פרשת ראה

לשכנו תדרשו

לקראת הכניסה לארץ הקדושה מצווה משה רבנו על בני ישראל (יא, כט): "וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִּים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל" – עקב עוצמת הקדושה הקיימת בארץ ישראל כוחות הטומאה מנסים להאחז בה, ועל כן שומה עלינו להגביר את כח הקדושה כדי למגר כל צר ומשטין. משום כך נאמר בהמשך (יא, לב): "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".

הסכנה הגדולה ביותר הינה העבודה הזרה, אותה יש לגדע שכן ארץ הקודש אינה סובלת את גילויי הטומאה כנאמר: (יב, ד) "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". מהו שורש הקדושה, מקור ההתחברות של ישראל לקונם המבטלת את אותם כוחות רשעה? אומרת התורה: (יב, ה)  "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה" – קיים מקום פלאי, ממנו יונק העולם את קדושתו, ואותו צריכים בני ישראל לחפש. עליהם להתחבר למקום זה מכוח כיסופיהם, כדברי הרמב"ן: "שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו 'אנה דרך בית השם'? ותאמרו איש אל רעהו "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב"... ובספרי נאמר: "'תדרשו' - ...  דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא".

מהו שורש קדושת מקום זה? מקום המקדש הינו מרכז העולם והוא מהווה את שורש הבריאה, וזאת בשני מישורים:

• ממנו החלה בריאת העולם, כדברי חז"ל המבארים כך את מרכזיותו של המקדש[1]: "כשם שהטבור נתון באמצע האיש כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם ... ובית המקדש באמצע ירושלים, והארון באמצע ההיכל, ואבן השתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם".

• האדם, נזר הבריאה, נברא אף הוא ממקום זה. זאת כמבואר בדברי רבותינו בתלמוד הירושלמי[2]: "מלוא תרווד (כף גדולה) עפר נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון". ובביטוי נוסף בדברי חז"ל[3]: "אדם ממקום כפרתו נברא".

 

   מדברי חז"ל אלו משמע כי מקום המקדש הינו הן נקודת השורש של הבריאה, מעין 'נקודת חיבור' בין שמים וארץ, ומאידך הינו גם מקום הכפרה. בריאת האדם הינה מזיגה בין הנשמה שבו, שמקורה מהעליונים, לבין הגוף שהינו עפר מן האדמה. שורש חיבור פלאי זה, עליו אנו אומרים "ומפליא לעשות" (כדברי הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך) הינו במקום המזבח. המזבח הינו כביכול המחבר בין העולמות העליונים לבין העולם התחתון השפל. מכאן נובעת מהותו כמקום כפרה, שכן עקב היסוד החומרי שבאדם הוא מועד לנפילה, והמזבח הוא הנותן לו את האפשרות לחזור ולשוב לבורא עולם, להתחבר אל שורשו שבעולמות העליונים. עקב כך מקום המזבח מעכב לדורות, ועליו להיות במקום מסוים ומוגדר שכן זהו מקום בעל ערך סגולי מאז בריאת העולם. זאת כדברי הרמב"ם[4]: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם". 

   לאור זאת גם מתבאר כי מקום המקדש היה בגן עדן[5], ויש לומר כי כשאדם הראשון מגורש מגן עדן הכוונה היא שהקדושה העילאית שהיתה במקום זה נסתלקה, ועל האדם בכח עבודתו שעיקרה במקום המזבח – להחזיר את השכינה למקומה.

   קדושת המזבח הינה קדושת המקום, והיא קשורה למושג עש"ן – עולם, שנה, נפש המופיע בספר יצירה[6], והמקביל למושגי המקום, הזמן והנשמות. כשם שהשבת הינה גילוי אלוקי במימד הזמן כך מקום המזבח הינו בבחינת חותם אלוקי במימד המקום. באותו אופן נשמות ישראל הינם החותם האלוקי במימד הנשמות. כמובן שגילוי זה במימד המקום הינו פלא גדול.

 

מקום פילאי זה הוסתר על-ידי הבורא יתברך בתקופת גלות מצרים, ועם צאתם מצווים בני ישראל לחזור ולהתחבר אל המקום הזה בכח ערגתם וחיפושיהם. אמנם רק דוד המלך הוא שזכה לחברנו אל המקום, אולם הדברים הללו מכוונים לכל דור ודור. גם בימים אילו שומה עלינו לשוב ולהתבונן בצו האלוקי שרק מכוחו נוכל לזכות אל המנוחה והנחלה.

יהי רצון שנזכה במהרה לבניין המקדש ולביאת גואל צדק!

[1] מדרש תנחומא פרשת קדושים, י

[2] נזיר פרק ז הל' ב

[3] פרקי דרבי אליעזר פרק יב

[4] תחילת פרק ב של הלכות בית הבחירה.

[5] כך מבואר בפרקי דרבי אליעזר פרק כ וכן בפרק יב. וכן משמע מדברי הרמב"ן והרד"ק לבראשית ב, ח. וכן מדרש הגדול עמ' עח.

[6]  עיין שם לדוגמא פרק ד', משנה ו.

 

 

 

גרסת הדפסה