אחרי מות2

אחרי מות2

פרשת אחרי מות

"ושכנתי בתוכם"
1 כפרה בעד ביתו,
ניצוצות מתורת הבית גנזי
"וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא ט" ז, ו)
כתב הרמב"ם :
וכן שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת
הנרות, הכל עשוי בכהן גדול נשוי , שנאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו ", ביתו
2 זו אשתו.
מבואר שיש דין מיוחד בעבודות יו"כ שצריך להיות בכהן גדול שיש לו אשה , ויש
לבאר טעמו של דבר. והנה הלימוד הוא ממה שנאמר בפסוק "בעדו ובעד ביתו"
- זו אשתו. אמנם יש לומר שיש עניין נוסף והוא סמיכות להאמור בתחילת
הפרשה: " אחרי מות שני בני אהרן", שהזהירו הכתוב שלא יכנס כמותם, ואז
"ולא ימות" . הנה לפי דעה אחת מתו נדב ואביהוא על שלא נשאו נשים, ומשמע
שעבודתם לפני ולפנים , כמו עבודת כהן גדול ביו"כ , הייתה חסרה משום שלא
נשאו נשים , ועבודה זו אינה יכולה להיות אלא בכהן גדול נשוי. וצריך ביאור
עניינו.
ונראה דהנה בסוף פרשת מצורע נאמר "והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא
ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" . חז"ל למדו מכאן את דין
פרישה בעונה הסמוכה לווסתה, ויש לבאר מהו הסיום "בטמאם את משכני
בתוככם" , מה עניין זהירות זו לגבי טומאת המשכן? ומבאר במשך חכמה
שהכוונה בזה היא על מה שאמרו חז"ל "איש ואשה שלום ביניהם שכינה
ביניהם", וזה רק אם נזהרים מטומאה, אבל אם הם אינם נזהרים מסתלקת
שכינה מביניהם. וזו הכונה "בטמאם את משכני בתוכם ", היא הבחינה של
שכינה ביניהם. והנה אף שיש לומר שזו הכו ונה, אבל הרי אין מקרא יוצא מידי
פשוטו שמדובר במשכן ובמקדש, ויש להבין מה הקשר לזהירות מטומאה בביתו
לטומאת מקדש?
אכן נראה שהנה בעיקר תכלית מצו ות בניין המקדש נאמר " ועשו לי מקדש
ושכנתי בתוכם ", ודרשו בזה "בתוכו " לא נאמר אלא "בתוכם ", בתוך כל אחד
ואחד. משמעות הדברים היא שעל ידי שתהיה הקמת מקדש כללי שבו תרד
שכינה יוכל כל אחד מישראל להמשיך קדושה ומקדש בתוכו , וביתו יהיה משכן
לשכינה. כמו שהאריך בזה הב"ח )בסימן מ"ז( שעל ידי לימוד תורה לשמה
יכולים להמשיך קדושה מהמקדש, כך שכל אחד בביתו יהיה בבחינת "היכל ה' המה". והנה כל זה אחר חטא העגל , שלא יכלו ישראל להמשיך בחינת מקדש
בתוך כל אחד אלא על ידי שירדה שכינה בכללות ישראל במשכן , ומזה נתפשט
בכל אחד מהם . אולם קודם חטא העגל היה משכן הקדושה בכל אחד מישראל
גם ללא המשכה מן המקדש, והחטא גרם שבהכרח קודם יש להמשיך את
השכינה בכללות ישראל, ואחר זה בפרטות כל אחד בביתו.
ונראה שגם לאחר החורבן נשארה בחינה זו , כמו שאמרו חז"ל "מעולם לא זזה
שכינה מכותל מערבי )של היכל(" , מה שאינו מובן: מה עני ינו המיוחד של הכותל
המערבי כשאין מקדש ומזבח וקרבנות? אמנם לפי המבואר הרי יש במקדש עוד
בחינה, חוץ מזה שהוא מקום עבודה, שכן הוא מקור להמשכת השכינה
מהשמים על הארץ, ואז כל אחד יכ ול להמשיך שכינה בתוך ביתו. ונשארה
בחינת שכינה בכותל המערבי של ההיכל, להיות מקור לכך שגם בהיותו חרב
יוכל כל אחד להמשיך בביתו ולהיות בבחינה של כותל מערבי שהינו ראש פינה
לקדושה. ועיקר הקדושה בכותל מערבי היא כדי להמשיך משם קדושה לביתו
של כל אחד מישראל. ויש לומר שזה הביאור במה שאמרו חז"ל שכל מי שבונה
בית צריך להשאיר אמה על אמה ללא סיד זכר לחורבן, והכוונה אינה ד ווקא על
העיצבון של חורבן הבית, אלא שיזכור כי בית המקדש חרב ולא נשאר אלא
כותל מערבי שממנו הוא צריך להמשיך קדושה בביתו בבחינה זו של כותל
מערבי. ולכן משאיר אמה על אמה, להורות על פינת קדושה בבית, כמו הכותל
המערבי במקדש, ומעולם לא זזה משם שכינה.
נמצא לפי זה כי המקדש הוא אשר מהווה מקור הקדושה בבחינת עולם, וממנו
יכולים להמשיך אור של קדושה בכל בית בבחינת עולם. והשבת היא מקור
הקדושה בבחינת שנה, להמשיך קדושה בעולם הזה בזמנים מיוחדים של שבת
ומועד. והרי שהמקדש ושבת הם בבחינת שני מאורות שמאירים משם לכל
העולם. והנה כללא הוא , שכל מי שמקבל אור ממקור האור יש בו בחינה של אור
חוזר , והיינו שמקור האור תלוי גם במי שמקבל את האור. וכמו שמצינו ביעקב
אבינו שביקש "בקהלם אל תחד כבודי ", שלא יוזכר שמו במעשי קרח. ומבאר
באור החיים הקדוש שאם יש פגם בצאצאים זה פוגם בשורש, ולכן יעקב אבינו
ביקש שהפגם לא יגיעו עדיו. והרי שזה יסוד מוסד כי כל מקור שמשפיע אור יש
בו בחינת אור חוזר , ואם יש פגם במי שמקבל את האור הרי שזה פוגם
בשורשו. ולפי זה הרי מבואר היטב הפסוק לפי פשוטו "בטמאם את מקדשי",
ולפי מדרשו שהכו ונה היא שאם אינם נזהרים מטומאה הרי שהמשכן הפרטי
נטמא, וכיון ששורש האור שלו הוא מהמקדש הרי ממילא נעשה פגם בטומאת
מקדש עצמו,שהוא השורש של האור שנפגם בבית הפרטי כמבואר.
לאור האמור נראה שמה שנאמר בפרשת אחרי מות בענ יין עבודת יו"כ והזאות
הדמים שזה בא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, אין הכוונה רק במי שנכנס
טמא למקדש אלא גם במי שבסיבתו נעשה גדר של "לטמא את מקדשי" על ידי
שהוא מטמא את משכנו הפרטי. הרי שבאור חוזר נעשה פגם במקור האור של
"ועשו לי מקדש" , וצריכים כפרה גם על בחינת טומאה זו. בזה מבואר גם העניין
שלכהן הגדול חובה שיהיה לו ביתו זו אשתו. שהרי כלל הוא שאי אפשר להוציא
רבים ידי חובתם אלא מי שהוא חייב בדבר, שרק כשהוא ממשיך עבור עצמו
קדושה ותיקון הוא ממשיך עבור כלל ישראל. ובתפארת שלמה )פרשת
בהעלותך( מבאר את טענת אהרן ומרים על משה בעני ין אשה כושית ד ווקא
עתה, משום שהתבוננו מהיכן הגיעו כלל ישראל לבחינה של "בוכה למשפחותיו "
ודרשו חז"ל שהכוונה ל עריות, והסיקו מזה כי משה רבנו פרש לגמרי מן האשה
והוא כמלאך, ולכן אין מי שיכניס בכלל ישראל קדושה ביצרא דעריות כיון שהוא
נעלה מזה. ולכן הכהן גד ול צריך לכפר בעדו ובעד ביתו היא הבחינה של טהרת
משכנו הפרטי והכללי, ורק אז יכול להמשיך קדושה במקדש ממה שנפגם על ידי
המקדש הפרטי מכל אחד מישראל ולהמשיך משם קדושה מחודשת, מהבחינה
של "ועשו לי מקדש" ל" ושכנתי בתוכם" .
מתבאר בזה הסמיכות למעשה נדב ואביהוא "בקרבתם לפני ה' וימותו" . יש
לומר שעיקר החטא היה בכך שלא נשאו נשים, שכן הם רצו לעשות עבודת יו"כ
בהקטרת קטורת בפנים, וכיון שלא נשאו נשים לא היה שייך ענין התיקון של
טומאת מקדש הפרטי והכללי , והרי שז ו אש זרה אשר לא ציוה , שכל ענין
הקטורת בפנים באה כדי לתקן את הבית הכללי והבית הפרטי שקשורים זה
בזה, וכיוון שהם לא נשאו נשים לא היה שייך עניין זה, הרי שהייתה זו אש זרה
אשר לא ציווה. ונרמז בתיבת "ציווה ", מלשון צוות שהוא חיבור , היינו שלא היה
בזה משום טהרת הבית הכללי והפרטי ולכן מתו. ונאמר לאהרן "ואל יבא בכל
עת אל הקודש", ואחד מהדברים הוא "וכפר בעדו ובעד ביתו ", שאז מעשה
עבודת יו"כ היא לטהר את המשכן הכללי והפרטי מטומאה. ויש לומר שמשום
כך נרמזה אשתו כאן בלשון ביתו , להורות שרק על ידי בחינה זו נעשה משכנו
מקום מקדש, וכמו שנאמר "שכינה ביניהם" , לומר שצריך לכפר על המשכן
הפרטי והכללי שלו ושל כלל ישראל.
ובזה יש לבאר מה שמצינו בעניין המקדש שיש חילוק באבות הקדושים. אברהם
קראו הר, יצחק קראו שדה ויעקב קרא לו בית. לומר כי אברהם ויצחק המשיכו
המקדש למקור ההשפעה של אורות אהבה ויראה, אבל יעקב קרא לו בית מקום
שממנו השפעה של " ויבן לו בית ", שכל אחד יוכל על ידי המקדש לעשות מביתו
בית ה'. לכן זכה יעקב אבינו לנחלה בלי מיצרים, משום ששמר את השבת שגם
בחינה זו של אור השבת המשיך ממרומים כדי שיוכל כל אחד להתקדש בשבת
בבחינת שנה כמו במקדש בבחינת נפש. ולעתיד לבוא יקרא המקדש בשם
שנתן לו יעקב, "בית אלקי יעקב", שזו תהיה תכלית המקדש להיות שכינה
בתחתונים אשר ממנו יבנה כל אחד ביתו למשכן, ו"היכל ה' המה" .

גרסת הדפסה