמו"ר: "והענין הוא שעבודת ישראל מגיע עד למקום שאינו נודע לשום גברא ... והנה במצוות התכלת נמצא מפורש שהש"י נותן מקום לפעולות ועבודת ישראל, אפילו במקום שאין כוחם והשגתם מגיע". דהיינו: התכלת מורה על היראה הנמצאת בקביעות באדם מישראל, ומכוח ההתעוררות שלו האדם מתחבר אל שורש היראה שהוא בחינת כסא הכבוד שעליו כתוב שנשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד. אם כן – התכלת מעוררת את החיבור לשורש האדם בכוח עבודתו. זהו בחינת החוט המקשר, הפתיל השוזר את נשמת האדם לשורשה.

אם כן בזמן שהמקדש עמד על תילו הייתה השגת היראה נעשית מאליה, ואז התכלת יצרה את הקישור לשורש האדם. אולם לאחר החורבן היראה אינה קיימת באופן קבוע, ומשום כך נעלמה התכלת. אולם כותב האדמו"ר על עניין חידוש מצוות התכלת: "וכמו בעת שהיה מצוי התכלת בזמן הבית, היו כל ישראל לובשים תכלת והגיעו לאור החכמה אף מי שלא היה מבין השורש ... כן גם מעת שנפתחו תרעין דחכמתא לעילא ומבועין דחכמתא לתתא, יכולים כל ישראל להגיע לקיים מצוות תכלת בכל פרטיה ודקדוקיה, לתקן לעשות שורש למעלה ופרי למטה". דהיינו: האדמו"ר תולה את גילוי בחינת התכלת בהארה האלקית שהיתה לדברי הזוה"ק בשנת ת"ר, ובה נפתחו שערי ההשגה העליונה אשר מכוחה ניתן להתחבר לשורש החכמה. מכאן שבדורות אילו, דורות תחילת הגאולה, הארת התכלת וגילויה מאפשרת אתיחה וקישור חדש אל שורש החכמה.

יהי רצון שנזכה להארה שלמה של בחינת התכלת וגילוי מסתרי החכמה במהרה!

 

[1] תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ד, מובא באור החיים הק'  (ט"ו, לז).

[2] מאמר עין התכלת בספר ספרי התכלת - ראדזין, , בני ברק תשנ"ט עמ' תי"ד-תט"ו.

[3] נעם אלימלך פר' נח, ד"ה או יאמר.

[4] עין התכלת עמ' תכ"ו-תל"ב.

 

 

 

גרסת הדפסה