משפטים תשע"ג

משפטים תשע"ג

"וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: וַיָּבֹא משֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה:
וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרֲתוֹ וַיַּעַל משֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:
וַיַּעַל משֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:" (שמות כ"ד)

אחת מהפרשיות הסתומות ביותר בתורה היא הפרשה המופיעה בסוף פרשת משפטים- פרשת הברית. סיפור זה מתקיים כחלק מן המכלול הכולל של 'מתן תורה' מצד אחד וההכנות הראשונות למציאות של גילוי שכינה בתוך עם ישראל. אנו ננסה לגעת במעט נקודות מתוך סיפור מרתק זה.

 

ליל שבת- מתי נאמרה פרשה זו?

לפני הכל יש לשאול, מה מקומה של הפרשה. רש"י מביא שיטה אחת:

"ואל משה אמר עלה - פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות ובד' בסיון נאמרה לו עלה:"

על פי רש"י, אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכל הסיפור מקדים את סיפור מתן תורה 'הקלאסי'. בנקודת הזמן הזו, טרם שמעו ישראל את עשרת הדיברות, וכמובן שמשה טרם 'עלה אל האלוקים' ההרה. לפי הבנתו מטרת ה'טקס' המופיע בפרשה זו היא כעין 'ברית מילה', להכניסם בברית עם הקב"ה (ולכן זורקים עליהם דם, כעין הטפת דם הברית). אך הרמב"ן חולק עליו:

"והנה הפרשיות כולן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ... וכבר היטיב לראות רבי אברהם שפירש הענין כסדרו, כי אחר מתן תורה התחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' כאשר צוה אותו ... וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך."

על פי הרמב"ן, יש כאן סיכום של כל מה שקרה, ועדות שמשה עשה ככל אשר ציווה ה' והעם קיבל עליו את התורה בשמחה. מטרת 'טקס' הדם והמזבחות, נועד להיות השלב הבא. הכנה למציאות של מזבח אחד ששוכן בלב עם ישראל. אם לפי רש"י השוונו את הנ"ל לברית המילה, על פי הרמב"ן יש כאן כבר שלב של ברית הנישואין – איחוד עם הקב"ה.

סעודת שבת- שתים עשרה מצבות ומזבח אחד

במעמד המיוחד הזה, מתקיים מעמד של העמדת מזבח אחד וסביבו 'שתים עשרה מצבה'. ישנם פרושים שונים להעמדת המצבות. הרעיון הכללי של שתים עשרה מצבות, כמין מזבחות קטנים, הם כנגד שנים עשר השבטים.

כעין זה עשה יהושע שבנה את המזבח - "וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל", וכך עשה אליהו הנביא בהר הכרמל – "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'".

לפי הרעיון שהראנו מקודם, שכל מעמד זה הוא 'מעמד ברית' בין עם ישראל ואלוקיו- שתים עשרה מצבות מסמלות שכל שנים עשר השבטים מאוחדים ומקבלים עליהם את דבר ה'.

רשב"ם:
"לשנים עשר שבטי ישראל - לעד שכולם נתרצו בקיום הברית:"

אך כאן ניתן להוסיף שלא רק שישנן שתים עשרה מצבות, אלא יש בצידן מזבח אחד. אם נעיין בפסוקים נראה שמשה רבינו לא משתמש בכלל במזבחות וכל העבודה נעשית על המזבח. כאן ישנו רמז למעבר שעובר העם, מעבודת ה' פרטית או שבטים, כל אחד על המצבה שלו, למציאות שכל ישראל מאוחדים סביב מזבח אחד בעבודות הקרבנות. המצבה, אבן אחת גדולה המשמשת לקרבן, היתה הדרך המקובלת לעבוד את ה' לפני תקופת המקדש. כפי שאנו מכירים מיעקב אבינו שבנה מצבה, מזבח קטן. בהמשך אף יתבטלו המצבות לגמרי:

"לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ:
וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיך." (דברים ט"ז)

הפרשנים על פסוק זה התקשו, מה ההבדל בין מזבח לבין מצבה. הרי אם המצבה אסורה משום חוקות הגויים, כך גם המזבחות. ואם שניהם משמשים לקרבנות, מה ההבדל בין מזבח קטן לבין מזבח גדול?
הפירוש המקובל הוא שהמצבה שימשה גם כחפץ עבודה זרה בפני עצמו, ללא קרבן (בדומה לצלב או אשרה המסמלים את האלוהות האלילית). לכן 'אע"פ שהיתה אהובה בימי האבות', ברגע שזה הפך להיות כלי לעבודה זרה, נאסרו המצבות כליל.
אך על פי הבנה זו, קשה להבין מדוע צווה העם לבנות מצבות למרגלות הר סיני.

אמנם, לפי הבנתנו ניתן לאמר שההבדל בין המצבה לבין המזבח מתגלה מתוך הפרשה. המצבה הינה אבן אחת, לעומת המזבח הבנוי מאבנים רבות. סוד המזבח הוא היכולת לקחת אבנים שונות ולהרכיב מהן דבר אחד. כך ניתן על דרך הרמז אף להבין את המזבח ש'עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים', ואף בין איש לאשתו. היכולת למזג בין חלקים שאינם דומים, זוהי הגדולה, השלום והאחדות.

כשעם ישראל בונה את המזבח למרגלות ההר, הוא מקבל על עצמו שה' אחד ושמו אחד. וכדי לעבוד את ה', אי אפשר לעבוד 'תחת כל עץ רענן', אלא כולם צריכים לעלות ולהתקבץ סביב מטרה אחת.

זהו גם סוד קרבנות הציבור, שמעתה יחלו 'נערי ישראל' (ובהמשך הכהנים) להקריב. קרבנות הציבור, אינם קרבן של הרבה שותפים שהתאספו יחד להקריב קרבן אחד (בניגוד לקרבן פסח, למשל). המושג 'ציבור' הוא כבר מציאות חדשה – עם אחד. 'ויחן ישראל כנגד ההר – כאיש אחד בלב אחד'.

רק במציאות כזאת יכולה גם השכינה להתגלות. שכן השכינה מתגלה רק כשכל העם מאוחד:

"אור השכינה הוא כנסת ישראל" (אורות ישראל ו')

 

סעודה שלישית- נערי ישראל

בפרשה זאת עובדים על המזבח 'נערי ישראל'. על פי רוב הפרשנים אלו הם הבכורות, שכן פרשה זאת מתקיימת לפני חטא העגל.

"שדר ית בוכרי בני ישראל ארום עד ההיא שעתא הוות פולחנא בבוכריא דעד כדון לא איתעביד משכן זמנא ועד כדון לא אתייהיבת כהונתא לאהרן" (תרגום יונתן)
[תרגום: ושלח את בכורי ישראל, שכן באותה שעה היתה העבודה בבכורות, עד שלא נבנה המשכן, ועד שלא ניתנה הכהונה לאהרן.]

האם העבודה תחזור לבכורות? על פי רוב הפרשנים, הכהונה היא 'ברית כהונת עולם', ולא תהיה מציאות של עבודה בבכורות. זאת כיוון שכל המצוות בתורה הן לדורות:

”השורש השלישי - שאין ראוי למנות מצות שאין נוהגות לדורות: דע כי אמרם תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מורה על היות זה המספר הוא מספר המצות הנוהגות לדורות. ... וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה.“ (ספר המצוות לרמב“ם)
 
אך האור החיים מבין אחרת:

”ומה שאמר לראובן דברי קנטור, שם ציוה את הברכה על דרך אומרם ז"ל: ’עתידה עבודה שתחזור לבכורות‘ וכפי זה כיון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבא:
ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשו, לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבא, והגם שנתנה העבודה ללוים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד, שמעלין בקודש ואין מורידין". (אור החיים על בראשית מ“ט, כ“ח)

על פי האור החיים, כאשר יעקב אמר לראובן, 'ראובן – בכורי אתה', הוא נתן לו ברכה. ומהי? שהוא עתיד לחזור לעבוד בבית המקדש, כבכור.
אך כיוון שהלויים והכהנים כבר התקדשו, וכיוון ש'מעלין בקודש ואין מורידין'- אז גם הכהנים וגם הבכורות יעבדו!

שבת שלום!

גרסת הדפסה