" וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם:" (במדבר ח', כ"ו)

הפרשות האחרונות עסקו הרבה בלויים ובעבודתם. חנייתם סביב מחנה שכינה, פירוק והקמת המשכן, ומשא אוהל מועד- איש איש ותפקידו. רק עתה מפרטת התורה את עצם הקדשת הלויים מתוך בני ישראל. מעבר לתפקידים אותם ראינו- שמירה ונשיאת המשכן, מתארת התורה תפקיד נוסף: 'ושרת את אחיו באוהל מועד'. התורה לא מפרטת מהו ה'שירות' המדובר, אך הגמרא מבארת שמדובר בשירה. 'וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'- איזהו שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה' (ערכין י"א.)
המדרש שלנו עוסק בתפקיד הנלווה לשירה- הניגון בכלי הנגינה. למרות שהנגינה אינה מסורה רק ללויים, כפי שנראה בהמשך, ככל הנראה רוב הנגנים, ולא רק המשוררים, אכן היו מבני לוי.
במדבר רבה ט"ו, י"א

" קח את הלוים - הלכה כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנים בו? א"ר יהודה: ז' נימין היו בכנור, שנא' (תהלים טז) שובע שמחות את פניך נעימות, אל תהי קורא שובע אלא שבע שמחות. וכן דוד אומר: (שם קיט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ולימות המשיח נעשית שמונה, שכן דוד אומר בניגון (שם ו) למנצח בנגינות על השמינית. ולעתיד לבא נעשית עשר שנא' (שם קמד) אלהים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור.
ומי התקין להם? שמואל ודוד שנא' (ד"ה א ט) המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם, והם העמידו חלוקי השיר. והיו הלוים עומדים על הדוכן ומזמרים לפני מי שאמר והיה העולם. ראה חיבה שחיבב הקב"ה את הלוים, כך אמר הקב"ה למשה: הרבה הלוים חביבין לפני קח אותם לשמי לשררה מנין ממה שקרינו בענין קח את הלוים"

מה לשים לב בקריאת המדרש:

א. המדרש מתאר את הכינור שימש לשירת הלויים, כינור עם שבעה מיתרים.
ב. את זאת הוא לומד משירתו של דוד שהילל את ה' ב'שבע'. בכלי הנקרא 'שבע'. (שהרי א"א לומר שהלל את ה' רק שבע פעמים ביום, שהרי 'כל היום תהילתך')
ג. לימות המשיח יתנגן הניגון בכינור עם שמונה מיתרים הנקרא 'שמינית', ולעתיד לבוא- בנבל עם עשרה מיתרים- 'העשור'.
ד. בחלקו השני של המדרש אנו למדים על משמרות הלויים, בדומה למשמרות הכהונה, כשתפקידם- 'עומדים על הדוכן ומזמרים'.
לסיום, מלשון התורה 'קח את הלויים מתוך בני ישראל', מדייק המדרש שהקב"ה מחבב אותם במיוחד, שמתוך כל בניו אהוביו הוא בורר לו את הטובים ביותר, וכשכר על כך קיבלו 'שררה'- כבוד וגדולה. א.

 

חלק א'- שירה או נגינה

ללויים שני תפקידים מרכזיים, השמירה והשירה. כחלק מתפקיד השמירה כלולה גם פתיחת ונעילת שערי העזרה, ויחד עם השירה באה הנגינה. אך הנגינה כשרה גם על ידי זר. (כפי שלמדנו המדרש עצמו העוסק בנגינתו של דוד המלך) זאת על פי מחלוקת קדומה בגמרא האם 'עיקר שירה בפה או בכלי'.
" תנו רבנן החליל דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה. אמר רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן, דרבי יוסי סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת. ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת. אבל שיר של שואבה דברי הכל שמחה היא ואינה דוחה את השבת. אמר רב יוסף .. מאן דמכשיר סבר עיקר שירה בכלי .. ומאן דפסיל סבר עיקר שירה בפה " (סוכה נ:)
הגמרא דנה האם מותר לנגן בכלי נגינה בשבת. אם נומר שזוהי מצוות הלווים, כלומר ש'עיקר שירה בכלי' ודאי שיהיה מותר. אך אם זה רק 'לביסומי קלא', לבשם ולהוסיף על שירה, יהיה אסור לנגן בשיר של קרבן בשבת. להלכה נפסק ש'עיקר שירה בפה', וזוהי מצווה המסורה ללווים בלבד. לעומת זאת הנגינה מותרת גם באדם מישראל, כפי שמסכם בעל החינוך:
"עיקר עבודתם לשורר על הקרבן. ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהן שירה: .. ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם. והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא, ואחרים היו עומדים שם שמנגנין בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין שמשיאין אותם לכהונה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיוחס" (ספר החינוך מצוה שצ"ד)
למרות זאת, ככל הנראה רוב הנגנים היו לויים. כך משמע מן התנ"ך, המשנה ופסקי הרמב"ם, שכולם מניחים כדבר מובן מאליו שהלויים הם אלו שמנגנים. כך בתיאור חלוקת המשמרות על ידי דוד: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה" (דברי הימים א', כ"ו), כך בתיאור שמחת בית השואבה: וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה" (משנה סוכה פרק ה'). וכך גם ברמב"ם: זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש .. עבודה שלהן היא שיהיו שומרין ..ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום .. ובמה הם מנגנין בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל"( הלכות כלי מקדש לרמב"ם, פרק ג')
אם כן מה החשיבות להגדיר את עיקר השירה בכלי או בפה, אם בכל מקרה עושים זאת הלויים? (אמנם כבר ראינו שלהלכה שאין מנגנים בכלי זמר בשבת). ננסה ללמוד זאת מתוך דברי הרמב"ן והמהר"ל:
"ונראה דהנה הרמב"ן כתב שעיקר עבודת הלויים הוא השיר וע"כ לא היו ממנים אותם לשיר אלא בראויין למשא, שכל הממונים לשיר ראויין לעבודת כולם, עי"ש. ונראה שענין השיר דאפסק הלכתא עיקר שירה בפה עפ"י מ"ש מהר"ל שהדיבור שבאדם הוא חותם התקשרות הגוף והנפש, שהרי בהמה אף שיש בה גוף וכלי הדיבור אינה מדברת, והנפש לבדה אין בה כח הדיבור שהרי צריך לכלי הדיבור, ומוכרח שהדיבור מכח שניהם. ובכן יש לומר שהדיבור בשיר שהוא ענין רגש הנפש שמתדבקת בשרשה ומחמת קשר דיבוק זה יוצאים דברי השירה מכח שניהם, היינו מכח הגוף והנפש ומכח השורש שבעליונים, והוא ענין רוה"ק כמפורש בדברי הימים שכולם היו מתנבאים ברוה"ק, וכל ספר תהלים ברוה"ק נאמר .. והנה מובן שדיבוק הגוף והנפש בשורש בעליונים עד שיהיו לאחדים צריך להיות מקודם האדם שלם בשבח מדותיו בלי פסולת, כי השורש אינו סובל מטנופא דהאי עלמא כלום, וכן נמי צריך להיות השכל נקי ומצוחצח שיהי' ראוי להדבק בשרשו כדי שתצלח עליו רוח השיר" (השם משמואל, בהעלותך תרע"ד)
ה'שם משמואל מביא את דברי הרמב"ן שרק מי שכשר לשאת את כלי המשכן, כשר לשיר. זאת כיוון שהדיבור, ובמיוחד ה'דיבור בשיר', הוא בכח המחבר בין הגוף לבין הנפש. כדי לשיר כמו שצריך לא מספיק שיהיה לך קול יפה. השירה, השירות בשם ה', מבטאת את האדם השלם, הן בגוף והן בנפש. 'עיקר שירה בפה', מלמד אותנו את מהות השירה המקבילה למדרגת רוח הקודש, ולזה צריך להכין את עצמך ו'ללמוד חמש שנים'. אחרי שיש לך את זה, ניתן להוסיף את הנגינה, קול שבא מכלי חיצוני.

 

חלק ב'- שבע או שמונה?

לאחר שראינו שנגינה והשירה, אינם רק צלילים יפים, אלא כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן כדי שתְּהִי עָלָיו יַד ה'. ניתן להבין את המשך המדרש המתאר שגם צורת כלי הנגינה מכוונים למטרה זו. המדרש, על פי הגמרא במסכת ערכין, מתאר כינור 'רגיל' עם שבעה נימין- מיתרים, לעומת הכינור העתידי בו יהיו שמונה מיתרים.
בהסבר המדרש ישנם כמה כיוונים. רובם מתייחסים ליחס שבין שבע לשמונה המופיע במקומות רבים. אך אנו נקח דווקא פירוש המחבר בין מנורת שבעת הקנים, לבין עצם בחירת הלויים מתוך בני ישראל ובין המדרש שלנו.
"קח את הלוים מתוך בני ישראל וגו', רמז בכאן ענין נפלא, שצוה לקחת אותם מתוך בני ישראל מתיבות אלו. כי בני ישראל במילואם, בי"ת נו"ן יו"ד, האותיות האמצעות הם יו"ו גימטריא כ"ב, הם כ"ב אתוון שנתן להם בכחם להודות ולהלל ולרנן ולפאר בשיר וזמרה, ישראל במילוי יו"ד שי"ן רי"ש, האותיות האמצעיות הם וי"י, גימטריא הוי"ה, השם הנכתב להודות לפניו. ואח"כ אל"ף למ"ד ממלת ישראל, האמצעיות הם מ"ל, לשון מלה, שיצרפו כ"ב אתוון למלה לפני הוי"ה לשורר בהם, וזה הכח שנתן להם מתוך בני ישראל ממש:
ואמרו במדרש רבה (במ"ר טו) כמה נימין היו בכינור, שבע, שנאמר (תהלים קיט, קסד) שבע ביום הללתיך, ולימות המשיח נעשה שמונה, שכן דוד הוא אומר (שם ו, א) בנגינות על השמינית, ולעתיד נעשה עשר שנאמר (שם קמד, ט) בנבל עשור אזמרה לך עי"ש. דהנה עיקר התיקון לתקן שבע ספירות הבנין ולהעלותם כנודע, עד אשר לימות המשיח שיהיה להם עליה עד הבינה ואז יהיו שמונה. ואחר כך לעתיד לעולם שכולו טוב ויתוקן העץ חיים עד שרשו שהוא הרצון, ואז בנבל עשור אזמרה, שכל עשר כחד חשיבן ונכללים יחד והבן:" (ספר עבודת ישראל פרשת בהעלותך)
הרמז קצת עמוק, אך הרעיון פשוט ויפה. בעל ה'עבודת ישראל' (רבי ישראל מקוזניץ' מאדמורי פולין מלפני 200 שנה) מבאר את הפסוק 'קח את הלויים מתוך בני ישראל', שיש לקחת את האותיות של 'בני ישראל' ולקחת את מה שבתוכם, ואז נבין את הסוד הגדול של שירת הלויים. כשאנו כותבים כל אות כמו שהיא נשמעת ('במילואה') נוכל ללקט את מה ש'בתוך בני ישראל'. כך למשל את האות 'ב', כותבים 'בית' אז נלקט את האות י' מאמצעיתה. בדרך זה יצא לנו שמתוך 'בני'- נשיג אותיות שיחדיו הם 22, מתוך 'ישר' נקבל- מנין 26 כשם הוי"ה. ומתוך 'אל' את המילה 'מילה'. מזה נלמד שתפקיד הלווים הוא להשתמש ב'מילים' ובפה לגלות את שם ה' בעולם.
מספר הנימין בכינור או בנבל מלמד מה המטרה בכל תקופה. המספר שבע הוא כנגד 'ימי הבניין' – שבעת ימי הבריאה והעולם הזה. (וכך גם שבעת קני המנורה מאירים את המציאות של העולם הזה). לעומתם תוספת של עוד מיתר אחד, היא כנגד ה'בינה' (זאת כיוון ששבע הם 'ספירות הבניין הראשוניות- חכמה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) זאת במציאות שמלאה הארץ דעה את ה'. אז תפקיד הלויים יהיה לעזור לנו להגיע לקומה הבאה. ועוד יותר לעתיד לבוא שאז יהיו עשרה מיתרים כנגד האות 'יוד' המסמלת שלמות. (ועל פי רעיון זה נבין מדוע בנבל רגיל יש 22 מיתרים, כנגד האותיות. שכן האותיות הם אבני הבניין עליהם מושתת העולם. כפי שראינו בעמוד הקודם שמותר האדם מן הבהמה , זוהי היכולת לדבר והביע את עצמך).
ובגמרא בפרק אין בערכין (י"ג ב') אמרו למימרא דנבל לחוד וכנור לחוד דלא כר' יהודה? דתניא ר' יהודה אומר כנור של מקדש של שבע נימין היה שנאמר שובע שמחות את פניך אל תקרי שובע אלא שבע, של ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית על נימא שמינית, של עוה"ב עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו, ומתרצינן אפילו תימא ר' יהודה לעולם הבא איידי דנפישי נימין דידיה נפיש קליה כנבל. ופירוש הענין הזה כי ענין הכנור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוסיקא, כענין שאמרו קול ודבר ורוח וזהו רוח הקדש, והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות וידבק אורן במשכן ובמקדש, ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי הזכיר אותן בה"א הידיעה, לפיכך נרמזו בכנור שבע כלי הקול בעוה"ז, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמוזו אותן, וזה ענין מופלא ונכבד ומכל פנים נלמד בפי' העוה"ב שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו, ואינו עולם הנשמות שכל אדם בו בחלק הראוי לו אחרי מיתתו מיד" (ספר תורת האדם לרמב"ן, שער הגמול, קכ"ד)
הרמב"ן מביא שאלה בגמרא, מה ההבדל בין 'כינור' ל'נבל', ומתרץ שברגע שיש יותר משמונה מיתרים זה נקרא נבל, כיוון שהקול חזק יותר. שבע מיתרים, וכן שבעת קני המנורה ושבעת המזבחות של בלעם- כולם הם ה'רוח' או קדושה שמאירים בעולם הזה, כפי שהוא כיום. (ולא בכדי הקול היה נשמע עד יריחו, ללמד שיש בכוחו להשפיע עד פתחה של ארץ ישראל). אך כאן מדייק הרמב"ן יסוד חשוב. הקול החזק יותר שישמע 'לימות המשיח' ו'לעתיד לבוא, זה גם חלק מתוך העולם הזה, ולא מדובר על עולם של נשמות. גם לעתיד לבוא יהיה גוף, מקדש וכלים. ההבדל היחיד הוא שהקול יהיה חזק יותר! וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירושלים. קול ה', רוח ה' שיצאו מירושלים, יגיעו גם לנידחים ולרחוקים.

שבת שלום!

גרסת הדפסה