בשלח תשע"ד

בשלח תשע"ד

"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא.
כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג )

בני ישראל יוצאים ממצרים לאחר שהות של מאתיים ועשר שנים. אמנם בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: 'יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם .. אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה', אנו יודעים שחשבון השנים לא החל ממצרים, אלא מהולדת יצחק.
היעד ביציאה ממצרים ברור לעם – ארץ ישראל ובניית בית המקדש, כפי שיעידו משה ובני ישראל בשירת הים. למרות זאת 'בוחר' הקב"ה להנחותם במדבר בדרך ארוכה יותר, ולא להגיע ישירות אל הארץ, מפני החשש שהעם יראה מלחמה וירצה לחזור למצרים.
המדרש שלפנינו מתאר סיפור על קבוצה בעם ישראל שניסתה להגיע לארץ ישראל לפני יציאת מצרים, מה עלה בגורלה וכיצד זה קשור למראות המלחמה שלא רצה הקב"ה להראותם.

שמות רבה פרשה כ' , י"א

"ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים - למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם שלושים רבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה שנאמר (תהלים עח) 'בני אפרים נושקי רומי קשת'. לולי שטעו - לא יצאו. מי היה חפץ להוציא אל הורג בניו? אפרים, שנאמר (הושע ט) 'ואפרים להוציא אל הורג בניו' והרגום פלשתים שנאמר (ד"ה א ז) 'ובני אפרים שותלח והרגום אנשי גת'. והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים, שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים.
למה הדבר דומה: למלך שנשא אשה וביקש לילך למדינתו הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה ואח"כ נשא אחותה. אמר המלך הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה. מה עשה סיבבה מאחורי המדינה. כך אמר הקב"ה: יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים. מה עשה הקב"ה נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול שנא' (ישעיה סג) מדוע אדום ללבושך? אמר הקב"ה איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים שנאמר ולא נחם אלהים"
מה לשים לב בקריאת המדרש

א. המדרש דן בשאלה מדוע לא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים? ומתרץ כדי שלא יראו בני ישראל את עצמות בני אפרים מוטלות בערימות (חמרים חמרים) וזה יפיג את ליבם ויפחדו להכנס אל הארץ.
ב. על פי המדרש בני אפרים טעו בחישוב 'כי גר יהיה זרעך... ארבע מאות שנה' והם החלו למנות מברית בין הבתרים וטעו. לפי חשבונם הם יצאו שלושים שנה לפני שתמו ימי גלות מצרים.
ג. אנו ננסה להבין האם טעו או חטאו ביציאתם, ומה ניתן ללמוד מכך על מי ש'עולה בחומה' ומנסה להקדים את הגאולה טרם זמנה.
ד. המדרש מוסיף על הסיפור גם משל. אנו ננסה להבין מה מוסיף המשל על מה שכבר מובן מאליו מתוך הסיפור עצמו.

 

חלק א' במדרש- בני אפרים

סיפורם של בני אפרים, שיצאו ממצרים לפני הזמן, רמוז בתנ"ך במספר מקומות, אותם מביא המדרש. תחלה ננסה להבין את הסיפור בשלמותו, ומה נלמד מכל פסוק. המדרש מתבסס על הפסוקים בדברי הימים:

" וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֶזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ:
וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ" (דברי הימים א', ז')

הפסוקים מתארים את בני אפרים שותלח, ברד, אלעדה ותחת שהרגו אותם 'בני גת' כאשר אלו הראשנים ניסו לקחת את מקניהם. בזמן סיפור זה אפרים בן יעקב עוד היה בחיים (שכתוב שהוא התאבל על מות בניו) , וכיוון שידוע שלא היה בין הנכנסים לארץ, נלמד שהסיפור מתרחש לפני הכניסה לארץ ישראל.
בנוסף מדייק המדרש מן המילים 'בני גת הנולדים בארץ' , שבתקופת הסיפור הארץ שייכת לבני גת- 'הנולדים בארץ' שלהם.
על פי פסוקים אלו לא ניתן ללמוד מה היתה כוונתם של בני אפרים ולכך מביא המדרש מקור נוסף:

