ויקהל-פקודי תשע"ג

ויקהל-פקודי תשע"ג

"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:

וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' "

וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
(שמות ל"ה)

צמד הפרשיות שלנו, חותמות את ספר שמות ומסכמות את מעשה מלאכת המשכן. בתוך פרשיות המשכן ובמיוחד בפרשתנו מובלט ביותר הצורך לעשות הכל עם ה'לב'. חכם לב, נדבת לב ומי שנשאו ליבו.

 

ליל שבת- נדיב הלב

בתחילת פרשת תרומה מצווה משה לבקש בני ישראל להביא תרומה – זהב, כסף ושאר י"ג הדברים המנויים בפרשה. משה חוזר על זה שוב בפרשה, ומדגיש שלא מספיק להביא, אלא איך להביא. 'כל נדיב ליבו יביאה':
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי

אך מעבר להבנה הפשוטה שצריך לתרום מ'כל הלב' ולא רק כיוון ש'אני חייב' מוסיף ה'שפת אמת' ביאר נוסף בסוד נדיבות הלב:

"הנה כתב מאת כל איש אשר ידבנו לבו. מכלל, שיש בכל איש ישראל נדיבות לשמים. אף אחר החטא. כי מצוה זו היא על כל איש ישראל. ובאמת נקודה זו נאמר עליה 'ולבי ער', אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל ... כי יש בכח איש ישראל להשליך הכל, כל הרצונות וכל המידות בעבור רצון הבורא. והנה אחד מהאומות עכו"ם אינו יכול לעשות זאת בשום אופן והוא רק בכח הבורא ששם בטבע איש הישראלי להימשך אחר הבורא יתברך" (שפת אמת, פרשת תרומה תרל"ז)

כאן מדגיש ה'שפת אמת' שזוהי המטרה העיקרית של כל נדבת המשכן, 'לפתוח את הלב'. להראות שכל מה שאני עושה הוא 'בעבור הבורא'. יתרה מכך, מדגיש השפת אמת, שתכונה זאת של 'נדיבות הלב' נמצאת באופן טבעי אצל כל אדם מישראל, גם כאשר אנחנו במצב ירוד ביותר. את זאת הוא לומד מכך 'נדיבי הלב' הללו הביאו את תרומתם מיד לאחר חטא העגל.
מתוך כל זה נלמד לדורנו. שגם במצב הדור, כפי שהוא, ניתן להתחיל לבנות את המקדש. לא צריך לחכות לשום דבר. בפסקה הבאה ה'שפת אמת' אף מרחיב, שבכל מצב רוחני שנהיה, אם נעשה את הדברים מתוך 'נדיבות לב', זה עצמו יביא את השכינה.

"כתב 'ועשו לי מקדש' ועל ידי זה יזכו ל'ושכנתי בתוכם'.. אף אחר החטא....שבכל עת שיהיה לבני ישראל נדבת הלב. בזה יכולין להתרומם ולבנות מקדש ה' ... שעל ידי נדיבות לבם יוכלו להמשיך השראת השכינה במעשה ידיהם בכח השורש ...כי בכל עת שיתנדבו בני ישראל בלב שלם להשתוקק לבנות לו בית יכולין למצוא מבוקשם.. "
(שפת אמת, פרשת תרומה תר"מ, תר"נ)

לפי כל מה שראינו, יוצא חידוש עצום. עצם נדיבות הלב בתרומה למשכן, כבר יצרה מציאות של שכינה. זאת אפילו לפני שהמשכן נבנה בפועל!

"וכיון שנגמר מלאכת המשכן כבר היה השראת השכינה אף שהיה מפורק. שגם על הנדבה כבר היה השראת השכינה כמו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו ההוא רעותא דלהון . כמו שאמר בזוהר חלק ב', קמ"ו " (פרי צדיק, שלח, אות י')

 

סעודת שבת- חכם לב

מעבר צורך להביא את החומרים שמהם בונים את המשכן מתוך נדיבות לב, גם הבנייה צריכה להיות עם הלב. את האומנים 'מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב' ואף בנשים: 'וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ'.

באופן פשוט, ישנו הבדל בין החכמה- שמשכנה בשכל ובמוח, לבין הלב- הרגש. לא מספיק לבנות את המשכן, 'צריך לעשות את זה באהבה'. כלומר, ישנה מעלה גדולה יותר ממעלת נדיבי הלב. בנדיבי הלב העיקר הוא ש'נשא אותם ליבם', מה שבתוך הלב. לעומת זאת, בבניית המשכן מוציאים לפועל את מה שצפון בתוך הלב:

" שלא די באמירה ודבור פה בלב ,רק צריך גם חכמת הלב להכניס קדושה בהמעשה, וכמו שנאמר בבצלאל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ואיתא (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ וכו' וכן כתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ולמה הוצרכו לזה, הלא המשכן מעשה קדושה והיה די שיעשו האומנין מלאכתם והקדושה מאיליו תבוא. אך נראה שהיה נצרך שיכניס כל אחד קדושה במעשיו. וזה ענין שכתב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה התכלת וגו' ולמה הזכיר בזה חכמת לב הלא טוויה נחשב (בכתובות נט ע"ב) בין המלאכות שכל אשה עושה לבעלה. אך המכוון בזה שכל אשה חכמת לב שהיתה יכולה להכניס קדושה במעשיה בידיה טוו וגו'" (ספר פרי צדיק פרשת תזריע - אות ט' )

נקודה נוספת להבנת חשיבות ה'לב' שמשולב במעשה, נעוץ בתכלית שלשמה נעשו המשכן, הכלים והבגדים. זאת בשני רבדים. מצד אחד, כדי להראות שלא רק התוצאה הסופית היא החשובה – שיהיו כלים יפים ובגדים לכבוד ולתפארת - אלא הכוונה בתהליך העשייה. דבר זה אף חושף את הרובד הנוסף. מטרת הכלים, אינה רק כדי שיהיה יפה במקדש, אלא הם 'כלים' המבטאים דברים עמוקים בעולמות העליונים. לכן נאמר על בצלאל:

"יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו"
(ברכות נה. )

הגמרא רומזת שכל כלי וכל פעולה נעשים ב'ארץ', מכוונים לדברים שנמצאים ב'שמים'. כאן בארץ. ומעל הכל מלאכת עשיית המשכן משולה לבריאת העולם. לכן לא מספיקה החכמה האנושית, אלא את הכוונות העליונות, אותם העניק הקב"ה לחכמי הלב: וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת: וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ.

הנצי"ב משלים לנו את הבנת 'חכמת הלב' מכיוון אחר. הנצי"ב מקשה שתי שאלות 'והרי כח השכל אינו בלב אלא משכנו במוח? וכן 'היאך שייך נתינת חכמה בלב, הרי חכמה בידי שמים, אך לא הלב?'

זהו חכמת הלב לבטח שיצליח בזו הפעולה ושירצה לקבל על עצמו להתקרב אל המלאכה. אע"ג שלא למד מעולם אמנות זו. בדרך משל: אם בא אדם ללמד לתינוקות אומנות. והיה מביא הרבה ילדים לבחור במה חפץ לשלוח יד. זה אומר אני רוצה בזה וזה אומר אני רוצה בזה. והבחירה מועלת להם לענין לימודו כמה שנים שיעמוד על תכלית המלאכה שבחר בה. כך היה במעשה המשכן הבחירה לכל אחד באיזו אומנות היתה מועלת לעשות בלי לימוד כלל. רק בהצלחת ה' לדבר אשר נשאו לבו: לקרבה אל המלאכה. להתבונן בה. וגם לעשות אתה. בידיו אע"ג שמעולם לא אמנו אצבעותיו למלאכה זו. וכ"ז נשיאת לב היתה מתנה מה' והיא נקראת חכמת הלב: (העמק דבר על שמות ל"ו, ב')

הנצי"ב מחדש שעצם הרצון (נשיאת הלב) לעשות משהו בונה בכך את היכולת להגיע אל היעד. גם אם לכתחילה אתה כלל לא מכושר לזה . ואם אתה מתחיל מתוך תשוקת הלב, הקב"ה נותן לך מתנה – חכמת לב.

 

סעודה שלישית- ובלבד שיכוון את ליבו!

מתוך דבריו של הנצי"ב ראינו ש'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. ועל זה שאל הנצי"ב- חכמה היא ידי שמים, אך הרצון, הלב אינו דבר שניתן לצוות עליו או להעניק. הרצון, צריך לבוא ממך. לרצון זה קרא הנצי"ב יראת שמים.
משמעות הדברים הם, שבתחום השכל והכשרונות, הן שכליים והן עיוניים, בהם לא כל אחד שווה. אחד התברך בכשרון רב ואחד בכשרון מועט. 'לא לכולם ישנם את אותם היכולות'. אך בתחום הרצון, ב'לב'. זה כבר תלוי באדם עצמו ולא במה שהוא התברך: 'אחד המרבה ואחד הממעיט- ובלבד שיכוון ליבו לשמים'.
דבר זה נכון גם ביחס שבין אדם לחבירו והן 'מה ה' דורש מעימך'. כפי שמבאר הרמח"ל:

"וְהִנֵּה בֶאֱמֶת זֶהוּ הַמִּבְחָן שֶׁבּוֹ נִבְחָנִים וְנִבְדָּלִים עוֹבְדֵי ה' עַצְמָם בְּמַדְרֵגָתָם, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר לִבּוֹ יוֹתֵר, הוּא הַמִּתְקָרֵב יוֹתֵר וְהָאָהוּב יוֹתֵר אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, הֵם הֵמָּה הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה אֲשֶׁר גָּבְרוּ וְנִצְּחוּ בַּדָּבָר הַזֶּה, הָאָבוֹת וּשְׁאָר הָרוֹעִים אֲשֶׁר טִהֲרוּ לִבָּם לְפָנָיו. הוּא מַה שֶּׁדָּוִד מַזְהִיר אֶת שְׁלֹמֹה בְּנוֹ (דברי הימים - א כח), "כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת הוּא מֵבִין". וְכֵן אָמְרוּ זַ"ל (סנהדרין קו), "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי". כִּי אֵין דַּי לָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא בְמַעֲשִׂים לְבַדָּם שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂי מִצְוָה, אֶלָּא הָעִקָּר לְפָנָיו שֶׁהַלֵּב יִהְיֶה טָהוֹר - לְכַוֵּן בָּהּ לַעֲבוֹדָה אֲמִתִּית. וְהִנֵּה הַלֵּב הוּא הַמֶּלֶךְ לְכָל חֶלְקֵי הַגּוּף וְנוֹהֵג בָּם. וְאִם הוּא אֵינוֹ מֵבִיא עַצְמוֹ אֶל עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֵין עֲבוֹדַת שְׁאָר הָאֵבָרִים כְּלוּם, כִּי אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה רוּחַ הַלֵּב לָלֶכֶת - יֵלֵכוּ. וּמִקְרָא כָּתוּב בְּפֵרוּשׁ (משלי כג), "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי":
(מסילת ישרים, פרק ט"ז)

הקב"ה, רוצה את הלב. 'רחמנא ליבא בעי'. זאת כיוון שהוא המנוע לכל גוף. על פי הרמח"ל אנו אף נמדדים ונבחנים בעיקר על מה שמתרחש לנו בלב, יותר מתוצאות מעשינו. זאת היתה מעלה הגדולה של אבותינו – 'לב טהור'.

לסיום, נצנן קצת את מעלת הלב והרצון, ונדגיש, כפי שראינו מקודם, שגם רצון בלבד אינו מספיק ובסופו של דבר חייבים את המעשים. הגדולה של חכמי הלב היתה שהם הצליחו להוציא אל הפועל את ה'לב הטהור'.

"אמר החבר: אמת אבל רק בשעה שהמעשה הוא מן הנמנעות. אולם האדם חפשי גם בתחום הרצון גם בתחום המעשה. יש לבוא אפוא בטענה על האדם המבקש להגיע לשכר הנגלה בלא מעשה נגלה.
המצוות הן הצריכות להעשות בשלמות למען תהיינה ראויות לגמול כשם שכונות התפלה יש לתת להן מבע על צד השלמות האפשרית בתחנה ובבקשה, רק אם יהיו הכונה והמעשה גם יחד שלמים כראוי יבוא הגמול עליהם. .. אולם אם יעשה המעשה בלא כונה, או אם הכונה לא תלווה מעשה, תאבד התוחלת לשכר.
רק אם המעשה אינו בגדר האפשרות יש תועלת מה בדבר אם ישמור האדם על הכונה ויתנצל לפני אלהיו על העדר המעשה, כדרך שאנו מתודים בתפלתנו 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו' וכן בתפלות אחרות.
גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקותנו כמה שנאמר אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו. זאת אומרת ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה" (כוזרי, סוף מאמר חמישי)

(הדברים בפרק זה מבוססים על דברי ההרב חיים הכהן- 'החלבן' בספרו טללי חיים).

שבת שלום!

גרסת הדפסה