קרח תשע"ד

קרח תשע"ד

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם: וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז, א')

פרשתנו מלמדת אותנו עד כמה מסוכנת המחלוקת, במיוחד כשהיא אינה לשם שמים. לעומת זאת המדרש מלמד אותנו שהיפך המחלוקת, האחדות, אינה תלויה בזה שכולם נראים וחושבים אותו הדבר, ודווקא המחשבה ש'כל העדה כולם קדושים', היא הגורמת לפילוג.
בימים אלו, בהם עיני כולנו מתאחדים בתפילה ובציפייה לחזרתם של גלעד, נפתלי ואייל. אנו מבינים עד כמה חשובה האחדות, החיבור בין חלקי העם השונים, כוחה של האומה ומעל הכל השגחתו של הקב"ה עלינו. כל אלו ישתקפו מתוך לימודנו, בתפילה ובתחנונים שישבו במהרה הבנים הביתה.

במדבר רבה פרשה י"ח, ג'
"ויקח קרח מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו) ועשו להם ציצית. קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו: חייבת בציצית. א"ל קרח: טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה ארבע חוטין פוטרות אותה ?! בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה. א"ל: כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן הה"ד ויקח קרח אין ויקח אלא לשון פליגא"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש מנסה להבין מה לקח קורח, ומתרץ 'לקח טלית שכולה תכלת'. את זאת לומד המדרש מסמיכות לפרשה הקודמת, פרשת ציצית.
ב. טענתו, שאלתו של קורח היא: האם טלית שכולה תכלת או בית שמלא ספרים עדיין חייבים בציצית או במזוזה.
ג. המדרש לומד זאת גם מתוך המשך הפסוקים: 'כל עדה כולם קדושים'.
ד. תשובתו של משה היא, שקורח משתמש בהגיון אנושי, 'אתה בודה זאת מליבך', ולא הבין את הציווי של הקב"ה.
ה. אנו ננסה להבין את עומק המחלוקת ומה הבסיס המוטעה לגישתו של קרח.

 

חלק א' במדרש- מעלת התכלת 

לפני שנדון במחלוקתו של קרח, נשים לב, שהמדרש מבכר את התכלת שבציצית, כעיקר המצווה. זאת גם בהשוואה בין הטלית שכולה תכלת, לבית שכולו מזוזה (ספרים). מתוך כך ננסה להבין מה ההבדל והיחס בין פתילי הציצית ל'תכלת' שבציצית.

"דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו 'אם מחוט ועד שרוך נעל ' זכו בניו לב' מצות חוט של תכלת ורצועה של תפלין. ... חוט של תכלת מאי היא? דתניא היה ר"מ אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא" (סוטה י"ז)

רבא מחדש דבר מופלא. בזכות מעשהו (ואולי אפילו אמירתו) של אברהם שוויתר על דבר שהגיע לו מצד הדין, זכו בניו שנים אח"כ במצוות חשובות. כדי להבין מה החשיבות באמירה 'מחוט ועד שרוך נעל', נביא את כל הפסוק: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית י"ד).

באמירתו, רצה אברהם להראות שהכל בא מהקב"ה 'קונה שמים וארץ', ולא לתת פתחון פה לאומות העולם שהם סייעו לנו. בזכות אותה אמירה ורק בזכותה, זכינו למצוות 'תכלת' בציצית (אולי הכוונה, שבלי זכותו של אברהם היינו מצווים בציצית, אברהם זיכה אותנו בתכלת).
"ולכך ישראל מצד עצמם לא היו זוכים לאלו המצות, אם לא היה מדת אברהם שהיה מדתו גורם זה" (ספר חדושי אגדות למהר"ל על מסכת חולין)
אך הגמרא מקשה: 'תכלת מאי היא?' מה כל כך חשוב בתכלת? ומביאה את דברי רבי מאיר על סגולת התכלת- 'תכלת דומה לים וכו'. התכלת מזכירה לנו את 'כסא הכבוד' את הקב"ה המשרה את שכינתו עלינו.
(במאמר מוסגר, שיסביר לנו את הקשר בין אמירתו של אברהם לזכות התכלת והשכינה, נזכיר סוגיה שהבאנו בעבר: "רבי יוחנן אמר: לא הוה שריא שכינה במקדש שני דכתיב יפת א-להים ליפת וישכן באהלי שם. אף על גב דיפת א-להים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם" (יומא ט:) פירוש - הסיבה שלא שרתה שכינה בבית שני, כיוון שהיינו תלויים באומות העולם, השכינה אינה שורה אלא כשהשלטון בארץ ישראל עצמאי)

עתה נבין כיצד פועלת אותה זכות. כיצד 'וראיתם אותו' פועל על המציאות. זאת על פי שני פירושי רש"י, המבארים את הרעיון של 'תכלת דומה לים'. ומעניין לציין ששני הפירושים אינם זהים, אך משלימים אחד את השני.

