ראה

ראה

 

 

" כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר " (דברים י"ב)

פרשת ראה מרובה במצוות. מעבר להנחיה הכללית לשמוע אל החוקים ואל המשפטים ומתוך כך לזכות בברכה, המשותף למצוות היא ההכנה לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל מתקדם אל הארץ ואל המקדש והא מקבל מערכת מצוות נוספת המותאמת לארץ ולמקדש. אולם דווקא כאן נדרשת התאמה לעובדה שהעם לא יהיה סמוך תמיד למקדש כפי שהיה רגיל. ובכל זאת הוא נדרש להמשיך להיות 'עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. כאן יבואו לידי ביטוי מצוות אכילת בשר תאווה (אותה למדנו במקדש בפרשה לפני שנתיים) ומצוות העלייה לרגל, כדי להתמלא בכל פעם מחדש.
המדרש שלנו מדלג כבר למדרגה נוספת. מציאות שהשפעתם של הארץ והמקדש 'מתרחבות' מעבר לגבולותיהם.
דברים רבה ד', י"א

" כי ירחיב ה' אלהיך - אפשר שהקב"ה מרחיב את ארץ ישראל? א"ר יצחק: המגילה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא. כך ארץ ישראל כל רובה הרים וגבעות .. כשישרה אותה הקב"ה, שנא' (ישעיה מ) 'כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה', אותה שעה היא מודעת מה היא.
דבר אחר: 'כי ירחיב'- רבנן אמרי: מדבר בירושלם. מי יכול לראות שלותה של ירושלם כשירחיבנה הקב"ה ! א"ר שמעון בר נחמן: למה הדבר דומה למדינה וכו'. (מלאכי ג) 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות'. 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם' (שם) 'הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות' (זכריה א) 'לכן כה אמר ה' שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות וקו ינטה על ירושלים עוד קרא לאמר כה אמר ה' צבאות עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים' (שם ט) 'גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש מנסה לבאר אחרת את פשט הפסוקים 'כי ירחיב ה' את גבולך', והוא דורש זאת כנבואת נחמה.
ב. על פי ההסבר הראשון מדובר בארץ ישראל שעתידה להתרחב. וכי תשאל, אומר המדרש, כיצד יכול הארץ להתרחב הרי גבולותיה ברורים? הקב"ה יישר את ההרים והגבעות.
ג. המדרש אף ממשיל זאת למגילה מקופלת. כל עוד המגילה סגורה איננו יודעים את גודלה האמיתי.
ד. בהסבר השני מדובר בירושלים. שהיא עתידה להתרחב. כאן, בניגוד להסבר הראשון, מבאר המדרש שאין מדובר ברוחב פיזי, אלא ברוחב רוחני. אותה הוא ממשיל לירושלים בשלוותה.
ה. רבי שמעון במדרש מביא תחילה של משל שאינו ממשיך. האם נוכל לשחזר את הסוף?
ו. בסוף המדרש מובא לקט של פסוקי נחמה המתארים את 'שלוותה של ירושלים'. כשמשותף לכולם שהקב"ה או שליחיו (מלאכי, אליהו, עני ורוכב על חמור, מלאך הברית) יוצרים את השינוי במציאות.

