פרשת שמיני

פרשת שמיני

תן חלק לשבעה וגם לשמונה

על הפסוק[1] "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה" מביאים חז"ל במדרש[2] כמה ביאורים: יום השבת ושמונת ימי המילה, ז' ימי הפסח ושמונת ימי סוכות וכן שבעת ימי המילואים והיום השמיני לחנוכת המשכן. דהיינו: היום השמיני מבטא את מדרגת ההנהגה העל טבעית, וקדושה זו מתגלה תמיד מתוך קדושת הטבע. יש להבין את שתי המדרגות הללו, ובפרט שהשבת הינה היום השביעי, ולא השמיני, ועליה אומרים חז"ל בהקשר לברית המילה "כדי שיראה פני המטרונה תחילה" – מכאן שמדרגת המילה למעלה ממדרגת השבת, ויש להבין העניין.

רבנו בחיי מבאר כך[3]: " ... עשה חשבון שבעה דוקא לפי שהוא החשבון המכוון הכולל העליונים והשפלים והוא החשבון הנמצא בהרבה מצוות שבתורה שהן סובבות על חשבון שבעה כמצות השבת והשמיטה והיובל, כי השביעי מקודש בימים שהוא השבת, ובשנים והיא השמיטה, ובשמיטות והוא היובל, גם ימי הפסח שבעה וימי הסוכות שבעה, וארבעה מינין שבלולב חוזרין לשבעה, גם ימי האבלות שבעה כימי השמחה, והכל ענין אחד, ירמוז לשבעת ימי בראשית. גם בלעם הקריב בשבעה מזבחות ואמר את שבעת המזבחות ערכתי (במדבר כג, ד), גם ימי המלואים שבעה, כי כן נתפרש בכתוב (ויקרא ח, לג) כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וכל הדברים האלה הסובבים על שבעה עיקרן ושורשן ממקום אחד ומוצאן ממעין אחד:

 ומה שלא נתחנך אהרן בכהונה גדולה ביום שביעי עצמו כי אם למחרתו ביום שמיני, לפי שהכהן הגדול מיוחד בבית המקדש לעבודת אל אחד, וחשבון שמונה אחר השבעה הנה הוא במעלת האחד, על כן צוה הכתוב להיות תחילת כהונתו של אהרן הכהן וחינוך עבודתו ביום השמיני, וזהו שכתוב: 'ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל'.

חינוך כהונה גדולה ביום שמיני כולל עוד טעם אחר, והוא שמצינו שרוב עניני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, שהרי בגדי כהן גדול היו שמונה, ואלו הן, ציץ וחושן, ואפוד, ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת, ואבנט, ומכנסי בד. בשמי שמן המשחה והקטורת היו גם כן שמונה, בשמן המשחה ארבעה מור וקנמון וקנה וקדה, ובקטורת ארבעה נטף ושחלת וחלבנה ולבונה. גם הבדים היו שמונה, שני בדי הארון, ושנים לשולחן, ושנים למזבח הזהב, ושנים למזבח העולה. גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב כי אם אחר שמונה ימים, הוא שכתוב (ויקרא כב, כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, גם השיר שהיו הלוים אומרים על הקרבנות היו שמונה לחנין (רצה לומר שמונה מיני כלי זמר) ...".

דהיינו: מדרגת המשכן והמקדש מעלה את עולם הטבע למדרגה שמעל הטבע, וזו מהות המקדש והמשכן. אולם מהדוגמאות השונות אנו רואים כי מגיעים לדרגה השמינית מתוך השבעה.

 

כך אומר המדרש[4]: "מה תלמוד לומר 'ויהי'? מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ. במעשה בראשית הוא אומר 'ויהי ערב ויהי בוקר', וכאן הוא אומר 'ויהי'. וכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכם, שנאמר 'וירא משה את כל המלאכה וגו' ויברך אותם משה'. מה ברכה ברכן? אמר להם 'תשרה השכינה במעשה ידיכם'". על איזה יום מדובר במדרש? יש לומר שמדובר על יום השבת, בו נבראו שמים וארץ. אולם הרי שבת הוא היום השביעי ואילו חנוכת המשכן היתה ביום השמיני? מחדש מו"ר הרב לוריא זצ"ל, בעל הבית גנזי, כי בשבת יש שתי בחינות: יום שביעי, והבחינה השניה (שהתחדשה לדברי הזוה"ק לאחר יציאת מצרים) היא השבת שמהותה היא קדושה אשר למעלה מן הטבע. לדברי הזוה"ק  יש שבת דלילא ודיממא, לכן נאמר "את שבתותי תשמורו". בחינת מדרגת היום השמיני (הגנוזה בשבת) ניגלתה רק לאחר יציאת מצרים, שזהו ההבדל בין "שמור" ל"זכור". מכאן עניין המילה בשמיני, אליה מגיעים מכוח יום השבת בו גנוז עניין הקדשוה אשר למעלה מן הטבע. כמו כן מבואר מדוע קרבן כשר להקרבה רק מן היום השמיני ואילך, שכן רק אז הוא ראוי לעלות אל מהות הקדושה העל-טבעית אשר למזבח, ההופכת קרבן זה לריח ניחוח לפני ד'.

מבואר לאור זאת כי היום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים, גילה במימד המקום את הקדושה העל-טבעית. קדושה זו  התגלתה לבני ישראל לאחר יציאת מצרים במימד הזמן, והחידוש הגדול של חנוכת המשכן היה שקדושה על-טבעית זו שורה גם במימד המקום. בבחינה זו הגיעו הכהנים גם במימד הנשמה לשלימותם ביום השמיני, ולא בשבעת הימים, וכך נשלם גילוי ג' מדרגות הקדושה של עולם, שנה ונפש. בבחינה זו המשכן, ואחריו המקדש, מהווים את חותם גילוי הקדושה בבריאה במימדי הזמן, המקום והרוחניות.

יהי רצון שנזכה במהרה לגילוי הקדושה השלימה בבניין בית מקדשנו ותפארתנו!

 

 

 

[1] קהלת י"א, ב.

[2] קהלת רבה י"א, ב.

[3] ויקרא ט', א.

[4] ספרא פרשת שמיני אות ט"ו.

 

 

 

גרסת הדפסה