"מה נשתנה תכלת - שיחדו הקב"ה למצוה זו: דומה לים - שנעשו בו נסים לישראל: ורקיע לכסא הכבוד - ומכח התכלת מזכיר היושב על כסא ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו וגו' דהיינו רקיע: וכתיב ספיר - ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כבמחזה כסא ותכלת לים וים לרקיע ואנן קחזינן" (=ואנחנו רואים את זה )
(רש"י למנחות מג:)

"מה נשתנה תכלת - שהזקיקתה תורה לציצית: שהתכלת דומה לים - שהחלזון מן הים הוא עולה אחת לשבעים שנה ומראית דמו דומה לים וים אנו רואין שדומה לרקיע ורקיע לספיר וספיר לכסא הכבוד דכתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר והוא כעצם השמים אלמא שמים דומין לספיר וספיר הוא כסא הכבוד דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא וכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות:" (רש"י לחולין פט.)

'מה נשתנה התכלת מכל צבעונין?' שאלה זאת טעונה בירור, הרי לכל צבע גוון מיוחד. אלא שהשאלה היא מדוע נתייחד צבע התכלת דווקא למצוות ציצית. ומתרץ רבי מאיר – 'תכלת דומה לים'. וכבר כשאנו מסתכלים בצבע זה אנו זוכרים את הקב"ה שעשה לנו ניסים על הים. ויתרה מכך – הים דומה לרקיע, רקיע לספיר, ספיר לכסא הכבוד.
רש"י מביא כאן שני כיוונים:
כשאנו צופים בתכלת, זהו כאילו צפינו ב'כסא הכבוד', מתוך כך נזכור לפני מי אנחנו עומדים. כשהקב"ה צופה ב'כסא הכבוד' הוא נזכר בנו מטילים תכלת.
אך למה כזאת אריכות? ניתן לומר בקיצור – 'תכלת דומה לכסא הכבוד'. מתוך דברי רש"י ניתן להבין, שזה רק 'דומה לדומה', אך לא בדיוק הדבר האמיתי. כלומר, אי אפשר להבין מהו 'כסאו כבודו של הקב"ה' אלא רק מאחורי כמה מסכים, את הרושם הכללי. גם זה אמור להספיק לנו 'לזכור את כל מצוות ה''.
החידוש הגדול יותר הוא שבזכות לבישת ה'תכלת' הקב"ה נזכר בנו. ואולי זה קשור לפירוש נוסף המבאר את תכלת דומה לים – 'שעולה מן הים אחת לשבעים שנה'. אם אנו כל כך משתדלים בחיפוש אחר התכלת, ראוי שהקב"ה יזכור אותנו.
כך היא הנהגת הקב"ה בעולמו. מצד אחד אנחנו צריכים לעשות את מה שה' מצפה מאתנו. להטיל תכלת וציצית, כדי לזכור את ה', ואת שכינתו בעולם. כפי למדנו מאברהם אבינו.
מצד שני לזכור, שהכל בא מהקב"ה. את זה אנחנו צריכים לקבל, גם אם אנחנו לא רואים זאת בעין. לו היינו רואים את כסא הכבוד זה היה קל. אך כאן אנחנו צריכים להסתכל על כל התמונה או לחילופין על פתיל קטן, ולהבין דרכו את גדלותו של הקב"ה ושהוא תמיד שומר עלינו. זה נכון לגבי הציצית בכלל ובמיוחד בתכלת.

"תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא" (מנחות מ"ג:)
רש"י: "גדול עונשו של לבן - למי שאינו מטיל ציצית ותכלת: חותם - היו עושים לבהמה ולעבד כשקונין אותן לשם סימן עבדות: זה שאמר לו המלך הבא חותם של טיט - שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה:"

מתוך הגמרא ניתן ללמוד כמה דברים על התכלת. גם בזמן שידעו מהו 'התכלת' בכל זאת הוא היה יקר המציאות. לכן גדול עונשו של מי שלא שם בכלל ציצית לבין מי שלא שם תכלת. זאת כיוון שה'לבן' מצוי'. בנוסף, התכלת והציצית מוגדרים כ'חותמו של המלך, של הקב"ה'. "חותם של טיט - מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקב"ה" (תוספות) אך הציצית חותם פשוט של טיט ואילו התכלת חותם של זהב!

אז אם פתיל קטן, 'שרוך נעל' כזה טוב ויפה, מה רע בטלית שכולה תכלת? היכן טעה קורח? קורח חשב שניתן להגיע למציאות שכולם קדושים. הן בני האדם והן ההנהגה בעולם. על פי המדרש, קורח לא היה טיפש, ומחלוקתו לא נבעה מרצונו האישי להיות כהן או מלך. הוא חשב 'שכל העדה קדושים' וכולם יכולים או חייבים להגיע לרמה זו. אנו נראה את דברי רבי נתן בספרו ליקוטי הלכות וננסה להבין. הדברים עמוקים, אך המסר פשוט וחשוב!

חלק ב' במדרש- טלית שכולה תכלת

תחילה נביא את הדברים ככתבם, עם סימונים בשורות המרכזיות, ונסכם כל פיסקה.