חלק א'- ארץ צבי

בחלקו הראשון של המדרש, מתייחס הפסוק לארץ ישראל שעתידה להתרחב. כאן מדובר ברוחב גשמי. כלומר שהארץ תוכל להכיל יותר ממה שהיא מכילה היום. דבר זה מזכיר מדרש אחר:
"ארץ צבי" כתיב בה - מה צבי זה, אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא" (גיטין נ"ז.)
המדרש מבאר מדוע נקראת ארץ ישראל 'ארץ צבי' (בדניאל י"א, וירמיהו ג'). כאשר מפשיטים את עורו של הצבי ומנסים להכניס את כל בְּשר הצבי לתוך עורו, מגלים שהדבר בלתי אפשרי. כך ארץ ישראל, בזמן שעם ישראל יושב עליה- יש בה רווח ('רווחא') ולעומת זאת שאיננו על אדמתינו- היא קטֵינה ('גמדא'). כיצד אם כן, 'מחזיק המעט את המרובה'? המהר"ל מבאר זאת כהמשך למשל הצבי.
"ותדע עוד כי הצבי נקרא 'צבי' גם כן מלשון 'צבי ופאר', והעור שלו, שהוא פאר הבעל חי, לפי שהוא בחוץ לכך הוא פאר הבעל חי, הוא דק החומר, כמו שאמרו שאין מחזיק בשרו. וזה מפני הדקות אשר יש לו כאשר הוא בחיותו, ואז מחזיק העור בשרו. וכאשר ניטלה מן הצבי העור, ונסתלק רוח חיים ממנו, ונשאר החומרי בלבד, אין ספק כי אין בו הדקות כאשר אין בו החיות, ואז אין מחזיק בשרו. וכן הארץ הקדושה, כאשר יושביה עליה, שזה ראוי לארץ, וזהו חיות הארץ, שהארץ נתן השם יתברך לישראל, והיא נקראת "ארץ ישראל" . לכך חיות הארץ הוא דוקא כאשר יושביה ישראל עליה, ואז יש לה המעלה הנבדלת בכל דבר" (נצח ישראל למהר"ל, פרק ו')
המהר"ל מבאר שעצם ישיבתם של עם ישראל על אדמתם 'מרחיבות' את הארץ. זאת כשם שהצבי כל עוד יש בו חיוּת, העור מצליח להימתח ולהתרחב. עצם נטילת הנשמה יוצרת את הכיווץ של העור, ובאותה מידה נטילת הנשמה של הארץ- קרי, עם ישראל- יוצרת את חוסר היכולת להכיל בה את מה שראוי לה. "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ" (ישעיהו מ"ב). לכן, אומר המהר"ל, נקראת הארץ 'ארץ ישראל'. כיוון שעם ישראל, הוא הנותן חיים לארץ. בספר אפיקי ים (האדמו"ר מסלוצק, חי בוילנא לפני שמאה שנה), מוסיף על דברי המהר"ל ומבאר שככל שיש יותר שכינה- הנובעת אף היא מכך שעם ישראל יושב בארצו – ישנה פחות גשמיות. ממילא ככל שאנו מתקרבים אל הקודש ואל הקדושה, ישנה פחות שימוש במונחים גשמיים של 'מידה', 'מקום', 'זמן' וכדומה.
"והוא שמצינו בדברי רז"ל בכמה מקומות, ארץ ישראל נקראת 'ארץ צבי'. מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו וכו' (גיטין נז ע"א), שהקדושה עליונה בתוכה עד שאינה תחת מקום גבולי וגשמי, שכל דבר גשם הוא תחת המקום ותחת הזמן. וכל גשם יש לו מדה וגבול שאין יכול לסבול במקומו רק לפי ערך מקומו וגבולו, אבל א"י מצינו שמקום מועט הי' מחזיק בה המרובה. שהרי אמרו (אבות ה ה) מעולם לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום וכו', וכל מקום שהי' הקדושה בו יותר הי' יוצא יותר מגדר המקום, שהרי א"י בכלל קטנה היא שהרי עתה שנסתלק ממנה הקדושה הגדולה שהי' בה תחי' היא קטנה במשכה, ואעפ"כ בהיות ישראל בארצם הייתה ת' פרסה וכו' וגם הייתה מחזקת בה עיירות רבות יותר מערך המקום, וכמ"ש בהר המלך שהי' לינאי המלך ס"ר עיירות וכו', וירושלים עיר אחת כל ישראל הי' בה ברגל ולא אמר צר לי וכו', כי קדושתה הייתה יותר ששם התורה כי מציון תצא תורה וכו', ומקום בהמ"ק ששם לשכת הגזית שמהם יוצא תורה היה הנס יותר עומדים צפופים ומשתחווים רווחים בי"א אמה וכו', ומקום ארון שבו הלוחות שנתנו בסיני אין להם מקום כלל כמ"ש (ב"ב צט ע"א) מקום ארון אינו מן המדה. והטעם שבתורה נאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה וכו' שהיא נובלות חכמה שלמעלה והוא נקודה מחשבית שאין לו מקום ולא מדה וגבול. " (ספר אפיקי ים, על בבא מציעא פ"ה.)
ה'אפיקי ים', מביא דוגמאות רבות, שבמקום של קדושה אין משתמשים בחישובים גשמיים. כך בירושלים 'לא אמר אדם צר לי המקום', במקדש 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים' ובקודש הקדשים 'מקום הארון אינו מן המידה'. בהמשך הוא מבאר שאף התורה 'ארוכה מארץ ורחבה מיָם'. כיוון שהיא הרבה יותר מסך דפיה ועמודיה. על פי זה נבין גם את המשל במדרש שלנו, המתאר מגילה שכל עוד היא סגורה אין עומדים על אורכה. ניתן להסביר שגם כשהיא פתוחה היא מכילה הרבה יותר מכמות העמודים, האותיות והמילים שבה. המסר, התורה שגנוזים בה ערכם לא יכול להמדד.
כך נבין מושגים נוספים בעולם הקדושה. ארץ ישראל היא הרבה יותר ממספר הקילומטרים שבה, עם ישראל הוא לא רק אוסף של מיליוני אנשים, והמקדש הוא לא רק מבנה מפואר וכלים רבים וכדומה.
ישנם מושגים שאין ניתנים להגדרה מוחשית כיוון שהם הרבה יותר מזה.

 

חלק ב'- מי יביא את שלוותה של ירושלים?

על פי המהלך שראינו עכשיו אין סתירה בין החלק הראשון לחלק השני של המדרש. אלא ככל שמתקרבים יותר אל הקודש ה'הרחבה' יותר גדולה. בחלק השני של המדרש מופיע משל שכל שנשאר לנו ממנו הוא הפתיחה: א"ר שמעון בר נחמן: למה הדבר דומה למדינה וכו'. בדרך זו רצה רבי שמעון ללמד אותנו על 'שלוותה של ירושלים כשירחיבנה הקב"ה'. כדי לנסות להתחקות אחר המדרש נראה מימרא אחרת של רבי שמעון בר נחמן:
"אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים. ברא את האדם .. ועבר על צוויו. אמר ליה הקב"ה כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו מיד סלק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון ...כיון שהעמיד אברהם סיגל מעשים טובים ירד הקב"ה מן רקיע שביעי לששי עמד יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח ירד מששי לחמישי כו' (שם) עמד משה והורידה לארץ שנאמר (שמות יט) וירד ה' על סיני וכתיב (שיר ה) באתי לגני אחותי כלה אימתי כשהוקם המשכן:" (תנחומא נשא ט"ז)
אם כן מעשינו הרעים מרחיקים את המלך, ומעשינו הם שיחזירו את המצב לקדמותו. אולי זהו המשל שנעלם. כשבמדינה נמצא המלך, המדינה בשלוותה. אך אם המלך נתרחק לשבעה רקיעים, נוצר תהו ובהו במדינה. רבי שמעון בר נחמני דרך המדרש מבארים לנו מה הכוונה 'כי ירחיב ה' את גבולך'. ישנו מצב שמי שיעשה את העבודה זהו הקב"ה או אליהו מלאך הברית, או המשיח כשיבוא רוכב על חמור. אך ישנה מציאות שאנחנו 'מורדים' את השכינה חזרה לביתה. אולי בהמשך המשל הנעלם מופיעים בני העיר שהולכים ומחפשים את המלך או בונים לו את ביתו מחדש. אם אתם 'שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם' אז 'יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ'. כפי שמבאר השל"ה:
... זה יתבאר עם מה שאמר במדרש ' אמר ר' שמעון בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם, נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים כו'. והמאמר ארוך ולא העתקתי אלא הצורך לענין שלנו. כבר הזכירו רז"ל (פסחים קיז, א) החילוק שיש בין מזמור לדוד ולדוד מזמור, כששרתה עליו השכינה ואח"כ התעורר זהו מזמור לדוד, וכשהוא התעורר מתחלה והמשיך אליו השכינה זהו לדוד מזמור. וזוהי המעלה הנפלאה שיתחיל האדם בהתעוררות, כמו שנאמר (מלאכי ג, ז), שובו אלי ואשובה אליכם. מה שאין כן כשהוא אינו מתעורר רק השכינה מעצמה, אזי רחוק הוא ממעלה זו, כי מה שנותן לו השם יתברך אינו מצד האדם שיהיה הוא מתעורר, רק הקב"ה ברחמיו ובחסדיו מרחם וחונן. וכענין דאיתא בשמות רבה (מה, ו) וחנותי את אשר אחון, הראה הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר המתוקנים לצדיקים. והוא