כי תשא תשע"ב

כי תשא תשע"ב

"שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם"(שמות ל')

פרשת כי תשאנראת כ'פסק זמן' בתוך פרשיות המשכן. בין הציווי (של הקב"ה למשה), לעשייה (בפועל של המשכן). אך ניתן גם לומר שהמצוות הרבות בפרשה משלימות את מהותו של המשכן. כהכנה לקראת הבנייה. (כן, באופן מסויים גם הבנת חטא העגל, מקרבת אותנו למשכן).
ב'מקדש בפרשה' השבוע, נסקור בקצרה את המצוות הללו.

 

ליל שבת- מצוות מחצית השקל

"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר ...
וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' "
מצוות מחצית השקל נועדה לרכישת קרבנות הציבור בכל שנה ושנה. בכלל זה, גם את השמן למנורה, הקטורת ,הסולת ללחם הפנים, היין לניסוך וכדומה.
בנוסף, ממחצית השקל הראשונה אף השתמשו לבניית אדני המשכן, הבסיס של המשכן. אלו גם אלו מלמדים אותנו שמצוות המקדש שייכת לכל עם ישראל- העשיר והעני, הדתי והחילוני. עבודות המקדש חייבות לבוא מכלל ישראל- רק אז הבסיס איתן.

מצוות ה'כיור':
"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה ...וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם"

הכיור, ענינו טהרה. לפני שאנו נגשים אל הקודש ומתקדשים, קודם כל יש להטהר. כרגיל אנו מטהרים את הידיים, אך הכהנים מוסיפים טהרה ומקדשים אף את הרגלים. את ההרגלים. אי אפשר לעבוד במקדש מתוך הרגל. צריך שתמיד 'יהיו בעיניך כחדשים'. כך גם אנו עולים לרגל שלוש פעמים בשנה (בלבד), כדי שלא להקהות את ההתרגשות בעלייה למקדש. (ואולי גם אנחנו מטהרים את רגלינוהרגלינו בעלייה ברגל.) (וגם קיבלנו פטור מלדון במצוות העלייה לרגל שדברנו שמופיעה בהמשך הפרשה...)

מצוות שמן המשחה
"וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר"
אחד הדברים המופלאים ביותר הוא 'שמן המשחה'. הנקרא גם 'שמן משחת קודש'. שמן קדוש, שכל דבר שנמשח על ידו מתקדש. במשכן במדבר משחו ב'שמן המשחה' את כל אוהל מועד, כל הכלים ,את אהרן ובניו ובכל זאת הוא לא כלה. זאת למרות שסך כל המרכיבים הם כ- שבעה ליטרים.

"תניא רבי יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר, הרבה נסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו תחילתו לא היה בו אלא שנים עשר לוג. ראה כמה יורה בולעת כמה עיקריןבולעין ממנו וכמה האור שורף בו נמשח משכן וכל כליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים"(ילקוט שמעוני, כי תשא, שפח)."

שמן המשחה מלמד אותנו, שמעבר לטהרה שראינו מקודם, צריך לעשותו לפני תחילת העבודה פעולה מיוחדת להראות שכל מה שעשינו היה לשם שמים- לקדש. 'שמן משחת קודש'. המיוחד בשמן הוא שאנו פועלים את פועלנו עד היכן שידינו משיגה והקב"ה ממשיך להשפיע עלינו.
שמן המשחה נגנז יחד עם הארון, והא מסמל שעוד יחזרו כהנים לעבודתם ומלכים למלכותם.
לִי לְדֹרֹתֵיכֶם... קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" לדורות !

 

סעודת שבת- מצוות הקטורת

 

"קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה ... וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת"

בעבר דברנו רבות על סגולת הקטורת. בתורה מנויים רק ארבעה סממנים בשמם- הנטף=צורי, השחלת=ציפורן, החלבנה והלבונה. חז"ל דורשים את הפסוק לעיל ולומדים שבפועל היו אחד עשר סממנים.
ראש לכל הסממנים הוא המור, והפחות שבכולם היא החלבנה. שילוב החלבנה בתוך הקטורת מלמד אותנו ש:"כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת"(כריתות ו:)

אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" - ומה שפִזר אותם בכל ישראל- העניין הזה לתועלת ישראל בהוראותיהם וכעניין שכתוב בהם: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"(רבינו בחיי על בראשית מט)

מינוי בצלאל ואהליאב
כאן נביא את דברי המדרש ואין מה להוסיף:

"אמר ר' חנינא אין לך גדול משבט יהודה ואין לך קטן משבט דן שהיה מן הלחינות (-הפחותים שבשבטים), אמר הקב"ה יבא להזדווג לו שלא תהא רוחו גסה שגדול וקטן שווים לפני הקב"ה המשכן נעשה בשניהם זה משבט יהודה וזה משבט דן, ואף בית המקדש בשני שבטים אלו שלמה משבט יהודה וחירם משבט דן מצד אמו שכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב ב) בן אשה מן בנות דן:

מצוות השבת והסמיכות למקדש
ישנן הלכות רבות הנלמדות מסמיכות שתי פרשיות אלו. בראשן, ל"ט אבות המלאכה הנלמדות ממלאכת בניין המשכן. כלומר, כל מלאכה שהיתה במלאכת המשכן, נקראת מלאכה.
לדוגמא: כיוון שכתבו וסימנו את קרשי המשכן- אסור לדורות לכתוב שתי אותיות בשבת. אסור לצוד, כיוון שצדו את החלזונות לתכלת ואת הבהמות והחיות לעורותיהן וכדומה.

ורעיון נוסף שמביא הרמב"ם, כשם שהשבת קיימת לעולם, כך קדושת המקדש לעולם:

"אע"פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם שאע"פ שחרב בקדושתו עומד"
(הלכות בית הבחירה, פרק ו')

אגב, מכאן תשובה לאלו האוסרים לעלות להר הבית: הרמב"ם מתיר במפורש לעלות להר הבית! רק להקפיד, כמובן, על הלכות אהרה והלכות מורא מקדש.לו היה רוצה הרמב"ם לאסור את העלייה, הוא היה אומר- בזמן שבית המקדש חרב, אסור לעלות אל מקום המקדש. (שימו לב שהרמב"ם אפילו מצייר אפשרות להכנס אל מקום העזרה(!), גם בזמן חורבן המקדש, לו הייתה אפשרות להטהר מטומאת מת.

סעודה שלישית- חטא העגל

 

ה'שפת אמת' לומד מסמיכות מצוות המשכן למעשה העגל דבר פלאי. שממשיך את המהלך הכללי שלנו. גם אם בני ישראל נמצאים בתוך חטאתם וטומאתם הם צריכים את המקדש!

"הנה כתב מאת כל איש אשר ידבנו לבו. מכלל, שיש בכל איש ישראל נדיבות לשמים. אף אחר החטא. כי מצוה זו היא על כל איש ישראל. ובאמת נקודה זו נאמר עליה 'ולבי ער', אשר לעולם יש נקודה פנימית בלב איש ישראל ... כי יש בכח איש ישראל להשליך הכל, כל הרצונות וכל המדות בעבור רצון הבורא. והנה א' מהאומות עכו"ם אינו יכול לעשות זאת בשום אופן והוא רק בכח הבורא ששם בטבע איש הישראלי להימשך אחר הבורא יתברך...."(שפת אמת, פרשת תרומה תרל"ז)
עד עכשיו ראינו את החשיבות באחדות כל ישראל, את הטהרה וההכנה לקראת בניין המקדש. בנוסף ראינו שמצווה זו לדורות.
ה'שפת אמת' מוסיף רובד נוסף – 'אשר ידבנו ליבו'. לא מספיק לנדב כסף וזהב. צריך לנדב את הלב! לגייס את הלב.

הכוזרי, מאזן את דברי השפת אמת ואומר, שלפעמים הרצון יכול להתעוות, אם זהו לא רצון ה'. זהו למעשה ההבדל הגדול בין חטא העגל ומצוות המשכן. האם ה' ציווה או לא.

וְחַטָּאתָם הָיְתָה בַצִּיּוּר אֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁיִּחֲסוּ עִנְיָן אֱלהִי אֶל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְיָדָם וּרְצונָם מִבְּלִי מִצְוַת הָאֱלהִים, וְיֵשׁ לָהֶם הִתְנַצְּלוּת - בְּמַה שֶּׁקָּדַם מֵהַמַּחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם. וְלא הִגִּיעוּ עובְדָיו אֶל שְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִיש מִכְּלָל שֵׁשׁ מֵאות אֶלֶף שֶׁהָיוּ. אֲבָל הִתְנַצְּלוּת הַגְּדולִים שֶׁסִּיְּעוּ בַעֲשׂותו הָיָה - בַּעֲבוּר שֶׁיֵּרָאֶה הַמַּמְרֶה מֵהַמַּאֲמִין, כְּדֵי לַהֲרג הַמַּמְרֶה הָעובֵד אותו. וְנֶחְשַׁב לָהֶם לְעָון מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאוּ הַמְּרִי מִן הַכּחַ וְהַמַּצְפּוּן אֶל גְּבוּל הַמַּעֲשֶׂה.
וְלא הָיָה הֶעָון הַהוּא יְצִיאָה מִכְּלָל עֲבודַת מוצִיאָם מִמִּצְרַיִם, אַךְ הָיָה מְרִי לִקְצָת מִצְותָיו, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ הִזְהִיר מִן הַצּוּרות, וְהֵם עָשׂוּ צוּרָה. וְהָיָה לָהֶם לְהַמְתִּין שֶׁלּא יִקְבְּעוּ לְעַצְמָם דָּבָר שֶׁיַּקְבִּילוּהוּ וְיִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו, וּמִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנות.

אז אנו מבינים ומאמינים שרצון ה' שיהיה בית מקדש: "בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות" (גמרא ברכות ג.)
תפקידינו להתקדש ולהתכונן לבנינו במהרה!
ונזכה ל-
אור, פנים ואחור
משה רבינו לא זכה לראות 'פני האדון ה'. וראית את אחורי ופני לא יראו. למרות זאת כשהוא ירד מן ההר, קרנו פניו של משה. דמיינו לעצמכם, למה נזכה כש'נראה את פני האדון ה', בבית המקדש 'אורו של עולם'.

שבת שלום!

גרסת הדפסה