"מַשְׂכִּיל לְאָסָף הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי: אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם:) אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ: לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם: לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם:

...בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב: לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת: וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם: נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן...בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד: וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ:
וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם...וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר...וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:
וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם: וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן: מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ:
(תהילים ע"ח)

מזמור הארוך הזה, שהבאנו את חלקו, מתאר דוד המלך במשל ובחידות את קורות ימי העם ממצרים, הכניסה לארץ, משכן שילה וחורבנו ועד שנמשך למלך על ישראל. תוך כדי התיאור מובא סיפורם של בני אפרים. לפי הרצף ההיסטורי המובא בפסוקים הסיפור מתרחש לפני קריעת ים סוף. כאן מופיע נתון נוסף. בני אפרים יצאו חמושים לקרב. וכך מבאר רש"י את מטרתם:

"בני אפרים – שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב"(רש"י על תהילים ע"ח)

על פי רש"י רמוזה כאן ביקורת על כך שהם בטחו בכוחם ובגבורתם ולא סמכו על הקב"ה. זאת כפי שנאמר במזמור 'לא שמרו ברית אלוקים'. המדרש במקום אחר אף מחריף את הביקורת כלפי בני אפרים:

"חיל אחז יושבי פלשת- כיון ששמעו האומות ויושבי פלשת שישראל נכנסין לארץ, אמרו הם באו לעורר עידותן של בני אפרים שנא' בני אפרים שותלח ובכר בנו וגו' ואומר בני אפרים נושקי רומי קשת. מפני מה על שם שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת ועל שעברו על הקץ ועל השבועה" (מכילתא פרשת שירה, פרשה ט')

המדרש מבאר מדוע 'חיל אחז יושבי פלשת'. זאת כיוון שפחדו שעתה יבואו בני ישראל לנקום את מותם של בני אפרים. אך המדרש כאן אף מבאר את חטאם של בני אפרים: 'שעברו על הקץ ועל השבועה'. לפי הבנת המדרש, בני אפרים חטאו בכך שלא חיכו עד שיגיע הקץ ודחקו את השעה ואת השבועה. בכך הם עברו על 'ברית האלוקים' שאמר שרק לאחר שיעבור הזמן הם יפקדו.

זאת בניגוד להבנת המדרש שלנו המדגיש ש'לולי שטעו - לא יצאו'. כלומר הם חשבו שאכן הגיע זמן הגאולה, ואם כך מצווה לצאת ממצרים. ממש כפי שעשה נחשון בן עמינדב על הים שבזכות שאמר: 'אני ארד תחלה ...זכה יהודה למלכות בישראל' .. ובזכות יהודה זכה כל עם ישראל: 'בשעה שאתה עושה חסד עם יהודה כאילו אתה עושה חסד עם כל ישראל'.

לפי הבנה זו גם נבין מדוע בסופו של דבר רוצה ה' לנקום את דמי בני אפרים, כפי שהובא במדרש הראשון.

 

חלק ב' במדרש- טעו או חטאו?

אם כן, ראינו שתי הבנות במעשי בני אפרים. לפי הבנה אחת בני אפרים עשו שלא כהוגן ואף נענשו על כך במותם. זאת כיוון שהם דחקו את הקץ ולא האמינו שיבוא יום והקב"ה יגאלם.
לפי ההבנה השנייה, הסיבה שהם יצאו הייתה כיוון שהם היו בטוחים שאכן הגיע הקץ והם חייבים לעשות כל שביכולתם להחיש את היציאה ממצרים. לפי ההבנה הזאת, מי שעשה הוא המאמין הגדול, ודווקא אלו שלא חשבו לצאת הם החוטאים. ממש כפי שאותם שבטים שלא קפצו לים לאחר הבטחת הקב"ה, הם קטני האמונה.
שאלה זו אף מתחדדת מתוך עיון בשבועות שהשביע הקב"ה את ישראל. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. על הפסוק הזה, המופיע שלש פעמים בשיר השירים, נאמר שמקומות רבים במדרש וגמרא, שאל להם לישראל ל'דחוק את הקץ':, ואחת הדוגמאות היא הסיפור שלנו:
"רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו ואלו הן אחד בימי עמרם ואחד בימי דיניי ואחד בימי בן כוזבא ואחד בימי שותלח בן אפרים .. והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה כשדבר הקב"ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל מה עשו נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהן חללים הרבה מפני מה שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה אם תעירו ואם תעוררו" (שיר השירים רבה פרשה ב פסקה כ )
אם כן, האם בני אפרים נהגו כשורה או לא? (הערה: שאלה זו עלתה אף ביחס לעליה לארץ ישראל, ובמחלוקת בין הרמב"ן למגילת אסתר. תשובות רבות נכתבו בדבר, ואנו לא נכנס להסברים השונים מדוע אין אנו עוברים על שבועה זו)
כדי לתת תשובה נביא גמרא מופלאה המתארת מה עלה בגורלם של בני אפרים. הגמרא דנה בנבואת 'חזון העצמות היבשות' שהחייה יחזקאל הנביא.
"רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות. עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל. אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו שנאמר ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ וגו' וכתיב ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו" (סנהדרין צ"ב:)
הגמרא מחדשת פרטים נוספים בסיפור: בני אפרים הללו קמו לבסוף לתחייה בתקופת יחזקאל, ולא רק שקמו, אלא המשיכו להתקיים ואף ישנה עדות לכך מפי אחד התנאים שהיה מבני בניהם. במשך 900 שנה העצמות, 'היבשות מאוד' כתיאור יחזקאל, פשוט נשארו באותה בקעה. אף אחד לא העז לגעת בהן. (חישוב קל: מיציאת מצרים ועד לבניין הבית הראשון עברו 480 שנה, בית ראשון עמד 410 שנה וסיפור חזון העצמות מתרחש בתקופת חורבן הבית. נוסיף לכך 30 שנה שקדמו ליציאת מצרים ונראה שהעצמות הללו שכבו במקום מעל 900 שנה עד שקמו לתחייה).
על פי הבנתנו נוכל לומר שבני ישראל לא קברו אותם מתוך הבנה שבני אפרים טעו. אך עתה בעת חורבן הבית הקב"ה מלמד אותנו שלא כך הדבר. אמנם בני אפרים טעו, ואולי אף חטאו, אך כוונתם הייתה לטובה, להחיש את הגאולה וללמד שהדבר תלוי בנו.
דווקא הם ילמדו את עם ישראל מהי תקווה:
" וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה ... כֹּה אָמַר ה' אלוקים לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':
וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" (יחזקאל ל"ז)
הרב ישראל אריאל אומר שזאת הסיבה שקוראים פרק זה, דווקא בהפטרת שבת חול המועד פסח. ללמוד מבני אפרים כיצד להחיש את הגאולה!
המדרש מוסיף עוד שני פרטים חשובים ולהשלמת העניין. תחילה נקמת הקב"ה.

 

חלק ג' במדרש- המשל והנקמה

'מה עשה הקב"ה נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול שנא' (ישעיה סג) מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת? אמר הקב"ה איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים שנאמר ולא נחם אלהים"
אם יש כאן את נקמת הקב"ה, משמע שהקב"ה שמח במה שעשו בניו. זאת כיוון שהקב"ה רוצה שנפעל. את זאת ניתן ללמוד גם מתוך המשל שמביא המדרש.
המשל מתאר את בני אפרים 'כאשתו הראשונה של המלך שנתנה באפיריון'. תיאור זה אינו מתאים למי אינו הולך בדרך ה'. אמנם לקב"ה חשבונות רבים, ולא הגיע זמנם של עם ישראל להגאל, אך אין זה גורע מעצם חשיבות מעשי בני אפרים.
כך גם בגמרא שהבאנו, בה הצג רבי יהודה בן בתירא לראווה את התפילין שירש מאבות אבותיו (שקמו לתחיה כחמש שנה קודם לכן). התפילין הן האות לשמירת התורה, והן גם 'זכר ליציאת מצרים'. דווקא לבני אפרים היה בסוף קיום נצחי בניגוד לשאר עשרת השבטים שטרם חזרו. אך גם אלו עתידים לחיות:
" אמר הכוזרי: אם כן אינכם היום כי אם גוף בלא ראש ובלא לב:
אמר החבר: כן הדבר אשר אמרת גדולה מזאת אף לא גוף כי אם אברים מפזרים מעין העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל במראה...... וכאשר נפגע ליבנו הוא בית מקדשנו – נחלינו, וכאשר ישוב ליבנו לאיתנו נרפא גם אנחנו. בין שנהיה רבים בין שנהיה מעטים יהיה מצבנו אותה שעה מה שיהיה כי יוצרנו אלהים חיים הוא" (כוזרי מאמר ב', כ"ט- ל"ב)
הרב קוק מאחד בין שתי ההבנות שהבנו בבני אפרים. זאת על פי הגמרא המתארת את המשיח בשם 'בר נפלי' (ובהרחבה במאמרו 'המספד בירושלים'):
"אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב [יִצְחָק], מִי שְׁמִיעַ לָךְ אֵימַת אַתִּי בַּר - נַפְלֵי? אָמַר לֵיהּ, מַאן בַּר - נַפְלֵי? אָמַר לֵיהּ, מָשִׁיחַ. וּמָשִׁיחַ - בַּר - נַפְלֵי קָרִית לֵיהּ? אָמַר לֵיהּ, אִין, דִּכְתִיב, "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת" (סנהדרין צ"ו.)
תמצית הדברים הם, שבמהלך דברי ימי ישראל יהיו ניסיונות שלא יצליחו. כפי שראינו במדרש שארבעה ניסו לדחוק את הקץ. למרות שהם רחוקים מן השלמות בכל זאת גלום בהם פוטנציאל חיובי, שכן הם מראים לנו את הדרך. לפעול. זה הבסיס לרעיון שבתחילה יהיה משיח 'נפל', בר נפלי. הוא משיח בן יוסף (אפרים משבט יוסף, והוא אף משול ל'אשתו הראשונה' במדרש).
לבסוף, ה'נפל' יקום לתחייה. 'אקים את סוכת דוד הנופלת'. זהו משיח בן דוד.
הרב קוק מתייחס במאמרו לגאולת הארץ, ועל כך שבתחילה ישנם צדדים שנראים לנו לא ראויים, ואכן לבסוף משיח בן יוסף נהרג. אך זה שלב הכרחי לגאולה. ללמד אותנו לעשות מה שצריך, אף אם לקב"ה יש חשבונות ולא הגיע הזמן:
" כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני . רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה' .... על זה רמז שלמה באמרו אני ישנה ולבי ער כינה הגלות בשם שינה ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם לב ער ובאמרו קול דודי דופק כיוון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ המלים שראשי נמלא טל הן כנוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש פשטתי את כתנתי מורה על התעצלם להשמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל דודי שלח ידו מן החור רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים סוף דבר רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצמצמת כפי מעוט התעוררותם. כי הענין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. אף אנו אלו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים עכשו שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו השתחוו להר קדשו והשתחוו להדם רגליו והמחזיר שכינתו לציון וכדומה כי אם כדבור התכי וכצפצוף הזרזיר כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם כאשר העירות בצדק שר הכוזרים:"

כפי השתדלותינו כך תבוא הגאולה. אם מעט- מעט, ואם הרבה- הרבה.

שבת שלום!

גרסת הדפסה