ויקהל

ויקהל

פרשת ויקהל

מלאכת תרומת המשכן
1 ניצוצות מתורת הבית גנזי
"איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא"
(שמות ל" ו, ו)
תרומת המשכן נקראת כאן מלאכה. וחז"ל במסכת שבת ) ריש פרק
הזורק( למדו מכאן שה וצאה מרשות לרשות נקראת מלאכה. אולם לפי
פשוטו יש להבין מה הטעם לכך שהתרומה למשכן נקראת ב שם
מלאכה, ויותר מתקבל היה לקרוא לזה עבודה ולא מלאכה.
מעצם העניין שהתורה קורת לתרומת המשכן בשם "מלאכה" יש לומר
שחלוקה תרומת המשכן לפני הקמתו מתרומת המשכן שלאחר הקמתו,
וכן במקדש אחר הקמתו. אחר שיש כבר משכן ומקדש מי שמנדב דבר
עבורם הוא בבחינת הקנאת ממון לרשות של הקדש על ידי דבור של
נדר. אבל לפני הקמת המשכן, שניתנה התרומה כדי לבנות את המשכן,
יש בתרומה התחלה של מלאכת בניין המשכן, ועצם הנתינה יש בה כבר
מעשה של התחלת המלאכה, ויעויין ברמב"ן )ל"ו , ז'( שעמד על לשון
"מלאכה", וכתב שגם ההבאה למשכן נקראת בשם מעשה. ועניי ן זה
מתבאר בתחילת פרשת תרומה, שנאמר שם "ויקחו לי תרומה וזאת
התרומה אשר תקחו מאתם" וכו', ואחר כך נאמר "ועשו לי מקדש
ושכנתי בתוכם ", ובפשוטו תמוה שקודם מצווה על התרומה ואחר כך
מבאר את תכלית התרומה, והרי מסברא סדר הדברים היה צריך להיות
הפוך: קודם האמירה שצריכים מקדש, ו רק אחר כך לומר שלצורך זה
יתנו תרומה.
בהכרח לומר שמה שנאמר "ועשו לי מקדש" בא לומר שעצם התרומה
היא כבר חלק מעשיית המקדש, ומעבר לכך - מכ וח התרומה נעשה
הבניין של המשכן. וביאור הדברים הוא שכמו שיש בכל דבר בעולם אור
וכלים, במקדש הוא ביתר שאת שיש את בני ין המשכן וכן כלים שהם
בחינת גוף , ויש את האור והנשמה של המקדש. ישראל בנתינתם את
1
מעובד עפ"י הבית גנזי לפרשת ויקהל, עמ' תתשע"ג.
התרומה בחשקות ונדיבות לב בנו את הנשמה של המשכן, ומטעם זה
לא באה התרומה בדרך כפיה אלא בדרך של "נשאו לבו ונדבה רוחו ", כי
ברצון ובתשוקה בנו את הנשמה של המקדש, ואחר זה בנו החכמים
ועושי המלאכה את הכלים והגוף של המקדש. ואמרו חז"ל כי יודע היה
בצלאל ברוח הקודש, וזה משום שהוא הי ה צריך לדעת לפי גודל
התשוקה של הנותן את גודל האור הרוחני שהמשיך, וצריך לדעת איזה
חלק של המשכן לעשות ממנו. לכן אמרה תורה "ויקחו לי תרומה מאת
כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי ", שקודם בקש הקב"ה מכלל
ישראל תרומה של נדיבות לב, ועל ידי זה עצמו "ועשו לי מקדש" - את
הנשמה הרוחנית של המשכן.
לכן בעניין תרומת המשכן אלו שנתנו בנדיבות לב בנו את הרוחניות של
המשכן, ואילו עושי מלאכה בנו את החומר והכלים של המשכן. והנה כל
זה היה בתחילת הבניין, אבל אחר כך כשהיה כבר בניין שלם ואין אלא
תרומה לבדק הבית, אין זו אותה הבחינה של בניין האור של המקדש
אלא לחזק את בדק הבית. ובזה מובן מה שמלאכת ההבאה נקראת
"מלאכה" כמו מלאכת המשכן עצמה, זאת כיוון שכבר עצם ההבאה
בנד יבות לב התחילה את מלאכת הבניין, "ועשו לי מקדש", וכמבואר זה
היה רק בבניין המשכן ולא אחר כך .
ויובן בזה ענין חנוכת המזבח על ידי הנשיאים, שנתקנא אהרן מדוע
שבטו לא הביא כמו כולם. ואמרו לו: שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק
את המנורה. עניין החינוך המזבח משמעותו היא שעל ידי החינוך
נשלמים האור והנשמה של המזבח. ואלו שחנכו אותו הם אלו שגרמו
לשלימות הרוחנית שלו , ולכן זה חשוב יותר מאשר ההקרבה שהיא כבר
אחר שיש את בניין הרוחניות. ונאמר לו "בהעלותך את הנרות" – כדברי
האור החיים הק' שבמנורה יש בכל יום בחינה של חינוך, שכן היא
ממשיכה בכל יום מוחין חדשים , וההדלקה של כל יום עניינה הוא
להמשיך מוחין אלו. לכן הדלקת המנורה חשובה יותר מהקרבנות
שהביאו לחנוכת המשכן, שבהם התקיים "אש תמיד תוקד על המזבח
לא תכבה", להורות כי זה נמשך כל הזמן מכוח התרומה שהביאו
בראשית ימי המשכן . אולם במנורה יש דין הטבה, לכבות הנרות
ולהדליקן מחדש מדי יום, להורות על המשך האורות החדשים של כל
יום ויום, ולכן "שלך גדולה משלהם" . ומדויק מה שנאמר לו )לפי גירסא
אחת בדברי חז"ל( " שאתה מדליק ומטיב את הנרות ", דהיינו: שיש
הדלקה והטבה, הטבה בונה את הנשמה ואילו הדלקה את הגוף. ולכן
יש ראשונים שמחלקים בין הטבה שנעשית בבקר והדלקה שנעשית
בערב, זאת משום שהטבה בונה את הנשמה וזה שייך ליום , ואילו
הדלקה בונה את הכלים שזה שייך ללילה. ולדעת הרמב"ם יש את שתי
הבחינות בין ביום ובין בלילה, שכן מטיבים ומדליקים שליטתו בבוקר
ובין הערביים, וקרא לשל בקר "הטבה" משום שההכנה של הנשמה גם
ללילה היא ביום, משום שבבוקר הוא זמן הארת אור הנשמה. כמו כן
הטבה נעשית רק בכהן, שה עניין אור הנשמה, ואילו הדלקה כשרה גם
בזר, שזה עניין תיקון הגוף.
מתוך כך ניתן לבאר את מה שנאמר בתורה )ל"ו, ז(: "וְהַ מְ לָ אכָה הָ יְתָ ה
דַ יָם לְ כָל הַ מְ לָ אכָה לַ עֲׂשֹות אֹתָ ּה וְהֹותֵ ר " . וכבר העירו כל המפרשים
שהרי זה תרתי דסתרי : אם ד יים לא הותר , ואם הותר לא ד יים. דהיינו:
או שהמלאכה הייתה לפי לפי הכמות הנדרשת, או שהם הותירו עליה.
לפי דברינו יש לומר שיש כאן שת י בחינות של מלאכה: האחת - בניין
האורות של המשכן , וזה נעשה על ידי ההבאה. השניה - בניין הגוף
הכלים של המקדש.
בזה מבואר ההבדל: מצד בניין הגוף לא נשאר כלום , והתרומה היי תה
ד יים, ואילו מצד בחינת האורות שנתנו ישראל בחשק גדול והמשיכו אור
גדול למטה היה זה בבחינת " והותר ". מכאן ניתן ללמוד לא רק לעניין
מצוות הקמת המשכן , אלא שלכל מצו וה יש גוף ונשמה. הגוף נבנה על
ידי מעשה המצווה ואילו הנשמה על ידי התשוקה והרצון שיש במעשה
המצווה. בכל זה צריך להיות בחינה של "דים והותר " - שהתשוקה של
קיום המצווה צריכה להיות יותר מאשר המצווה עצמה, לומר שגם ל אחר
שקיים אותה לא נגמר הרצון של המצווה , בשונה מענייני חול ין בהם
לאחר שאדם ממלא תאוותו בזה מסתיימת התאווה, אולם בעניין מצוות
וקדושה הוא בבחינת שלא מסתיים הרצון גם לאחר הקיום , וזאת משום
שהרצון הוא לעילא מן המעשה.

 

 

גרסת הדפסה