אומר, האוצר זה של מי הוא, והוא אומר, של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא, של מגדלי יתומים כו', וכן בכל אוצר ואוצר. ואחר כך ראה אוצר גדול, אמר, האוצר הזה של מי הוא, אמר ליה, מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חסד חנם ונותן לו מזה, שנאמר, וחנותי את אשר אחון, למי שאני מבקש לחון, וכן ורחמתי את אשר ארחם, עד כאן. ובודאי מתנת חן מתנה מועטת בערך מתנה מרובה הנתנת למי שהתעורר ובא בשכרו. וזה הענין של התעוררות מלמטה למעלה שייך עתה בזמן הזה שעלתה השכינה למעלה וצריכין אנחנו להתעורר מלמטה שתשוב אלינו. אבל אדם אילו לא חטא היה השכינה בתחתונים ולא זזה השכינה מהם, והיה מקויים ושכנתי בתוכם בתוכם ממש, ולא היתה הפעולה רק להתרבות האור כמדליק נר מנר, וכן יהיה לעתיד כמו שנאמר (יחזקאל מג, ט), ושכנתי בתוכם. (השל"ה לפרשת נח, תורה אור, א')
(דברי השל"ה הובאו כהסבר להבדל בין ה'פרו ורבו' שנאמר לאדם הראשון, ל'פרו ורובו שנאמר לנח'. השל"ה מבאר שלאחר חטא אדם הראשון כדי לצור את הקדושה אנו צריכים להשתמש גם בכלים הגשמיים שלנו). השל"ה מבדיל בין 'מזמור לדוד' לבין 'לדוד מזמור'. לפעמים שרתה עליו שכינה ואז החל לזמר (מזמור לדוד), אך המעלה הגדולה יותר היא שדוד התעורר מעצמו ובזכות זה ידע שכינה. זאת כיוון שהקב"ה רוצה ש'שובו אלי' ובזכות זה 'ואשובה אליכם'. כדי להבהיר את העניין מדגיש השל"ה שיש הבדל בין מתנת חינם וחסד, לבין מתנה שאתה ראוי לה. והא מסיים בפסוק מיחזקאל שם נלמד שאם אנחנו הפועלים לבניין המקדש, אזי השכינה לא רק שתבוא, אלא תעמוד לעד ולעולם.
"עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם: אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית: וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת" (יחזקאל מ"ג, ט-י"א)
דרך ארוכה עשה המדרש. מפשט הכתובים המדברים על 'ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר', לבין ההבטחה שעתיד הקב"ה לשכון בתוכינו לעולם. הסוד הגדול טמון במשל הנעלם של רבי שמואל בר נחמן. 'נתאוה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים'. המצב הטבעי הוא שיראל שרויים על אדמתם והקב"ה שוכן בתוכנו. במצב כזה, אפילו דבר הנראה כמו הביטוי הכי גשמי שיש, יש לו מקום. נבואות הנחמה כוללת גם ברכה גשמית 'עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב' יחד עם 'וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בירושלים'. השאלה מתי זה יבוא. האם 'וחנותי את אשר אחון', כירצה הקב"ה לשוב, ואז אנחנו נתעורר. או 'הגד את בית ישראל ומדדו את צורת הבית' ואז ושכנתי בתוכם לעולם'.

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה