פרשת שמות

פרשת שמות

סוד התיקון המתגלה בסנה

תחילת גילויו של הקב"ה למשה הינו בלבת אש מתוך הסנה. במקום זה היה גילוי שכינה, שעל כך נאמר בפסוק[1]: "וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". קדושת המקום היא מתוקף השראת השכינה בו, כדברי הרמב"ן במקום: "אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה".

רבינו בחיי קושר עניין זה לגילוי הנבואה, ואילו חלק מדבריו: "אך בענין הנבואה הזכיר של מלשון שלילה, הזהירו שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעלים, לפי שהחומר דבק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל, וכשם שיש ביד האדם לשלול נעלו מעל רגלו כן בידו שישלול ממנו החומריות כדי שיהיה מוכן לנבואה, וראוי להדבק באור השכל". זו מדרגה ראשונה, של הפשטת הגשמיות, ממנה מגיעים למעלה השניה אותה מתאר רבינו בחיי כך: "ועל דרך הקבלה של נעליך ירמוז שנגלית השכינה בשני גוונים אש שחורה ואש לבנה, שכן השכינה כלולה דין ורחמים. אל תקרב הלום, מפני אימת המלכות וקדושת המקום אמר לו 'של נעליך מעל רגליך'". דהיינו: מצד אחד גילוי האש הוא מצד מידת הרחמים, בחינת אור ששת ימי בראשית. מאידך – אדמת הקודש מבטאת את מידת הדין, את חרדת הקודש. בבחינה זו הר חורב היה בבחינת מקדש ד': בפן אחד יש גילוי של מידת הדין במקום, מכוח עבודת הקרבנות המוקרבת על אש המזבח, ואף מקום המקדש הוא מקום הקודש בו הכהנים מהלכים יחפים. מאידך – ברובד הפנימי קיים גילוי אור המנורה, שהינו אור הקדושה הפנימית.

 

באופן נוסף: קיימות שתי בחינות של אש: אש מן השמים ואש מן ההדיוט. קיימת אש רוחנית, שזו הנשמה המתגלה בכלל ישראל, וכן אש שעניינה עולם החומר והיא המתגלה בבחינת אדמת הקודש, להורות כי בעם ישראל קיימת קדושה גם במימד החומר. הסנה מבטא את החיבור הקיים בעם ישראל בין הקדושה לעולם החומר[2]: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ד' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". מלאך ד', הקדושה, מתגלה "בלבת אש מתוך הסנה" – זו האש מן השמים. מאידך משה רואה "והנה הסנה בוער באש" – הסנה, המבטא את החומר, בוער באש – זו בחינת האש המתגלה מתוך תיקון החומר. אילו שתי הבחינות המתגלות בסנה, לאחר מכן במתן תורה במקום זה, ואחר כך במקדש. בתקופת בית ראשון ירדה אש מן השמים על המזבח, אולם מאידך יש מצווה מדי יום להביא אש מן ההדיוט – לקדש את עולם החומר. זהו סוד הקדושה של עם ישראל, היסוד הראשון אותו מגלה הקב"ה למשה רבינו.

בחינה זו מגלה הקב"ה לבני ישראל באמצעות האותות. המטה הנהפך לנחש מבטא את שלטון הקדושה על החומר, היד המצורעת מבטאת את שלטון הקדושה על הגוף, והמים ההופכים לדם הם יסוד הקדושה גם בעולם הדומם. כשמשה רבינו עושה את האותות לפני העם מיד נאמר "ויאמן העם" – נקודת האש הפנימית מתגלה בהם. אולם בשליחותם לפרעה (במפגש השני) הם עשוים רק את האות הראשון, הנקרא בשם מופת, להורות כי משה מתרה בפרעה שהקב"ה יתגלה בכוחו העליון המשדד את סדרי הטבע.

בחינה זו מתגלה גם בשליחותם הראשונה של משה ואהרן לפרעה בפרשתנו. משה ואהרן אומרים לו[3]: "כֹּה אָמַר ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר". לכאורה 'ויחוגו' משמעותו היא לשון סיבוב, או לשון חגיגה – ומהו העניין בכך?

מבאר האבן עזרא: "לזבוח זבחים".  דהיינו: בחינת גילוי קידוש החומר, גילוי האש מן ההדיוט. פרעה לא מסוגל להשיג את סוד האש העליונה, את סוד קדושת ישראל, ולכן בקשת ישראל היא לצאת על-מנת לזבוח זבחים – לתקן את עולם החומר התחתון. תגובת פרעה היא: "מִי ד' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ", ומבאר על כך רבנו בחיי: "וכיון שלא מצא לשם הזה שום שלטנות וממשלה בארץ בכלל שאר הכחות הידועים אצלו תמה ואמר: מי ה' אשר אשמע בקולו? ... והוא לא היה יודע שהשם הזה עליון על כולם, וכל שאר הכוחות המושלים בארץ אין להם ממשלה וכח כי אם מכחו". דהיינו: פרעה כופר בשם הוי', ואינו מבין שהשי"ת הינו אלקי השמים והארץ המושל בבריאה כולה מכוח קדושתו העליונה. 

לכן מפריד פרעה בהמשך תשובתו בין הבורא לעמו: "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ד' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". אם אין בורא לעולם, אם אין קדושה – מה טעם שישראל יצאו על-מנת לזבוח זבחים, כדי להקריב את אותה אש מן ההדיוט? תשובת משה ואהרן: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַד' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב". הם מדגישים שהשי"ת מתגלה לעמו, והוא "אלוקי העברים" – זהו יסוד האש מן השמים. לאחר מכן הם מבארים את מטרת הליכתם: הקרבת קרבנות ל"ד' אלקינו" – גילוי הבורא הנשגב בעולמנו השפל מתוך עבודת הקרבנות, מכוח התעוררות ישראל. מבאר על כך הרמב"ן: "ועל דרך האמת הוא סוד הקרבנות, שהם כופר מן הפגיעה" – מהות הזבח היא לגלות שכינה בעולם, זו מהות החיבור הפילאי של העולם התחתון לצור העולמים. זהו סוד יציאתם של אבותינו ממצרים, המתגלה מתוך הכנעת פרעה שהוא עניין קליפת הטומאה והכפירה של הבריאה.   

יהי רצון שנזכה במהרה לבניין המקדש ולביאת גואל צדק!

 

[1] שמות ג', ה.

[2][2] שם, ב.

[3] ה', א.

 

 

 

גרסת הדפסה