"וְזֶה בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ, כִּי קֹרַח הָיָה לֵוִי וְהָיָה גְּדוֹל הַלְּוִיִּים, וְזֶה יָדוּעַ שֶׁלֵּוִי הוּא בְּחִינַת שֹׁרֶשׁ הַדִּין הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא, כִּי כֹּהֵן הוּא בְּחִינַת חֶסֶד וְלֵוִי הוּא בְּחִינַת גְּבוּרָה וְדִין כַּיָּדוּעַ וְעַל - כֵּן נָתַן ה' יִתְבָּרַךְ הַלְּוִיִּים לְהַכֹּהֲנִים שֶׁיִּהְיֶה נִלְוִים אֲלֵיהֶם לַעֲבוֹדָתָם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכְלָל הַלֵּוִי בְּכֹהֵן כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ. וְעַל - כֵּן עִקַּר הַתִּקּוּן עַל - יְדֵי שֶׁהַלֵּוִי שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּין הוּא נִלְוֶה אֶל הַכֹּהֵן וּמְשָׁרְתוֹ בָּעֲבוֹדָה, עַל - יְדֵי זֶה נִמְתָּקִין כָּל הַדִּינִים בְּשָׁרְשָׁן וְנִתְתַּקְּנִין כָּל הָעוֹלָמוֹת וְנִמְחָלִין וְנִתְכַּפְּרִין כָּל הָעֲוֹנוֹת, כִּי כָּל הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאִים הֵם עַל - יְדֵי הַיְצָרִין רָעִין שֶׁנִּמְשָׁכִין כֻּלָּם מִבְּחִינַת דִּינִים כַּנַּ"ל וְאֵין הַדִּין נִמְתָּק אֶלָּא בְּשָׁרְשׁוֹ, עַל - כֵּן לֹא הָיָה בְּאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה הַכַּפָּרָה וְהַתִּקּוּן שֶׁל עֲבוֹדַת בֵּית - הַמִּקְדָּשׁ עַל - יְדֵי הַכֹּהֵן אִישׁ הַחֶסֶד לְבַד, כִּי צְרִיכִין לְהַמְתִּיק הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ, עַל - כֵּן הֻכְרַח שֶׁיִּהְיֶה נִלְוֶה הַלֵּוִי אֶל הַכֹּהֵן וְלִהְיוֹת טָפֵל אֵלָיו וּלְשַׁמֵּשׁ וּלְשָׁרֵת אוֹתוֹ בְּכָל צָרְכֵי הָעֲבוֹדָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְנִלְווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ, וְעַל - יְדֵי שֶׁהַלֵּוִי שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַדִּין הָיָה טָפֵל אֶל הַכֹּהֵן וְשֵׁרֵת אוֹתוֹ, עַל - יְדֵי זֶה נִכְלַל הַדִּין שֶׁהוּא הַלֵּוִי בְּהַכֹּהֵן שֶׁהוּא חֶסֶד וְנִמְתַּק הַדִּין שֶׁל הַלֵּוִי שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַדִּין, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמְתָּקַת הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ שֶׁעַל - יְדֵי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן, וְעַל - יְדֵי זֶה הָיָה כָּל הַכַּפָּרוֹת וּסְלִיחוֹת עֲוֹנוֹת, כִּי נִתְבַּטֵּל כֹּחַ הַיֵּצֶר הָרָע בְּשָׁרְשׁוֹ שֶׁהוּא הַדִּין, כִּי נִמְתַּק הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ עַל - יְדֵי הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַכֹּהֵן שֶׁנִּלְוֶה אֵלָיו הַלֵּוִי לְשָׁרְתוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְקֹרַח הָיָה לֵוִי וְהָיָה גְּדוֹל הַלְּוִיִּים וּבְוַדַּאי הָיָה נֶאֱחָז בְּשָׁרְשׁוֹ בְּיוֹתֵר בִּבְחִינַת דִּינִים וּגְבוּרוֹת הַרְבֵּה, וּבֶאֱמֶת זֶה הָיָה מִצַּד מַעֲלָתוֹ, כִּי בְּהַשֹּׁרֶשׁ כָּל הַדִּינִים הֵם קְדוֹשִׁים וְזַכִּים מְאֹד מְאֹד וְהֵם שְׁלֵמוּת וְתִקּוּן הָעוֹלָמוֹת רַק שֶׁצְּרִיכִים לְהַמְתִּיקָם לְכֹלְלָם בְּחֶסֶד וְזֶה כָּל עֲבוֹדָתֵנוּ כַּיָּדוּעַ. וְקֹרַח לְפִי גֹּדֶל מַעֲלָתוֹ שֶׁהָיָה גְּדוֹל הַלְּוִיִּים בְּוַדַּאי הָיָה בּוֹ דִּינִים גְּבוֹהִים הַרְבֵּה מְאֹד וְכָל עֲבוֹדָתוֹ הָיָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהַמְתִּיקָם, וְעִקַּר הַמְתָּקָתוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל נֶגֶד אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁהָיָה תַּכְלִית הַחֶסֶד, אֲבָל מֵחֲמַת גַּסּוּתוֹ נִתְגָּרָה בּוֹ הַדִּין וְלֹא עָמַד בַּנִּסָּיוֹן וְנִתְקַנֵּא בְּאַהֲרֹן וְלֹא רָצָה לִכָּלֵל בּוֹ, וְתֵכֶף שֶׁהִפְרִיד אֶת עַצְמוֹ בְּלִבּוֹ מֵאַהֲרֹן תֵּכֶף הִתְגַּבְּרוּ בּוֹ הַדִּינִים בְּיוֹתֵר וְנִפְרַד יוֹתֵר, וְכָל מַה שֶּׁנִּפְרַד יוֹתֵר נִתְגָּרוּ בּוֹ הַדִּינִים יוֹתֵר, כִּי שָׁרְשׁוֹ הָיוּ דִּינִים וּגְבוּרוֹת הַרְבֵּה כַּנַּ"ל. עַד שֶׁהִתְגָּרוּ בּוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִפִּילוּ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי עַד שֶׁחָלַק עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וְעַל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ..."
תמצית הדברים: הלוי מסמל את הנהגת ה'דין' בעולם. אמת מושלמת. ללא פשרות. אך ה'דין' גם מסמל את הרע בעולם. (קיצוניות- או הכל טוב או הכל רע). לעומתו הכהן הוא איש ה'חסד'. 'תומיך ואוריך לאיש חסידך'. לו היה הכהן לבדו מנסה לכפר על עוונות עם ישראל הוא לא היה מצליח, משום שגם 'איש חסד' צריך לדעת שיש מקומות שאין בהם פשרות. לכן האידיאל הוא: הכהן איש החסד עובד במקדש, ונלווה אליו (מלשון לוי) הלוי. כך 'מתמתקים הדינים' ומתקן העולם.
אך קורח, הגדול שבלווים, רצה להגיע למצב ש'כולם קדושים'. להגיע למצב שכולם מתוקנים ומושלמים. לא רק הכהנים ולא רק הלויים. אך הדרך שרצה להגיע היתה מוטעת. ברגע שהוא הפריד את עצמו מאהרן, התגבר בו הכח הרע של הדין. טעותו היתה שאי אפשר לתקן את העולם על ידי התפרדות מחלק מן העם.

"וְכָל טָעוּתוֹ הָיָה שֶׁמֵּחֲמַת גַּסּוּתוֹ נִדְמָה לוֹ שֶׁהַכֹּל שָׁוִין וְלֹא רָצָה לְהַאֲמִין שֶׁגַּם הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים צְרִיכִין מִלְחָמָה גְּדוֹלָה עִם הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּינִים כַּנַּ"ל. וְאָמַר שֶׁמִּי שֶׁזּוֹכֶה לְמַעֲלַת הַגְּדוֹלִים שׁוּב אֵין צָרִיךְ מִלְחָמָה כְּלָל. וְאִם כֵּן הַכֹּל שָׁוִין וְאֵין חִלּוּק בֵּין מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבֵין שְׁאָר הַגְּדוֹלִים, וּבִפְרָט שֶׁאָז הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲלָה גָּבֹהַּ מְאֹד, כִּי זָכוּ כֻּלָּם לְהַשָּגַת נְבוּאַת פָּנִים בְּפָנִים לִשְׁמֹעַ מִסִּינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה."

תמצית הדברים: קורח חשב שאם כולם התעלו (באופן רגעי או אפילו נצחי) למעלת נבואה, אזי הם כבר לא צריכים להתמודד עם הרע. נגמרו המלחמות. וכאן הטעות: בכל שלב בחיים ישנם התמודדויות. דווקא לאנשים גדולים. אפילו לכהן הגדול. ובכל אופן אין מציאות כזו שכולם שווים.

"וְזֶה שֶׁשָּׁאַל, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת חַיֶּבֶת בְּצִיצִית? ...וְעַל - כֵּן שָׁאַל, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵיךְ שַׁיָּךְ שֶׁתִּתְחַיֵּב בְּצִיצִית, כִּי הֲלֹא טַלִּית שֶׁל מִין אַחֵר חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ וְכוּ'?! הַיְנוּ מֵאַחַר שֶׁתְּכֵלֶת גָּבֹהַּ וְקָדוֹשׁ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לְחוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת לְתַקֵּן אֶת הַטַּלִּית שֶׁל מִין אַחֵר וְלַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא כֻּלָּהּ צִיצִית וּתְכֵלֶת, וּבֶאֱמֶת בְּוַדַּאי כֵּן הוּא שֶׁעַל - יְדֵי חוּטֵי הַצִּיצִית נַעֲשֶׂה כָּל הַטַּלִּית כְּאִלּוּ כֻּלָּהּ צִיצִית, כִּי בְּוַדַּאי נִמְשָׁךְ קְדֻשַּׁת הַצִּיצִית שֶׁעִקָּרָן תְּכֵלֶת עַל כָּל הַטַּלִּית וְנַעֲשֶׂה הַטַּלִּית כְּאִלּוּ הִוא כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת כֻּלָּהּ צִיצִית, וְעַל - כֵּן אָנוּ מְבָרְכִין לְהִתְעַטֵּף בְּצִיצִית וְאֵין מְבָרְכִין לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית שֶׁתְּלוּיִים בּוֹ צִיצִית, כִּי עֲטִיפָתֵנוּ הִוא רַק בְּצִיצִית, כִּי עַל - יְדֵי חוּטֵי הַצִּיצִית נַעֲשֶׂה הַטַּלִּית קָדוֹשׁ כֻּלּוֹ בִּקְדֻשַּׁת הַצִּיצִית וּכְאִלּוּ הוּא כֻּלּוֹ צִיצִית, וְעַל - כֵּן טָעָה קֹרַח וְשָׁאַל מֵאַחַר שֶׁתְּכֵלֶת גָּבֹהַּ וּקְדוֹשָׁה כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּשׁ לָהּ כֹּחַ שֶׁחוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת יִפְטֹר אֶת הַטַּלִּית שֶׁל מִין אַחֵר וְיַעֲשֶׂה אֶת הַטַּלִּית כְּאִלּוּ הִוא תְּכֵלֶת אִם כֵּן, מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר כְּשֶׁהַטַּלִּית בְּעַצְמָהּ הִוא כֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת אֵינוֹ בְּדִין שֶׁתִּפְטֹר אֶת עַצְמָהּ..."

תמצית הדברים: עדיין שואל קורח. הרי רוב הטלית אינה 'ציצית' או 'תכלת'. ובכל זאת אנו מברכים להתעטף בציצית. וזה העיקר. אז אם פתיל אחד פוטר את כל הבגד, אז בטח שאם כל הבגד הוא תכלת, זה הכי טוב!
וכאן באה התשובה:

"וְזֶה בְּחִינַת הָאֵ-ל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ, 'לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ' דַּיְקָא, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וּלְמַעְלָה מַעְלָה מֵהַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים וּלְמַטָּה מַטָּה מֵהַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, לְכֻלָּם הַתּוֹרָה שֶׁהִוא אִמְרַת ה' מָגֵן לָהֶם לְכֻלָּם. וְזֶהוּ בְּחִינַת הָאֵ-ל תָּמִים דַּרְכּוֹ, ...כִּי אִמְרַת ה' צְרוּפָה שֶׁהִיא צְרוּפָה וּמְזֻקֶּקֶת בְּחָכְמָה נוֹרָאָה וַעֲמֻקָּה כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִוא מוֹעִילָה וּמְגִנָּה וּמוֹשִׁיעָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף בְּחִינַת מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ. 'לְכָל הַחוֹסִים' דַּיְקָא כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ עִקַּר תְּמִימוּתָהּ וּשְׁלֵמוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁהִיא תְּמִימָה וּשְׁלֵמָה בְּכָל מִינֵי שְׁלֵמוּת בִּבְחִינַת תּוֹרַת ה' תְּמִימָה וּמוֹעִילָה וּמְתַקֶּנֶת הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה שֶׁהִוא מֵרוּם כָּל דַּרְגִּין עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, כִּי אִם הָיָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה בְּחִינָה וְדַרְגָּא שֶׁבָּעוֹלָם לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה שֶׁלֹּא תּוֹעִיל לוֹ הַתּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, מֵחֲמַת עֹצֶם מַעֲלָתוֹ אוֹ מֵחֲמַת עַמְקוּת יְרִידָתוֹ וּנְפִילָתוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אִם כֵּן הָיָה חִסָּרוֹן בְּהַתּוֹרָה חָלִילָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת תּוֹרַת ה' תְּמִימָה בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת וְאֵין דַּרְגָּא בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא תָּגֵן וְתוֹשִׁיעַ לוֹ הַתּוֹרָה בְּחִינַת הָאֵ-ל תָּמִים דַּרְכּוֹ וְכוּ' מָגֵן הוּא לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ, 'לְכָל' דַּיְקָא כַּנַּ"ל."

נקודת המוצא היא שהקב"ה 'מגן לכל החוסים בו'. מגדול ועד קטן. המחשבה שרק אם כולם יהיו קדושים אז יהיה טוב, מנסה להמעיט בערכם של מי שאינו כזה.
דווקא העובדה שעם ישראל מורכב מאנשים שונים, זאת השלמות. לכן המבחן מול קורח ועדתו נעשה דווקא בקטורת, המסמלת את הגוונים השונים שיש בעם ישראל. וש'כל תפילה שאין בה גם מפושעי ישראל- אינה תפילה'.

מצד שני אסור לשכוח את ה'תכלת', התכלית. אנו מצדנו צריכים לשאוף לראות בתכלת את הים (הניסים שבים, וגם את הים כפשוטו) ובים את הרקיע, ורקיע את כסא הכבוד. לראות בכל דבר את העובדה שה' מגן עלינו, ולאמין שכל מעשה שאנו עושים. קטן כגדול מגיעים בסופו של דבר עד כסא הכבוד.
יהי רצון שהמעשים הרבים שעם ישראל עושה השבוע. החייל בחזית, התלמיד בלימוד, האישה בהפרשת החלה, והילד בתפילה. ומעל הכל מפגן האחדות והמטרה המשותפת של כל העם, למרות הגוונים בעם- הם שיבקעו שערי שמים ויגיעו עד כסא כבודו. באותה עת יזכר גם הקב"ה בנו, 'ויגן לכל החוסים בו'.

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה