תזריע מצורע תשע"ב

תזריע מצורע תשע"ב

צמד פרשיות השבוע דנות בהרחבה בדיני הצרעת השונים. בפרשיות שונות בתורה ובנביא אנו מוצאים אנשים שלקו בצרעת, ומתוך כך אנו למדים שצרעת באה על לשון הרע, מוציא שם רע (נוטריקון המילה צרעת) ועזות מצח. כך לקו משה, מרים, עוזיה המלך ועוד.
בניגוד לכך, לא שמענו על נגעי בתים או בגדים, ומעט דנים בכך. אנו ננסה לגעת ביחס בין סוגי הצרעת השונים.

 

ליל שבת- צרעת - איזו החמורה ביותר?

אם כן, אנו מכירים שלושה סוגים של צרעת: צרעת באדם, צרעת הבגד וצרעת הבית.
למעשה ישנם יותר סוגים- באדם ישנם כמה סוגים הפורחים במקומות שונים בגוף, בראש או בזקן, וכך גם צרעת הבית יכולה להופיע גם ברהיטים אשר בבית. כפי שמתאר הרמב"ם:

"הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו - יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו - יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו - משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר "השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך". הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים. והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר "והאיש משה ענו מאד" ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות." (רמב"ם, סוף הלכות צרעת, פרק ט"ז)

על פי הרמב"ם ישנה הדרגה. תחילה נפגע הבית, ואם לא חזר בתשובה, הצרעת מופיעה בכלים שבבית שעליהם שוכב ויושב, ומכאן לבגדיו ולבסוף באדם עצמו.
על פי זה, נבין שצרעת הבית קלה מצרעת האדם עצמו, והאדם נפגע מן הקל אל הכבד. דבר זה לכאורה הגיוני- לאט לאט, טבעת הנגעים סובבת יותר קרוב לאדם.

כך גם מביא המדרש בחורבן בית המקדש:

"מזמור לאסף אלוקים באו גויים בנחלתך- לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף קינה לאסף ומה אומר מזמור לאסף?! ... אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם מזמר אני, ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה." (איכה רבה ד, י"ד)

סעודת שבת- צרעת הבית - החמורה ביותר

למרות האמור לעיל, אני סבור שצרעת הבית חמורה בהרבה משני סוגי הצרעת. בצרעת הבית נפגע לא רק הבית, אלא גם כליו ולמעשה אף האדם עצמו. כיצד?

בעל הבית, שנגע צרעת התגלה בביתו, מצווה לפנות את הבית, כדי שהחפצים שבתוכו לא יטמאו. אך הם מושלכים לעין כל (רש"י אף מביא שזה עונשו של צר העין שטען שאין לו כלים להשאיל – עכשיו כולם רואים). אם זה לא עוזר והנגע התפשט - מחלצים את האבנים הנגועות, ואם גם זה לא עוזר - הורסים את הבית עד היסוד!
והאדם עצמו? יוצא לגלות. לחפש לו בית אחר!
בנגע צרעת האדם, העונש הגדול הוא הבידוד מחוץ לעיר, 'בדד ישב'. אך בסופו של דבר הוא יחזור לביתו וירפא. אך בנגע הבית, אם הבית נהרס, אין עוד דרך חזרה. צריך לבנות הכל מחדש.

מכאן, אולי נבין, מדוע המשילה התורה את חורבן בית המקדש לצרעת הבית:

"בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" = זה בית המקדש.
"וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת" = זה הקב"ה, כמו שנאמר "יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב" (חגי א', ט').
"וְהִגִּיד לַכֹּהֵן" = זה ירמיהו הנביא - "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (ירמיהו א', א').
(הקב"ה שלח לעם ישראל תוכחות ואזהרות בידי הנביאים, אך העם לא שעה לדבריהם, והמשיך במעשיו הרעים, המשיך למלא את הבית בנגעים.)
"כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" = זו עבודה זרה.
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת" = זו ביזת כלי המקדש: "וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה'" (מלכים א' י"ד, כ"ו).
(עם ישראל עדיין לא הבין את הרמז, לא חזר בתשובה, והתוצאות הקשות לא איחרו לבוא:)
"וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת" = זה חורבן בית המקדש.
"וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר" = זוהי הגלות. (ויקרא רבה י"ז, ז')

אולם מסיים המדרש גם בתקווה: "יכול לעולם? תלמוד לומר "וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת", שנאמר (ישעיה כ"ח, ט"ז): "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ".

ניתן גם ללמוד זאת גם מן הפתיחה המשונה הפותחת את פרשת צרעת הבית:
"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם".

פתיחה זו מתאימה לבשורות טובות- הנה סוף סוף הגעתם אל הארץ! והיא אכן מוכרת לנו ממצוות רבות התלויות בארץ ובמקדש (וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ ... וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם ... וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' והָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה).

מה מקומה של בשורה זו בעונש חמור כמו צרעת הבית?
אלא, ש'עם הזכויות- באות גם החובות'. כלומר, ככל שאנו קרובים יותר אל הקודש, הקב"ה מדקדק איתנו יותר (וזאת גם הסיבה, שהיום אין נגעים בכלל).
עם כל הקושי שבדבר, הנגעים הם גם בשורה - שאנו ראויים ומסוגלים להגיע אל הבית.
אך זאת דווקא כאשר אנחנו נבין ש"וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת" זהו הקב"ה, ואנו לא בעלי הבתים האמיתיים.

(ראו רש"י שאומר שזאת בשורה טובה כפשוטו. כאשר נבער את העבודה זרה מן הארץ, וננתוץ את בתי האמוריים נמצא מטמון בבתים. על פי הכלי יקר המטמון אינו זהב – אלא המקדש!)

סעודה שלישית- צרעת עוזיהו המלך

ושוב, למרות שאמרנו קודם שלצרעת באדם יש תקנה, לפעמים יש מצב שאדם יהיה מצורע עד יום מותו. כך מתגלה מן הסיפור המופלא של עוזיהו המלך (המופיע בשלמותו בדברי הימים ב', פרק כ"ו).

עוזיהו הוא אחד ממלכי יהודה הפחות מוכרים ומדוברים, למרות פועלו הרב. עוזיה המלך שהומלך כבר בגיל 16, מוזכר כמלך שהלך בדרכי ה' ואף הקפיד "לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים" מפי הנביאים הרבים שניבאו בתקופתו (ישעיה- בן דודו, הושע, עמוס וזכריה). עוזיה מלך 52 שנה, יותר מכל מלכי יהודה, ובזמן מלכותו "וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק". עוזיהו המלך הגדיל צבאותיו, פיתח תחמושת חדישה ובזכות כל אלה הצליח להביס אויבים רבים וגם "עַל פְּלִשְׁתִּים וְעַל הָעַרְבִים". על עוזיה מוזכר גם ש"אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה", ומתוך כך היה לו מקנה רב, איכרים, כורמים בהרים ובכרמל. וכמובן: "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ", זאת כהמשך למפעלו של אביו אמציה שסתם את הפרצות בחומת העיר.

אך גדולתו וחוזקתו היו לו לרועץ בסוף ימיו. "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית"- עוזיה המלך ביקש גם את הכהונה והוא נכנס למקדש "וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת" על מנת להקטיר קטורת בהיכל.
הכהן הגדול ומשלחת גדולה של כהנים ניסו לשכנע את עוזיהו שלא יעשה זאת, אך לשוא. ולפתע "הַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ". דווקא במצח, במקום שבו אמור להנתן הציץ של הכהן הגדול, ניתן האות. המדרש אף מוסיף ומבאר ש"ביום שעמד עוזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים וארץ ובאו השרפים לשרפו בשריפה" (תנחומא צו, י"ג), וזהו כנראה "הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה" המתואר בנבואת זכריה (פרק י"ד). הארץ רעשה, והשרפים שילחו אש, ובכך באו להזכיר מה אירע לקרח ועדתו ולמקריבי הקטורת שניסו לערער על הכהונה.
עוזיה קיבל את עונשו בהכנעה ומיד "הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'". ולמרות זאת, "וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע". יש המבארים שבית החופשית הוא בית הקברות, מקום המתים. בכך סימל עוזיה שהוא הורחק מבית המקדש, מקום החיים.

מתוך כל הנ"ל אנו למדים שכל המתגאה, המדבר לשון הרע וצר העין- לא רק שלוקה בגופו, ויוצא מחוץ לביתו- אלא גורם לריחוק כולנו מן הבית, מבית המקדש.

 

בכתובת כתוב – לכה התית טמי עזיה מלך יהודה ולאלמפתח.

ובתרגום לעברית – לכאן הובאו עצמות עוזיה מלך יהודה ואין לפתוח.

(הכתובת נמצאת במוזיאון טורקי ולא ידוע מהיכן בדיוק הגיעה...)

 

שבת שלום!

גרסת הדפסה