צו תשע"ב

צו תשע"ב

" אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה"
(ויקרא ו')

בפרשיתנו מתכוננים אהרן ובניו לעבודת המשכן. תחילה הם ילמדו כיצד עורכים את המזבח ומכינים אותו לעבודה, בהמשך הם ילמדו על מנחת החביתין, העולה והחטאת, ולאחר מכן 'מפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים'- שבעת ימי המילואים, חזרה גנרלית לקראת חנוכת המשכן והעבודה בו.
פרשות אלו נראות-נשמעות משעממות, ננסה לראות כיצד מתוך העבודות ה'שחורות' ביותר (גם כפשוטו) גם אנו, ולא רק הכהנים, יכולים ללמוד.

 

ליל שבת- מנחת חינוך 

"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת ...וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר"

כל כהן ביום הראשון לעבודתו חייב להקריב קרבן מיוחד הנקרא 'מנחת חינוך'. מנחה פשוטה העשויה מסולת ושמן האפויה, מטוגנת וחלוטה במים. 'חינוך' מלשון התחלה, כמו חנוכת הבית, חנוכת המשכן. גם כהן גדול צריך להביא קרבן דומה, אך לא רק ביומו הראשון, אלא בכל יום מחדש. תָּמִיד ! מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב". (אמנם קרבן זה נקרא 'מנחת חביתין', אך ה'מתכון' זהה).

בנוסף לכך, משחו את הכהנים בשמן המשחה, לקדשם. גם בכלי הקודש נעשה אותו תהליך 'חינוך' מיוחד- משיחה בשמן המשחה. תוספת קדושה לכבוד תחילת עבודתם (של הכלים) בקודש.

הגמרא מעירה דבר מעניין. לאחר שנגנז שמן המשחה, חינכו את הכלים (ואף את הכהן הגדול) בדרך אחרת.

"כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן" (יומא יב:).

מה הכוונה? במקום למשוח בשמן המשחה, עצם העיסוק בעבודת הקודש, בפעם הראשונה, כש'חונכים את הכלים', הופך את הכלי, מכלי רגיל, לכלי שרת. זהו למעשה גם תפקיד 'מנחת החינוך'- קרבן מיוחד שמסמל את תחילת העבודה.
אך מדוע הכהן הגדול צריך להביא מנחה חדשה בכל יום?
הסבר פשוט – כיוון שהכה"ג נמצא כל הזמן במקדש, הוא צריך לראות בכל יום, כאילו היה זה יומו הראשון!
הסבר מחודש יותר –. ניתן להבין אחרת את המושג 'עבודתם מחנכתם'. אין הכוונה שבפעם הראשונה שעובדים בכלי הוא נהיה קדוש, אלא שבכל פעם שעובדים עם הכלי אחת מעבודות המקדש, אזי הוא מתקדש מחדש. כל עוד הכלי בעבודה- הוא נשאר קָדֹש, נשאר בקוֹדש. בדומה, הכהן הגדול, חייב להביא בכל יום מנחת חינוך, כדי לשמור על קדושתו.

והמסר לנו: החכמה אינה להתחיל מעשה גדול וקדוש. אלא להתמיד בכך ולהרגיש עדיין את העוצמה והקדשוה, כאילו היה זה יומנו הראשון. כל עוד אנו עוסקים בקודש – נשאר 'קדושים'. רוצות להשאר בקודש. צריך להמשיך בעבודה!

 

סעודת שבת- פינוי הדשן

על המזבח היו ממוקמות שלוש מערכות עצים. המערכה הגדולה- עליה הקריבו את כל הקרבנות, מערכת הקטורת- מכאן לקחו גחלים בוערות עבור מזבח הקטורת, ומערכת אש התמיד- מערכה שבא עלינו לדאוג לאש תמיד (זאת לא ה'אש מן השמים' שהייתה על המערכה הגדולה).

את הדשן היו מפנים בכל בוקר למזרכז המזבח לערימה גדולה הנקראת 'תפוח' על שם צורתה הגדולה והתפוחה. בכל בוקר (או לפי הצורך, לשיטות אחרות) היו מפנים את התפוח למקום טהור מחוץ לעיר, כפי שמלמדת פרשתינו:

"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר"

התורה מדגישה, שלמרות שזאת עבודת כהונה, וחייבת להעשות בבגדי הכהן, ראוי להחליף, לפשוט את בגדי הכהונה וללבוש בגדים פשוטים יותר (שאף הם בגדי כהונה). זאת כיוון שעבודה זאת מלכלכת מאוד.

"ופשט את בגדיו - אין זו חובה אלא דרך ארץ שלא יתלכלך בהוצאת הדשן, בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן" (רש"י שם)

יש כאן לימוד יפה מאוד. מצד אחד יש ללבוש בגדים יפים- כיוון שזאת בכל זאת עבודת קודש. ומצד שני, 'לא עובדים בגינה בבגדי שבת....'.
מעבר לכך, עצם המצווה זאת מלמדת אותנו שהכהנים עוסקים בניקיון. הכהנים, אנשי הקודש והמעלה, מנקים בעצמם. אין בבית המקדש פועלי ניקיון. לא עולים חדשים, לא תאילנדים ואף לא מנקות ערביות. (וסליחה על ההכללה) לנקות זאת לא בושה!

מכאן נבין את מאמר הגמרא:

"שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם (=עד קרסולי רגליהם) (פסחים ס"ה:)

הגמרא מבארת שזמן ניקיון העזרה, בחג הפסח, היו מציפים את העזרה במים והדם היה מגיע עד קרסולי (ויש אומרים, עד ברכי) הכהנים. בזה הגמרא משבחת את 'בני אהרן'. לא בכך שהם מקטירים את הקטורת או מדליקים את המנורה. כל אחד היה רוצה להיות כהן כזה. השבח הוא שאין הם נרתעים מלהתעסק גם בדם ובלכלוך!

ובקיצור המסר לנו: כל עבודה מכבדת את בעליה. יתרה מכך, אלא לנו להרתע לעשות פעולה פשוטה או בזויה רק בגלל מעמדינו. נהפוך הוא!
וגם – זה לא חכמה לרצות גדולה רק בשביל הדברים ה'שווים' וההטבות - הגשמיות, הרוחניות או היוקרה. השבח יבוא מן המסירות לעשות דברים שלא כל אחד היה רוצה לעשות.

סעודה שלישית- האש על המזבח

" הָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר "

בפסוקים אלו שתי מצוות: א. עריכת עצים בכל יום על גבי המזבח. ב. האיסור לכבות את עצי המזבח.

למעשה שתי מצוות אלו מיותרות, שכן מדובר באש שמימית, אש מן השמים. אש זו, 'כל גשמים שבעולם אין מכבים אותה'.
אם כן, טכנית, לא ניתן לכבות את אש המזבח, ואף אם לא נניח שם עצים היא תמשיך לבעור. מכאן לומדים חז"ל שני דברים:

"וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ". אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט" (יומא כא:)

כלומר, למרות שיש סיוע משמים, הקב"ה מצפה מאיתנו שנעשה מאמץ גם מצידנו. (וזה נכון גם ובעיקר בבניין המקדש. גם אם אנו רוצים לחשוב שבית המקדש יגלה משמים, צריך לעשות את הצעד שלנו...)

הרב קוק משלב את שתי המצוות הללו , ללימוד אדיר:

"את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי.
אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא" (אורות הקודש, ג)

הרב קוק לומד קל וחומר. אם גחלת גשמית (סתם חתיכת עץ) אסור לכבות, כיוון שיש בה ניצוץ קדוש. כל שכן, שאם מישהו התמלא בקדושה ובאש רוחנית, שאסור לו או לאחרים לכבות אותו.

מצד שני, מדגיש הרב קוק, לא טוב להדליק מהר מידי. אלא להתחיל באש קטנה ולאט לאט להתגבר.

בעזרת ה', לקראת ימי הפסח הבאים לקראתנו, נזכה להדליק אש קטנה, למען המקדש, שתפוך לשלהבת גדולה באורו של ירושלים.

שבת שלום
מרדכי פרסוף

שבת שלום!

גרסת הדפסה