"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל: אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" (ויקרא כ"א)

הפעם ננסה להתמודד עם סוגיה לא כל כך פשוטה – האיסור לעבוד במקדש כשאתה בעל מום. רבים מקשים מדוע התורה מתייחסת בזלזול, לכאורה, אל ה'שונה' ואין במקדש נגישות לנכים ולבעלי מום... האם כך מחנכת התורה ש'דרכיה דרכי נועם'?
למען האמת, אני חושב שאין מקום לטענה זו, וזוהי זווית הסתכלות מאוד מצומצמת (משהו בסגנון – האם אנו לא מכבדים את הנשים) שקשורה לזמן ולמקום אנו חיים. בכל זאת, תורה היא, ואם שואלים ננסה לתת כיוון כלשהו.

ליל שבת- טעם כמוס

ה'משך חכמה' (שהיה בעצמו כהן- רבי מאיר שמחה הכהן) מביא הסבר מעניין הלוקח אותנו הרחק אל חשבונותיו הכמוסים של הקב"ה.

"והנראה, דעניין הקרבנות הוא מחלק החוקים, אשר אין השכל והעיון מורה על זה ... ואם כן יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר על זה הזהירה תורה לעבדו בכל לבבכם כמו שאמרו בספרי ... וזה לא יאות שהוא יהיה המכפר והעובד, כיון שאינו מודה בה ועבודתו פסולה ... ולגלות על ידי נביא זה לאו יאות למעלת השי"ת ... לכן היה מהתחבולה האלקית, שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים והמום בו הוא גזרה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו ... ואם כן לא יודע לאיש ממה שיודע היודע התעלומות יתברך. ועיין סנהדרין (דף יא.) כמה מעשיות במדה זו, שלא לפרסם החוטא ולעשות תחבולה שלא יודע ממנו." (משך חכמה, ויקרא כ"א)

ה'משך חכמה' מבאר שהמומים באים על כהן שאינו עובד את עבודתו בלבב שלם. כיוון שהקב"ה אינו רוצה לפרסם את גנותו ברבים, מגלגל הקב"ה שיבוא מום לכהן, ובכך יפסל דווקא מעבודת הקרבנות- שם צריך כוונה יתירה. כפי שמובא בספרי:

"ר' אליעזר בן יעקב אומר: 'ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם' הרי זו אזהרה לכהנים שלא יהיה לבם מהרהר בשעת עבודה." (ספרי עקב, ה')

בהמשך מבאר ה'משך חכמה' שמכאן נביא את שאלת הגמרא: "אין לי אלא תם ונעשה בעל מום, נולד בעל מום ממעי אמו מנין?". כלומר שואלת הגמרא, מניין שגם מי שנולד בעל מום נפסל מעבודת הקרבנות?
והרי, לכאורה, מי שנולד בעל מום, ההיגיון אומר שזהו מום ברור יותר, וודאי שיפסל!
אלא שאם נאמר שהמום מלמד על כוונות נסתרות של הכהן, לכאורה לא היה צריך לפסול כהן שנולד במומו. שהרי מומו הקדים את מחשבות ליבו (ואכן ה'משך חכמה' לא מבאר מדוע זה כך. יתכן שנצטרך לומר שהתורה לא רצתה לחלק בין בעלי המומים, שאחרת שוב יוודע הטעם לפסול הכהן...).

בסוף דבריו מביא ה'משך חכמה' דוגמאות נוספות בהם חששו חז"ל להודיע ברבים את עוונותיו של האדם.
למעוניינים הן מצורפות בנספח. (יש הרבה ללמוד מאותם סיפורים- מומלץ ביותר לקוראם!)

סעודת שבת- עניין מיוחד בכפרה

השל"ה הקדוש (שיום פטירתו יחול בשבוע הבא בכ"ט אייר) מביא כיוון נוסף שמשלים מעט את הדברים שראינו. תחילה פותח השל"ה בשאלה (מובא בשינוי לשון קל מפני הקיצור):

"אמרנו לעיל ... ששליח ציבור בעל מום כשר להתפלל ומוכח זה מתוך הגמרא והפוסקים. שבמדרש רבה נאמר: 'אמר רבי אבא אמר רבי יודן, הכשיר הקב"ה באדם לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה, אמר רבי אלכסנדרי אדם הדיוט אם משמש בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקדוש ב"ה כלי תשמישו שבורים הם, שנאמר קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, את דכא ושפל רוח, זבחי אלקים רוח נשברה'.
וקשה: יש להפליא הפלא ופלא מכוונת המדרש משמע שתשמישו של הקב"ה בכלים שבורים, ואם כן כהן בעל מום יהיה כשר להקרבה, ומקרא מלא הוא בפרשת אמור שפסלה התורה בעלי מומין להקרבה, ולא על המדרש לבד תלונתי, אך גם על הגאון מהרש"ל ז"ל שכתב שאדם שפגעה בו מדת הדין ונפלו זרועותיו אם ראוי להיות שליח ציבור, ופסק שפשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבא מצוה מן המובחר הוא, כי מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך שרים בשר ודם, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, דאין נפסל במומין אלא כהנים, עד כאן לשונו. ואני אבוא אחריו למלאות את דבריו דהא אפילו לויים שעבודתן בשיר בשילה ובית עולמים אפילו הכי אין נפסלין אלא בקול, כל שכן שליח ציבור שלנו ... ותימא גדולה בעיני כאשר הונח מונח קיים שהתפלה היא במקום תמידין אם כן ששליח ציבור המתפלל דומה לכהן המקריב קרבן, ומדוע ישתנו בזה שכהן יהיה פסול והשליח ציבור יהיה כשר בעל מום?"

השל"ה מביא ממספר מקורות שאדם בעל מום ראוי, ואף משובח שיהיה חזן ושליח ציבור. הקב"ה 'קרוב לנשברי לב'. זאת אף במומים בולטים כגון אדם שאין לו ידיים. גם לויים בעלי מומים מותרים לשיר (אלא אם קולם פגום...).
והשאלה: הרי תפילות הן כנגד הקרבנות – ומדוע בקרבנות פסולים בעלי מומים, אבל בתפילה ושירה במקדש הם מותרים?
(הערה: וכאן גם תשובה חשובה, שהתורה לא פוסלת בעלי מומים באופן גורף.)

"פשפשתי ומצאתי טעם נכון בספר תורת העולה שחיבר הגאון מהר"ר משה איסרליש ז"ל דף נ"ב וזה לשונו, סיבת היות מקצת קרבנות נאכלין ליום אחד ומקצתן לב' ימים ממה שכתבנו למעלה- הקרבנות שהיו קדשי קדשים כגון החטאת והאשם ושלמי צבור, כולן נאכלין ליום אחד מטעם שכבר כתבתי. טעם הכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים מטעם קבלת בושתו ושקרבנו נאכל בין הבריות שעל ידו מתבזה, ועל כן באה המצוה לאכול ביום אחד כדי להמעיט בושתו של המקריב קרבן, מאחר ששב על עקב בושתו ראוי לרחם עליו כדי שלא תנעול דלת בפני בעלי תשובה, עיין שם באריכות, ונמצא לפי זה הקרבן בא לכפר כמו שאמר הכתוב ונרצה לו לכפר עליו והכפרה תלויה באכילת כהנים כי על ידי אכילתם מתבייש." (השל"ה הקדוש - ווי העמודים, פרק ז)

השל"ה מביא תשובה ארוכה מאוד, אנו נבאר רק את סופה. השל"ה מבאר שכיוון שעניינם העיקרי של הקרבנות הוא הכפרה, הרי שישנו יחס מיוחד בין בעל הקרבן ובין הכהן עצמו.
בהקרבת הקרבן- נאסר לכהן בעל מום להקריב, כיוון שראוי שמי שבא לכפר על האדם החוטא, יהיה שלם בגופו ובליבו (הן מצד עמידה לפני ה'- כפי שמביאים רש"י וספר החינוך- והן מצד החוטא שצריך לראות בכהן דמות חינוכית וסוחפת).

אך דווקא כאן מגיע הניגוד- באכילת הקרבן, מותר לבעל מום להשתתף (כמובן שמביא הקרבן אינו מקבל כלום, שהרי לא ראוי שיהנה מחטאו). כאשר רואה החוטא את הכהן בעל המום אוכל, יחד עם כל אחיו הכהנים, כשווה בין שווים (כך אוכלים, כולם ביחד) הוא מתבייש ומבין שמה שפוסל את האדם זהו החטא הפנימי ולא ה'מום' החיצוני.

סעודה שלישית- מעלה מיוחדת בכהנים

רש"י מביא את הטעם הפשוט ביותר, אך בעיון נוסף גם העמוק ביותר:

"כי כל איש אשר בו מום לא יקרב - אינו דין שיקרב, כמו: הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת." (רש"י ויקרא כ"א)

כלומר, כאשר אדם עומד לפני ה'פחה' ראוי שיהיה מכובד, כל שכן לפני המלך.
בעל 'ספר החינוך' מוסיף שזה לא רק מול הקב"ה, אלא גם חשוב בשביל האדם שמביא את הקרבן. אם יעמוד לפניו אדם שאינו 'נראה טוב', זה יפגום בכבוד ה' ובכבוד המקדש:

"משרשי המצווה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה כהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפסו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה אפשר שיש בשלמות צורתו רמז לעניינים שמתוך מחשבות האדם בהן תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי ותנוד מן החפץ." (מצווה רע"ה)

ספר החינוך מביא כמה טעמים:
א. כיוון שהאדם מטבעו מעריך ונמשך אל 'טובי המראה', וכיוון שהכהן צריך 'שיתפסו בני אדם אחריו', ראוי שיהיה 'יפה תואר ונאה בכל דרכיו'.
ב. כשאדם שלם כלפי חוץ (ואינו טרוד במומיו) אין חשש שזה יסיח את דעתו מן הכוונות והמחשבות הנצרכות בשעת הבאת הקרבן.

רבי יצחק עראמה, בספרו 'עקידת יצחק', מוסיף נדבך נוסף. תחילה הוא מבאר מדוע מום אינו ראוי לכהן:

"כי כמו שהמרגלית תפעל כל פעולותיה כשישמר בה התנאים הראויים למקום מושבה, אשר לכסף לכסף, ואשר לזהב לזהב, כן הנפש הזכה תמנע מפעולותיה, והיא לא תצלח רק בהיות מושבה אל מבחר הגופים הנעשים בחכמה בתבונה ובדעת כי על כן אמרו שנמלך הקב"ה בפמליא שלו על כל אבר ואבר (ב"ר פ' י"ב), שנאמר 'הוא עשך ויכוננך' ...

ומטעם זה נפסל הבעל-מום מכהן לה', כי המום ההוא אשר בגופו יפגום הנפש, ואין ראוי להיות אמצעי להשפיע הטוב העליון על האומה הנבחרת ... הנה מכל זה נתבאר יחס עולם המלאכים ודמיונו עם כלל הכהנים משרתי בית אלהינו כמו שהנחנו. ... והנה היה סוג הכיעור מבואר, אם מצד מה שימצא בבעל מום מהדופי והמיאוס החיצוני מהתייצב במקום גדולים, כל שכן לפני אדון האדונים ואלוקי האלוקים. אם למה שחויב מצורך שלמות הגוף ותוכן בניינו וגמר איבריו וחושיו וכוחותיו לשלמות הנפש השורה עליו. משל למרגלית הצריכה משבצת הכסף או הזהב וזולתם כדי שיסודרו ממנה הפעולות המסוגלות בה." (ספר עקדת יצחק, י"ח)

תחילה אומר בעל ה'עקדת יצחק', שבכל אדם איבריו מדודים בפלס, ואם ייסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר לעמוד לפני הקב"ה. כל שכן הכהנים שב'מעלת המלאכים'!
הכהנים הם כמו מרגלית, שתקבל את פארה רק בתוך מסגרת זהב או כסף (בנוסף, 'כוחות המרגלית' לא יפעלו את פועלם אלא אם כן, היא בתוך מסגרת כזו... מי שמבין מבין. אני לא).

בהמשך, מבאר רבי יצחק עראמה מפני מה באים מומים. כאן דווקא אין סודות, אלא הגיון פשוט:

"אמנם למה שכבר יהיו רוב המומין הוא באנשים לאונסם, או כי יולדו עמהם מהתחלתם, וכבר כתב החכם (בפרק י' מהג' מהמדות) זה לשונו: 'כאשר הם מכוערים לא יגער בהם אחד, כי אשר הם להתרשלות ורפיון, וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה, כי אמנם אין אחד מואס להתרשלות ורפיון, וכן גם כן אצל החולשא והכיעור ורוע התמונה, כי אמנם אין אחד מואס לאשר הוא בטבע או בחולי או מנגע אבל יחוננו, ואשר הוא משתיית יין או מדברים נעשים יושר כל אדם ימאסהו הדברים אשר הם כעורי הגוף והם בידנו הם נמאסים ואשר אינם לא, ע"כ. לזה פנה אליהם בעין החמלה, ואמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל אך אל הפרכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי וגו'. ... והנה אם היה שיטמאו בשום טומאה שהיו יכולים ליזהר ממנה, כבר ראוי לגעור בהם על כך, כי כל מה שיכול ליזהר ממנו ולא נזהר הרי הוא רצוני..."

ה'עקדת יצחק' מבאר שהרבה פעמים, מום בא לאדם בגלל חוסר תשומת לב ראויה. הוא שתה יין, השתכר ו...תאונה. הוא לא הקפיד על מה אכל ו...חלה. רכב ללא קסדה... וכדומה.
זאת בדומה לאיסור טומאת מת שמובא בפסוקים הסמוכים. לרוב כהן שנטמא לא נזהר כראוי, 'ועל כן ראוי לגעור בהם'.

ואכן הכהנים היו מקבלים את הדין:

"לשְׁכַּת הַגָּזִית, שָׁם הָיְתָה סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל יוֹשֶׁבֶת וְדָנָה אֶת הַכְּהֻנָּה, וְכֹהֵן שֶׁנִּמְצָא בוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיוֹצֵא וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְשֶׁלֹּא נִמְצָא בוֹ פְּסוּל, לוֹבֵשׁ לְבָנִים וּמִתְעַטֵּף לְבָנִים, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ עִם אֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְיוֹם טוֹב הָיוּ עוֹשִׂים, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים, בָּרוךְ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא נִמְצָא פְסוּל בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. וּבָרוּךְ הוּא, שֶׁבָּחַר בְּאַהֲרֹן וּבְבָנָיו לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת לִפְנֵי ה' בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים." (משנה מידות ה')

ונסיים בשאלה ונקודה למחשבה:

על פי המשנה במסכת מידות, הכהנים בעלי המומים היו 'מתליעין בעצים'. כלומר, בודקים את עצי המערכה שלא יהיו בהם תולעים. האם מתוך כל מה שראינו ניתן יהיה למצוא סיבה, מדוע בחרו לכהנים דווקא את העבודה הזאת? (ובכלל מדוע חשוב שאפילו עצי המערכה יהיו ללא מום?)

ועוד נקודה למחשבה:
בלשכה זו גנזו את ארון הברית בסוף ימי הבית הראשון. האם נוכל למצוא הקשר בין כל זה, למקום גניזת ארון הברית?

שבת שלום

גרסת הדפסה