שופטים

שופטים

 

 

"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים י"ח)

בפרשה מופיע מצוות הנביא. כיצד לדעת האם הוא נביא אמת או שקר, ההבדל בין נביא לקוסמים ולמעוננים וכיוצא בזה. הנבואה אינה קשורה ישירות אל המקדש, אך יונקת את כוחה מעצם מקום השראת השכינה (כלומר, מן המקום עצמו, גם שכאין שם מקדש) וכן ממקום העבודה ומקום הלוחות (וכן מן המקום שבו שוכן הארון, גם אם זה לא בירושלים, כגון המשכן במדבר). ודאי כששני הדברים מתחברים יחד, וכפי שנראה בהמשך מכאן כיוונים.

ליל שבת- וזה שער השמים!

כבר בספר בראשית למדנו על סגולת מקום המקדש, אף לפני שהוקם שם המקדש.

"ועל כן יראו בו מראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ, כאשר אנחנו מאמינים שארץ ישראל וירושלים מקומות נכבדים מיוחדים לנבואה בעצמם מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ה', וכענין שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, תלה נבואתו הבאה אליו מבלתי הקדמת כונה במעלת המקום" (תורת האדם לרמב"ן , שער הגמול, קכ"ג)

כלומר, יעקב אבינו הבין שמקום זה, לא רק שמסוגל לתפילה יותר ממקומות אחרים – שכך אנו רגילים להבין את המושג 'שער השמים' – אלא גם השפע הרוחני היורד לעולם הוא דרך 'השער' המיוחד שיעקב גילה והתפעל.
ראוי להדגיש, שכל זה מתרחש במקום המקדש, עוד בטרם נבנה עליו המקדש. מכאן נוכל ללמוד אף לדורנו, שלא זכינו עדיין בבית המקדש, אך עצם מקום המקדש הוא מקום מיוחד הן לתפילה והן כמקום המסוגל לנבואה.

בשבוע שעבר, שדנו במצוות מעשר שני, הבאנו את דברי ספר החינוך המבאר מדוע יש מצוות ה'מכריחות' אותנו להגיע לירושלים. הבנה זו, היא השלמה לאותו רעיון, וחשובה בכל פעם שאנו מגיעים לירושלים ולמקום המקדש, כפי שמבארת הגמרא:

"אָמַר רַב, מִפְּנֵי מָה אֵין פֵּרוֹת גִּינוֹסָר בִּירוּשָׁלַיִם? שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים, אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לֶאֱכֹל פֵּרוֹת גִּינוֹסָר [בִּירוּשָׁלַיִם], דַּיֵּנוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאִי בְּרַבִּי יַנַּאי, מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּירוּשָׁלַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים, אִלְמָלֵי לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, דַּיֵּנוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּה שֶׁלֹּא לִשְׁמָה"
(פסחים ח:)

לא כולנו נגיע לירושלים ומיד נזכה בנבואה. לצורך כך ישנם תנאים נוספים. אך חשוב שבכל פעם שנעלה לירושלים ואל המקדש נזכור את המטרה. איננו באים לכאן כדי להנאות מפירותיה המשובחים, מנופיה או לרחוץ במרחצאותיה. הסיבה היא אחת לספוג מקדושתה.
כל סיבה אחרת שבגינה אעלה לירושלים היא 'עליה שלא שלמה'. ומהן הסיבות לעלות, דוד המלך מרכז את הכל במזמור אחד (שמתבסס הרבה על המצוות בפרשתנו):

" יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה': כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ" (תהילים קכ"ב)

 

סעודת שבת- מיום שחרב המקדש בטלה הנבואה

 

הנבואה בעוצמתה היתה במשך כל ימי בית המקדש הראשון, עד כדי כך שהגמרא מפרטת נתונים מרשמים ומפתיעים ביותר על הנביאים בתקופת המקדש:

" הַרְבֵּה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, אֶלָּא נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה, שֶׁלֹּא הֻצְרְכָה לְדוֹרוֹת לֹא נִכְתְּבָה.
נָבִיא; כָּל שֶׁשְּׁמוֹ וְשֵׁם עִירוֹ מְפֹרָשׁ - בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נָבִיא מֵאוֹתָהּ הָעִיר; שְׁמוֹ וְלֹא שֵׁם עִירוֹ - בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נָבִיא מִירוּשָׁלַיִם" (מגילה י"ד. ט"ו:)

הגמרא מתארת שלעם ישראל היו מהלך הדורות יותר מ – 1,2000,000 נביאים. העובדה שאנו מכירים רק ארבעים ושמונה מתוכם (ושבע נביאות) היא כיוון ש'רק נבואה שנצטרכה לדורות' זכתה להכנס אל התנ"ך ולהכתב. אך אם נחבר זאת אל הנתון הבא המופיע בגמרא. שכל נביא שלא מצויין מהכין הגיע 'בידוע שהוא מירושלים' נראה שירושלים היתה עיר שממנה יצאו אלפי או מאות אלפי נביאים!

לאחר חורבן הבית כל זה פסק:

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִיוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים" (בבא בתרא י"ב:)

אך לא רק אם ורבן המקדש פסקה הנבואה, אלא גם בימי בית המקדש השני, לא היתה נבואה במובן שאנו רגילים:

"מַאי דִּכְתִיב, "וְאֶרְצֶה בוֹ וְאֶכָּבֵד" -וְקָרִינָן "וְאִכָּבְדָה", מַאי שְׁנָא דִמְחֻסָּר הֵ"א? אֵלּוּ חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בֵּין מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאֵלּוּ הֵן, אָרוֹן, כַּפֹּרֶת, וּכְרוּבִים, אֵשׁ, וּשְׁכִינָה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
אוּרִים וְתֻמִּים? אָמְרֵי, [אִין], מִהֲוָה הֲווּ, סִיּוּעֵי הוּא דְלָא מְסַיְיעָא: " (יומא כ"א:)

הגמרא מונה חמישה דברים שלא היו בבית המקדש השני, ולעניין שלנו לא היתה 'רוח הקודש' וכן לא שאלו באורים ותומים. על כך שואלת הגמרא, הרי היו אורים ותומים (כלומר, והרי היה לכהן את החושן?), ומתרצת: אכן היה חושן, אך לא נשאלו באורים ותומים.
בעצם השאלה מדוע לא שרתה שכינה בבית המקדש השני הרחבנו בעבר. אנו ניגע מתוך גמרא זאת במדרגות הנבואה, מתוך עיון בדברי ה'אור החיים הקדוש':

"אנכי ארד עמך מצרימה וגו' מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל (שמו"ר יב ה) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גילולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר:
ואולי שכוונת דברי ה' היא על דרך אומרו (תהלים צא טו) עמו אנכי בצרה, שרמז לו כי כביכול יסבול עמו הצרה, והוא אומרו אנכי ארד עמך מצרימה, פירוש לשון מיצר וכמו שמצינו שנגלה למשה בסנה, להראותו כי שוכן בסנה מקום קוצים לצד צער ישראל, ולעולם לא ירדה שכינה למצרים מקום המטונף:
אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם (במד"ר ז י) גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי ג) ז וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו', ..
אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה, הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שנו רבותינו (אבות פ"ג מ"ז) כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו שנים ואחד אמרו ז"ל (שם) כי מצויה שכינה, ומצינו (תנחומא סוף תצוה) שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן, ואחר כמה הכנות האמורים, ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן, מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז), ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה, וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנה השראת השכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין" (אור החיים על בראשית פרק מו פסוק ד )

ביאור בעמוד הבא.

 

לסעודה שלישית- מדרגות הנבואה והשכינה, זה תלוי בנו

לפני שנבאר את שאלת ה'אור החיים', נקשה על הגמרא שהבאנו לעיל. בתוך רשימת הדברים שחסרו בבית המקדש השני היתה גם 'שכינה'. מה הכוונה שלא היתה שכינה. הרי אנו רגילים לומר שה' נמצא בכל מקום?

שאלה דומה מביא האור החיים. הוא שואל על הבטחת הקב"ה ש'אנכי ארד עימך' ליעקב שמכאן משמע שהשכינה ירדה עמהם לגלות. מצד שני, ידוע שמשה היה יוצא מחוץ לעיר במצרים, כיוון שמצרים מלאה עבודת גילולים ואין שם שכינה?

תחילה מתרץ האור החיים שיש הבדל בין העובדה שה' נמצא איתנו בכל מקום, בבחינת עימו אנכי בצרה, גם בגלות. לבין מקום השראת שכינה. אך בהמשך הוא מביא הסבר אחר. ההסבר יעזור גם לנו להבין את כל החסרונות שהיו בבית המקדש השני.
האור החיים מבאר שאמנם תמיד יש שכינה, אך עוצמתה וגילויה שונה. יש הבדל בין גילוי השכינה שנמצא במשכן ובמקדש לבין השכינה שנמצאת במניין של יהודים או בכל בית כנסת. כך נבין את העובדה שבבית המקדש הראשון היתה נבואה. כשזאת פחתה היתה רוח הקודש ואח"כ, בבית המקדש השני, אפילו זה לא, ורק 'בת קול':

"תַנְיָא, מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים אַחֲרוֹנִים - חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִן [הָיוּ] מִשְׁתַּמְשִׁין בְּבַת קוֹ ל " (יומא ט.)

אם אין נבואה או רוח הקודש לכל הפחות יש שם 'בת קול' המדרגה הנמוכה ביותר של נבואה (וראו במורה נבוכים עשר מדרגות בנבואה וסדר קצת שונה).

כך גם נבין את הסתלקות הסנהדרין מן המקדש במקביל להתרחקות השכינה מן מקדש:

"אָמַר רַב יְהוּדָה בַר אִידִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה, (וכולהו) מִקְּרָאֵי, וּכְנֶגְדָּן גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין - מִגְּמָרָא. עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסְעָה שְׁכִינָה - מִקְּרָאֵי, מִכַּפּוֹרֶת לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב [לִכְרוּב, וּמִכְּרוּב] לְמִפְתָּן, וּמִמִּפְתָּן לְחָצֵר, וּמֵחָצֵר לְמִזְבֵּחַ, וּמִמִּזְבֵּחַ לְגַג, וּמִגַּג לְחוֹמָה, וּמֵחוֹמָה לְעִיר, וּמֵעִיר לְהַר, וּמֵהַר לְמִדְבָּר, וּמִמִּדְבָּר עָלְתָה וְיָשְׁבָה בִמְקוֹמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (הושע ה) "אֵלֶךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי". (ראש השנה ל"א.)

במקביל לנדידת השכינה ולהגדלת הסתר השכינה, גם הסנהדרין עשתה מהלך דומה. תחילת המהלך היה כיוון שרבו אנשים שהתחייבו דיני נפשות והסנהדרין לא יכלה לדון דיני נפשות בלי הסייעתא דשמיא של גילוי השכינה (ראו ברחבה המקדש בפרשה שופטים שנת תשע"ב).

אך מעבר לכך, הסנהדרין למדו מסמיכות פרשת השופטים לפרשת הנביא אצלנו בפרשה. הנביא והשפוט הם המסייעים לנו בקשר העמוק עם הקב"ה – להתחבר.
אך כשירושלים איננה בנויה, היא כבר לא עיר שחוברה לה יחדיו. לכן מיד לאחר שמבקש דוד המלך ש'ירושלים הבנויה תהיה עיר שחוברה לה יחדיו' הוא מבקש שני דברים נוספים המשלימים את התהליך. ששם עלו שבטים, מצד אחד ומנגד, 'כי שמה ישבו כסאות למשפט'.

זה החלום של כולנו, והסיבה האמיתית ויחידה לעלות לירושלים. עיר של נביאים, עיר של תלמידי חכמים, ועיר שכולנו יכולים להתדבק בשכינה ולהפוך בעצמנו להיות נביאים וחכמים.

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה