שלח לך תשע"ד

שלח לך תשע"ד

"... כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח ..מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: (במדבר ט"ו, פסוק ב'-ד')
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה': רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ" (במדבר ט"ו, פסוק י"ח- כ')

פרשתנו היא 'פרשת ארץ ישראל'. למרות שרובה עוסקת בדיבת הארץ, דווקא מתוך כך אנו למדים על חיבתה. בפרשה שתי מצוות 'התלויות בארץ' המופיעות לאחר חטא המרגלים, על מנת 'לנחם הבנים להודיעם כי יבואו אל הארץ'. מצוות 'חלה' ומצוות 'מנחת נסכים'- סולת בלולה בשמן, יחד עם יין לנסך, הבאים לאחר הקרבת קרבן עולה ושלמים.
המדרש שלנו עוסקת בשתי המצוות הללו, ביחס ביניהם, ובסדר הופעתם בתורה.
במדבר רבה פרשה י"ז, ב'

"כי תבואו אל ארץ מושבותיכם- כך פתח ר' תנחומא בר אבא בשם רבי חנינא אחיו של ר' אחא ב"ר חנינא: זאת הפרשה של נסכים שנא' (במדבר טו) 'או לאיל תעשה מנחה ויין לנסך חצי ההין'. ומכאן ואילך 'והיה באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה' , הרי חלה. למטה ונסכים למעלה? לפיכך פתח ר' חנינא (קהלת ט) 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך', מהו 'כי כבר רצה האלהים את מעשיך'? אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, מהו כי כבר רצה וגו' זו הכנסת ישראל לארץ שנא' כי תבאו אל הארץ וגו'"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש מבאר מהם שתי המצוות המופיעות בפרשה. 'כי תבואו אל ארץ מושבותיכם'- זוהי מצוות 'נסכים'. ולעומת זאת 'בבואכם אל הארץ'- זאת מצוות 'חלה'.
ב. המדרש מקשה על סדר הופעת הדברים. שהרי מצוות נסכים מתקיימת רק 'בארץ מושבותיכם', לאחר כיבוש וחלוקה ורק בבית המקדש. לעומת זאת חלה מתקיימת מיד בכניסה לארץ עם אכילת הלחם הראשון מן הארץ. אם כן, מדוע הקדימה התורה נסכים לחלה?
ג. כתירוץ מביא המדרש פסוק מקהלת. לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. בפסוק הזה הקדים שלמה את אכילת הלחם לשתיית היין. ללמד שזהו הסדר הנכון.
ד. אך היכן התשובה לשאלה? מתרץ המדרש מסוף הפסוק: כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. אנו ננסה לברר בהמשך, מהי התשובה בפסוק זה.

חלק א' במדרש- מצוות נסכים 

המצווה המתחדשת כאן בפרשה היא מצוות הנסכים. עד עתה הקריבו אבותינו קרבנות רבים מן החי, אך עתה צריך להוסיף לקרבנות מסוימים תוספת. בכל פעם שאתה מקריב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח ..מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, אתה צריך להוסיף : מִנְחָה סֹלֶת בָּלוּל בַּשָׁמֶן: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ. כמות הסולת, השמן והיין הבאים בכל קרבן תלויים בסוג הבהמה. 'שלושה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש'. וכך גם משתנה בהתאם כמות היין. זאת דווקא בשני סוגי קרבנות שהאדם או הציבור מביאים- קרבן עולה או שלמים ('זבח') שבהם צריכים להוסיף את מנחת הנסכים ואת היין שיינסכו על ספל מיוחד בראש המזבח.
אנו ננסה לגעת כמה נקודות הקשורות למצווה זאת, ומתוכם להבין מדוע דווקא מצווה זאת נבחרה לייצג את המצוות התלויות בארץ, ומדוע דווקא היא באה לתקן את חטא המרגלים (או לתת תקווה ממשבר המרגלים).
השלמים והעולה- תיקון ה'לב': לכל קרבן יש את הסיבה המיוחדת להבאתו. העולה- באה בעיקר על חטא הרהורי הלב, ואילו השלמים על השמחה- שמחת הלב. שני אלו קשורים לניסוך היין:
"ונראה דענין ניסוך היין .. יש לומר, דהנה כבר אמרנו במקום אחר, כי יין יש בו חמימות ומעורר את חום הלב, שממנו תוצאות רשפי אש אהבה ותשוקה וכל המדות, והוא מנסך אותם לה', רומז שהאדם מוסר את תשוקת לבו ורשפי אש האהבה ומדותיו הנטועים בלבו להשם יתברך" (שם משמואל ,חלק המועדים, שנת תרע"ו, שמיני עצרת)
טבעו של היין האדום לחמם ולהפעיל את הלב, היין מעורר. כך, כאשר אנו מנסכים את היין על גבי המזבח, גורם הדבר לקירוב הלב, לאהבה אל אבינו שבשמים . כפי שאומר הפסוק – "בקודש הסך נסך שכר – לה' ". בנוסף יש ביין את כח השמחה – "המשמח אלוקים ואנשים". ולכן "אין אומרים שירה במקדש, כי אם בעת ניסוך היין" (ברכות לה.).בקרבן עולה, אנו מנסכים יין לתקן את הירהורי הלב, לשעבד את הלב לה' ובשלמים להביע את שמחת הלב - לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים" (משלי ט"ו). ניתן להוסיף: היין דומה בצבעו לדם. הצבע האדום מורה על מידת הדין, החמימות והתשוקה. (וזהו גם ענין 'זריקת הדם' הבא מן הלב כפשוטו)
מנחת נסכים- שילוב של 'דגן תירוש ויצהר': הנקודה השניה המייחדת את מנחת הנסכים היא במרכיביה. בניגוד לבהמה הקרבה על גבי המזבח 'בה מה'. היא באה כמו שהיא בלי שינוי שנעשה בה. את מרכיבי המנחה צריך לייצר. להוציא קמח מן הארץ, לגדל גפנים וזיתים ולהפיק מהם את היין ואת השמן. באלו נדרשת פעולת האדם, הקיימת בעיקר בארץ ישראל. וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:
"אכן השי"ת רצה להכניסנו לא"י לתקן גם הגוף... וזה ענין סמיכות פרשת נסכים אחר מעשה מרגלים כמו שאמרנו במקום אחר ע"פ הגמ': 'הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר, וכאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים'. כי צריכין לשתף עובדא למלולא כדאיתא בזוה"ק תרומה. והוא לתקן הנשמה והגוף. לכן בשעת ק"ש צריך להיות גם התיקון במעשה המצוה שעי"ז מתקיים וישאר הארת הדיבורים בגופו של אדם. ובלא"ה הוי מעיד עדות שקר בעצמו שאינו מבורר בגוף רק בנשמה בלבד. והבירור צריך להיות גם בגוף. וכמו כן בכל קרבן צוה השי"ת להוסיף נסכים ומנחה שהוא התיקונים מן הארץ דגן תירוש ויצהר שבאין בכח חרישה וזריעה ונטיעה. אבל הבהמה הוא בע"ח בעצמו. והקב"ה רצה בשעת הקרבן יהי' דביקות במעשה האדם. ולכן השירה הי' בשעת נסכים עובדא ומלולא. וכמו כן ק"ש ותפילין. לכן בש"ק אין צריכין תפילין שהיא יומא דנשמתין ואין צריך בירור כנ"ל" (שפת אמת שלח לך, שנת תרמ"ט)
השפת אמת מלמד אותנו, שהכניסה לארץ ישראל, היא כדי לתקן את הגוף ולא רק את הנשמה. במדבר היו 'דור דעה' שֶֹכֶל מתוקן, אך נטולי גוף. כשם שצריך בנוסף לקריאת שמע, לעשות גם מעשה- הנחת תפילין בגוף, כך גם בקרבן צריך להיות מעשה שלנו. וזה דווקא על ידי הבאת דברים המצריכים אותנו לעשות מעשה (לזרוע, לחרוש, לבצור וכדומה). מעניין לציין שדווקא כאשר אנחנו באים לתקן את הלב, כפי שראינו לעיל, אז צריך להביא משהו הדורש מעשה.
ועכשיו נקרא שוב את הפסוק שהביא המדרש, ונתחיל להבין: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

חלק ב' במדרש- רצה ה' את מעשיך

כאשר המרגלים חזרו מארץ ישראל הם פחדו לאבד את מעלת המדבר. הם קראו לארץ ישראל, 'ארץ אוכלת יושביה'. לפי תפיסתם, בכיבוש הארץ, ישובה, עבודת אדמתה וההשתקעות בעולם החומר והמעשה, יש מידה מסוימת של פחיתות וירידה בקדושה. באומרם: "ארץ אוכלת יושביה היא" התכוונו המרגלים, שהארציות והחומריות שבארץ ישראל, "אוכלת" ומכלה את הרוחניות שבאדם, לעומת ההתעלות הרוחנית שבמדבר, תחת ענני הכבוד.
המדרש מלמד אותנו ש'רצה האלוקים את מעשיך'. כל מטרת העולם הזה בכלל, וההגעה לארץ ישראל בפרט, היא כדי לעשות בה מעשים טובים. המדבר לא אפשר לאדם לעשות כל מעשה. במצב כזה א"א גם ל'אכול בשמחה את לחמך, ולשתות בטוב לב את יינך. זה לא לחמך ולא יינך. קריאת שמע בלא התפילין, הם כקרבן בלי הנסכים! שהם כנשמה בלא גוף. 'אין שירה, אלא בשעת ניסוך היין'. דווקא מתוך המעשים שלך, אתה בא לידי שמחה.
לפי זה נבין מדוע הוקדמה פרשת נסכים לפרשת חלה. הקב"ה מבשר לנו תחילה, מה הדבר הראשון שאתה צריך לעשות כשאתה נכנס לארץ ישראל ומתבסס בה. "... כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: מה תעשו? וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח. ולמה? כדי להודות לה' על הארץ הטובה. (כלומר, המילים 'ועשיתם עולה..' אינם תיאור מצב, אלא ציווי: 'כך תעשו'.) . ולפי זה יש לקרוא אחרת גם את המדרש, כפי שנדייק ממקור דומה.
"ולכך נסמכה פ' זו לפ' מרגלים לפי שכששמעו ישראל גזרתו של הקב"ה אמרו אוי לנו כי לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף מ' שנה אם הם חוטאים יגזור גזירה אחרת עליהם וא"כ אין לדבר סוף א"ל הקב"ה בודאי לאחר מ' שנה תבואו אל הארץ אמר ר"י בר חנניא למה נסמכה פ' זו של חלה לפ' נסכים שנא' ויין לנסך וכתיב בתריה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' פ' חלה למטה ופ' נסכים למעלה וזש"ה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך שהקרבת נסכים "

המדרש הזה מלמד אותנו שישנם שני שלבים ב'למה נסמכה'. אם עד עכשיו הבנו ששתי המצוות (נסכים וחלה) נועדו לבשר לעם ישראל שהם עתידים להגיע לארץ ישראל. המדרש מלמד אחרת. המצווה הראשונה הקרבת קרבנות במקדש ומצוות נסכים הם עיקר הבשורה ! (כך נבין גם את הקשר בין אשכול הענבים בחטא, לבין ניסוך היין בתיקון). בשלב הבא, שאלה נוספת: 'למה נסמכה פרשת חלה לפרשת נסכים' (ולא לפרשת המרגלים, כפי שהבנו בהתחלה). וכאן התשובה שמביא המדרש שלנו. ללמד שעצם ההגעה לארץ ישראל, בזה כבר רצה ה' את מעשיך:

"מהו כי כבר רצה וגו' זו הכנסת ישראל לארץ שנא' כי תבאו אל הארץ וגו' "
לסיכום: מתוך המדרש נוכל ללמוד כמה דברים. מטרת ההגעה לארץ הינה לעבוד את ה' לא רק בלב, אלא גם בגוף. במעשים ולא רק בדיבורים. יתרה מכך, גם כדי לתקן את ה'לב', מהרהורי לב, או להודות בלב שלם- צריך לעשות זאת על ידי מעשה. סדר הדברים הוא שבעצם ההגעה לארץ ישראל, זה כבר מעשה גדול. וכבר מאז רצה (מלשון אהב- עשית את רצונו) האלוקים את מעשיך'. בהמשך מיד 'בבואכם' יש לקיים את מצוות חלה, שהיא מצווה התלויה בארץ ולא במקדש, וכבר בה, אנו צריכים לעמול כדי להוציא לחם מן הארץ. לכן בפסוק בקהלת, היא קודמת למצוות ניסוך היין. אך כדי להסכיר לנו מההיעד העיקרי, הוקדמה בפרשה מצוות נסכים לחלה. שלא תחשוב שכבר שאם הדעת לארץ, נגמר לך מה לעשות. רק כאשר יבנה בית המקדש תתגלה בכל פארה הקדושה היכולה להתגלות אפילו בגשמיות.
לכן ברגע שתגיעו אל 'ארץ מושבותיכם', ותשבו איש תחת גפנו, אז הגיע הזמן להודות לה' בניסוך היין על גבי המזבח. כשם שמביא הביכורים אומר: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: במקרא ביכורים מקדימים את 'המקום זה' אל ה'ארץ הזאת'. ללמד שאי אפשר לזכות ולשמוח בלב טוב 'בארץ הזאת', מבלי 'המקום הזה'.

הבאת הדגן, התירוש ויצהר, אף הם מלמדים אותנו, שהקב"ה כל הזמן מחכה למעשים שלנו. שלושת היסודות הללו הינם מאכלים שצריך להביאם לאחר עמל. לאור זאת אף נבין את המצווה הנוספת בסוף הפרשה 'ועשו להם ציצית'. וכשם ש'אם שמוע תשמעו אל מצוותי... תזכה ל: ואספת דגנך ותירושך ויצהרך'. אין מצווה גדולה שיש בה מעשה ממצוות 'ועשו לי מקדש' (שגם היא מזכירה במעט את 'ועשו להם ציצית').

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה