פרשת מקץ

מידת הבטחון של יוסף הצדיק
"ויהי מקץ שנתים ימים". נאמר במדרש[1]: "'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו'[2] -זה יוסף, 'ולא פנה אל רהבים' - ע"י שאמר לשר המשקים 'זכרתני והזכרתני' ניתוסף לו שתי שנים". מבואר מדברי המדרש כי יוסף היה אמור להיות עשר שנים בבית האסורים, ובמדרש מבואר כי היה זה עונש על שהוציא דיבה על עשרת אחיו, וכיוון שאמר לשר המשקים 'כי אם זכרתני' נגזרו עליו שנתיים נוספות.
יש להבין: מדוע נגזרו על יוסף דווקא שנתיים, האם רק משום שאמר פעמיים לשון זכירה? מעבר לכך: לכאורה יש סתירה בלשון המדרש. מחד – בתחילת דבריו המדרש משבח את יוסף על מידת הבטחון שלו - "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו", ומאידך – בסיום דברי המדרש קיימת בקורת עליו: "פנה אל רהבים", שהסתמך על שר המשקים ולא בטח לכאורה בד'. בפשטות יש לומר כי יוסף עשה לכאורה השתדלות, ומדוע נענש על כך? מכאן שבמדרגתו המיוחדת של יוסף נדרשה מידת בטחון מופלגת, ללא השתדלות, דבר שלא קיים אצל אדם רגיל. מכל מקום עדיין צריך לבאר מה מקומו של עונש זה, ואם גם נפל יוסף ממדרגת הבטחון המופלגת שלו מדוע הוא ראוי לעונש על כך?
בעל הכלי יקר שואל בתחילת פרשתנו מדוע נאמר בפסוק "אשר שם ד' מבטחו" ולא "אשר שם בד' מבטחו". כמו כן הוא שואל לגבי פסוק נוסף העוסק במידת הבטחון[3]: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּד' וְהָיָה ד' מִבְטַחוֹ" - מהו כפל הלשון "אשר יבטח ... והיה ד' מבטחו"?
לכאורה יש לבאר כי שני הפסוקים הנ"ל עוסקים בשתי בחינות של מידת הבטחון:
-
"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּד' וְהָיָה ד' מִבְטַחו" – עוסק באדם שיש לו את מידת הבטחון בד': "אֲשֶׁר יִבְטַח בַּד'", ויגע על רכישת מידה זו, ומתוך עמל זה הוא זוכה ל "וְהָיָה ד' מִבְטַחו" – הקב"ה מבטיחו, שומרו ומגין עליו מכוח מידת הבטחון שלו.
-
"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ד' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" – ד' מבטחו של האדם, הקב"ה שומר אדם זה לא מכוח מידת הבטחון שלו אלא מכוח זכות שיש לו. אם זו זכותה של מצווה, או זכות אבות, מכוח זאת השי"ת שם מבטחו על האדם – הקב"ה שומרו מצד שורש נשמתו ולא מכוח יגיעתו.