בשלח תשע"ג

בשלח תשע"ג

" תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה'
מִקְּדָשׁ אֲ- דֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ" (שמות ט" ו)

השבת מתמזגים יחדיו פרשת השבוע וט"ו בשבט. כמה נאה שבשבת בה נקרא על כך שעם ישראל רוצה לא רק 'תביאמו', אלא רק 'תטעמו'-נחגוג את חג הנטיעות. הנטיעה באדמה היא הנוטעת אותנו בארץ- ונטעתים על אדמתם.

כמובן שהנטיעה בארץ ישראל אינה סוף פסוק ולאחר תביאמו ותטעמו, מגיע גם המקדש. למעשה כך אנו אומרים לא רק בשירת הים, אלא בכל תפילה מוסף: 'יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ .. שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ. וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ'.

הפסוק מקדש ה' כוננו ידיך, מעורר מחדש את השאלה מי יבנה את בית המקדש? והשבת נלווה את מאמרו של הרב יישכר טייכטל – 'מאמר מקדש ה' – מתוך ספרו אם הבנים שמחה, הדן באריכות בסוגיה זו.

 

ליל שבת- מה הכוונה 'אני אבנה את בית המקדש'?

רבים מביאים את רש"י במסכת סוכה, כמקור לכך שבית המקדש יבנה בידי הקב"ה:

"אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך" (רש"י סוכה מא.)

את שיטתו של רש"י ביארנו ב'מקדש בפרשה בשלח' לשנת תשע"ב. אך נראה שהוא לא היחיד שסובר כך:

"בההוא זמנא אתבני ביתא דשכינתא דאיהי בית הבחירה על ידא דקודשא בריך הוא, דאתמר בה ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, ואני אבנה אינון אבנין טבין דאתבני מינה, הדא הוא דכתיב ואבנה גם אנכי ממנה, נטיעין קדישין, הדא הוא דכתיב (ישעיה ס') נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, ובניינא דבי מקדשא תהא בנויה מכספא ודהבא ואבנין יקירין, ותהא מרקמא מכל ציורא דעובדא דבראשית, ועלה נהרא ירושלם דלעילא, מרקמא מכל מיני גוונין דנהורא, ורזא דמלה ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, דאנהרא על גבוי" (תיקוני זוהר, כ"א- דף ס ע"ב)

תרגום: באותו זמן יבנה בית השכינה, הוא בית הבחירה על ידי הקב"ה, שנאמר בו: 'ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב, ואני אבנה – אלה אבנים טובות שיבנה מהן, וזהו שכתוב וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה, נטיעות קדושות, כמו שכתוב נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר. ובנין בית המקדש יהיה בנוי מכסף וזהב ואבנים יקרות, ויהיה מרוקם מכל ציורי מעשה בראשית, ועל זה אורה של ירושלים העליונה מרוקמת מכל מיני גוונים של אור, וסוד הדבר, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שמאירה על גביו.

מי שיקרא את הזוהר מיד יקפוץ ויאמר, הנה כתוב במפורש שה' יבנה את בית המקדש. אך עיון בסוף הציטוט מבאר אחרת – על גבי ירושלים הבנויה (שאנחנו נבנה) יאיר הקב"ה את אורו הגדול. אור שבא מירושלים העליונה, האור מימי בראשית. אז, בחיבור בין הבניין שלנו לאור הגדול, יתקיים- כעיר שחוברה לה יחדיו'.. כך מבאר ה'כסא למלך' בביאורו על הזוהר:

'ובנינא דבי מקדשא תהיה בנויה מכספא – אף הבניין התחתון יהיה גם כן בניין מפואר..ואז עלה נהרא דירושלים לעילא הרוחנית (ואז עליו יתלבש האור של ירושלים העליונה הרוחנית).

כלומר, אנחנו בונים מקדש מלמטה- אך השכינה והקדושה, זה כבר הקב"ה. ועשו לי מקדש=אנחנו. ושכנתי בתוכם= זה הקב"ה.
ם= זה הקב"ה.

סעודת שבת- אנחנו מתחילים, והאם הקב"ה ימשיך-זה גם תלוי בנו

אם כן ראינו שיש כאן התחלה בידי אדם, כפשט המצווה- 'ועשו לי מקדש', ועל בסיס המקדש שאנחנו נבנה הקב"ה ישרה את שכינתו. ה'אם הבנים שמחה' מוצא לכך רמז בפסוק:

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם" (זכריה, א', ט"ז)

כלומר, לאחר ש'ביתי יבנה בה', אז הקב"ה אומר: 'שבתי אל ירושלים'. ואולי אף נוסיף, שעצם הבניה, היא תביא את הקב"ה 'חזרה אל הבית'. פרשן נוסף, שנראה בקריאה ראשונה, שמבין שהמקדש ירד משמים הוא המלבי"ם:

" וסוף הבנין היה בג' אדר שנת שש למלכות דריוש נמצא נמשך הבנין ד' שנים וששה חדשים [עי' חגי א' ט"ו], ויעשו חנוכת הבית הזה בחדוה - כבר פי' הקדמונים מ"ש הבית הזה, כי אם היו זוכים אז היה מגיע זמן הגאולה העתידה, ותיכף אחר בנין זה היה יורד ביהמ"ק מן השמים והיו מתחילים החנוכה השנית שנאמרה ביחזקאל, ולעת עתה עשו חנוכת הבית הזה, שמלת דנא מורה שמצפה על חנוכת בית אחר, והנה חנוכת יחזקאל תתחיל בכ"ג אדר, כמבואר שם והם המשיכו חנוכה שלהם עד כ"ג אדר שהם כ"א יום, ואם היו זוכים היה תיכף חנוכת הבית האחרון שיבנה בידי שמים, ויען שבימים האלה חל פורים שהם ימי משתה ושמחה, אמר שהיה עיקר החדוה על החנוכה שהיתה גדולה משמחת הפורים" (מלבי"ם על עזרא פרק ו פסוק טו - חלק באור הענין)

המלבי"ם מתאר את חנוכת בית המקדש השני בפסוקי בספר עזרא:

"וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס: וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא: וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה"

הפסוקים מתארים את חנוכת 'ביתא דנא'- הבית הזה. הבית שנבנה בתקופת מלכי פרס ובעידודם של חגי וזכריה הנביאים. על פי נבואת יחזקאל , חנוכת המקדש תתחיל בכ"ג אדר. העם לא חיכה לתאריך זה, ואף לא חיכה שהמקדש ירד משמים, אלא עשה כל שביכולתו. על כך מבאר המלבי"ם שכרגע הם חוגגים את חנוכת הבית הזה, הזמני. ולו היו זוכים מיד אח"כ היו מתחילים חגיגה נוספת- חנוכת הבית השלישי, עם התגלות השכינה בכל עוצמתה. אין הכוונה שירד מקדש שיחליף את בית שני, אלא מקדש שימלא את התכן של בית שני. אך זה לא קרה בגללנו:

" אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'. כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו ורבם והחשובים שבהם נשארו בבבל מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם .... אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשו שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם כאשר העירות בצדק שר הכוזרים" (כוזרי מאמר שני, כ"ד)

כלומר המלבי"ם מבין שאת השלב הראשון נעשה אנחנו. את ההמשך - ירידת מקדש משמים, כלומר הייעוד: 'כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה', זה כבר פועל יוצא של ההשתדלות שלנו.

ככל שיותר נפעל ש'ביתי יבנה בה'. יבנה על ידינו. נזכה יותר מהר ל'שבתי לירושלים ברחמים'.

סעודה שלישית- אף על פי שיורדת אש מן השמיים

למרות כל ההוכחות, פשט הכתובים ופשט פסיקתו של הרמב"ם- 'מצוות עשה לעשות בית לה', יש הנוטים לתעדף את השיטה שבית המקדש השלישי ירד בידי שמים. לטובת אילו נדגיש דבר שהוא בבסיס אמונתינו. שנלמד אף הוא מן המקדש:

תַנְיָא, "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ". אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. רְבוּצָה כַאֲרִי, וְהָתַנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, אֲנִי רְאִיתִיהָ - וּרְבוּצָה כְכֶלֶב? לָא קַשְׁיָא, הָא בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, הָא בְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי מִי הֲוֵי?! אָמְרֵי, אִין, מִהֲוָה הֲווּ, סִיּוּעֵי הוּא דְלָא מְסַיְיעָא" (יומא כ"א:)

הגמרא מקשה, מדוע צריכים הכהנים בני אהרן לתת אש (=עצים) על המזבח, הרי ישנה אש מן השמים שבוערת שם כל הזמן? מתרצת הגמרא: 'אע"פ שיורדת אש מן השמים- מצווה להביא אש מן ההדיוט'.
כלומר- למרות שיש אש ניסית. אתה חייב לעשות את המעשה שלך. המשך הגמרא אף מוכיח שהמעשה שלך הוא הגורם לעוצמת האש מן השמים.
הגמרא אומרת שבבית המקדש הראשון האש היתה 'רבוצה כארי'- חזקה ומתגברת, ואילו בבית שני, חלשה ו'רבוצה ככלב'. למסקנת הגמרא, גם זה לא. היתה אש מן השמים, אך היא לא סייעה בהבערת העצים והקרבנות. אש קרה.

מכאן נלמד שגם כאשר אנו מבינים שהכל בידי שמים, לא רק שאין זה מונע מאיתנו לעשות, אלא רק המעשה יביא את ה'אש', ואת המקדש. כך מבאר המהר"ל את הציווי במעשה המנורה. שהרי מצד אחד נאמר- ועשית מנורת זהב טהור', כלומר שאתה מצווה לבנות. (ולכן הראה לו הקב"ה באצבע כיצד היא נראית) מצד שני התורה אומרת: מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה – מכאן שנעשתה מאליה, בידי ה'? אז מי עשה:

ספר גור אריה על שמות - פרק כה פסוק לא
[לב] תעשה מאליה וכו'. בתנחומא בפרשת בהעלותך (סימן ג) פירש "וזה מעשה המנורה" (במדבר ח, ד) שהראה הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה. ומשמע דכאשר הראה לו המנורה היה עושה המנורה, דאם לא כן מה היה מועיל לו המראה אשר הראה לו באצבע אם לא היה יכול לעשות.
ויש לומר דודאי צריך להראות למשה עד שידע והבין תבנית המנורה, ואז היה מתחיל במעשה המנורה, ונעשית מאליה. ומכל מקום היה צריך למעשה משה, כי לישראל צוה לעשות אותה, ולא שתהיה לגמרי על ידי מעשה ה'. ולפיכך היה צריך להבין תבנית המנורה, דאם לא כן איך יתחיל לעשות, וכאשר התחיל לעשות - גמר השם על ידו. וכל הפעולות שבאים מלמעלה צריך שיעשה האדם למטה, ואף קריעת ים סוף שהיה מעשה ה', כתיב "ואתה הרם מטך ובקעיהו", וכן כל הניסים במצרים על ידי משה היו" (גור אריה למהר"ל, שמות כ"ה, ל"א)

המהר"ל אומר, שאחרי שמשה רבינו ניסה והתקשה, השלים הקב"ה את המלאכה על ידו. ומסכם המהר"ל, 'כל הפעולות שבאים מלמעלה, צריך שיעשה האדם מלמטה'. אפילו קריעת ים סוף לא החלה עד שמשה עשה פעולה כלשהי (ונחשון בן עמינדב עשה את הצד הראשון).

כך גם במקדש, אנחנו צריכים להתחיל את ההשתדלות שלנו, להתחיל להבעיר את האש. אח"כ תבוא גם אש משמים. גם אם נאמר שבית המקדש יבנה או יפול מן השמים, זה לא יקרה בלי הצד הראשון שלנו.

שבת שלום!

גרסת הדפסה