אמור

אמור

פרשת אמור

1 קדושת הכהנים וקדושת הכהן הגדול
ניצוצות מתורת הבית גנזי
"כי אני ה' מקדשו" (ויקרא כ" א, טו)
יש לבאר את קדושת הכהן הגדול , שהיא קדושה יותר גדולה מאשר קדושת
הכהן ההדיוט, שכן יש בו איסור לקחת אלמנה ועליו לשאת דווקא בתולה, וכן
איסור טומאת קרובים. כמן וכן הלאו של "לא יחלל זרעו " הוא לפי כמה ראשונים
רק בכהן גדול . יתכן שהסיבה היא משום שקדושתו היא יותר גדולה מאשר
קדושת כהן הדיוט או, שנאמר שקדושתו היא בחינה אחרת מאשר קדושת
הכהנים, ויש לבאר את עניינה.
הטעם לומר שזו קדושה מיוחדת הוא ממה שמצינו בו דין משיחה בשמן
המשחה, לבישת שמונה בגדים וכן הוא צריך חינוך לעבודה במשך שבעה ימים,
ומכל זה משמע שקדושתו הינה גדר אחר של קדושה. וכן משמע מכך שהוא
עובד בפנים בקדש הקדשים, וביום המקודש ביותר יום הכפורים, שכל זה מוכיח
שיש בו קדושה מיוחדת של כהן גדול שהיא באה ממקור אחר מאשר קדושת
כהן הדיוט.
והנה מדיוק הפסוקים אכן משמע שחלוקה קדושת כהן גדול מכהן הדיוט. בכהן
הדיוט נאמר " וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדש יהיה לך כי קדוש
2 אני ה' מקדישכם"
. משמעות הדברים היא שקדושתו באה מכך שישראל
מקדשים אותם. אולם בכהן גדול, אחר כל הדינים המיוחדים שיש בו, נאמר "ולא
3 יחלל זרעו בעמיו כי אני ה' מקדשו",
משמע שקדושתו באה על ידי הקב"ה ולא
על ידי שישראל , או שהכהנים מקדשים אותו ) כך מדייק במשך חכמה(. ויש
לבאר שני גדרי קדושה אלו, של כהן גדול וכהן הדיוט, ומה עניינם.
וכמו שיש לדון בכהן גדול כך יש לדון במקדש שיש שבו שת י קדושות :
א. ההיכל נקרא קודש , ואסור לזר להי כנס אליו אלא רק לכהנים הדיוטים
לצורך עבודה או השתחוויה.
ב. לקדש הקדשים אסור גם לכהן הדיוט להיכנס אלא רק לכהן גדול וזאת
רק ביום הכפורים. וכן יש בו דינים מיוחדים של עבודת יוה"כ שאין בכל
השנה.
1
מעובד עפ"י בית גנזי לספר שמות פר' בא עמ' רע"א-רע"ג.
2
ויקרא כ" א, ח.
3
שם, טו.
ויש לדון אם קדושת קדש הקדשים היא אותה בחינה של ההיכל, אלא שזו
קדושה יותר גדולה, או שנאמר שזו קדושה מיוחדת מבחינה אחרת של
המקדש.
באותו אופן יש לדון גם לגבי יום הכפורים. האם הוא שייך למקראי קודש, אלא
שיש בו דינים של איסור של כל המלאכות כמו בשבת, וכן יש בו חיוב כרת ולא
רק לאו כמו ביו"ט , ובאופן זה הוא באותה קדושה של מקראי קודש אלא שזו
קדושה יותר גדולה ולכן יש בו את שינוי הדינים. או שיש לומר שהוא מהווה
קדושה מיוחדת, ואין זו אותה בחינה של כל המועדים. מסברה יש לומר שדין
כהן גדול , קדש הקדשים וי ום הכפורים הם אותה בחינה, ולכן זה שייך רק לכהן
גדול ביום הכפורים בק דש הקדשים אחת בשנה.
כדי לבאר מה הם שני סוגי הקדושה האלו נביא דברי הזוהר חדש בפרשת
בראשית בעניין קדושת המקדש, וזו לשונו:
ואמר דוד : אתה הוא שעשית את כל העולם ועשית את המים והמים היו
מכסים את כל העולם מהרבוי שבהם , ועשית להם שיתכנסו בצמצום
כולם אל מקום אחד , כך יהי רצון מלפניך ששכינתך שהיא מלאה כל
העולם כולו שתצמצם אותה בביתך שיותר ראוי הוא להיות שם, הדא
היא דכתיב "לביתך נאוה קודש" ולא לזמן מועט אלא לאורך ימים.
בפשוטו משמע ות הדברים היא שהקדושה היתירה שיש במקדש באה מחמת
התאספות הקדושה אל מקום אחד , כמו במים שהיו מכסים את העולם כולו
ואחר שהתכנסו למקום אחד נעשה שם ימים ובכל העולם יבשה. כך הוא בעניין
השכינה, שקודם היא בגילוי קצת בכל מקום, ואחר זה התכנסה הקדושה למקום
המקדש. והנה יסוד זה הוא אחד מיסודות הבניין העליון , כמבואר באריז"ל
שבתחילת אצילות העולמות היה אור אין סוף ממלא את כל המציאות , ואחר כך
נעשה צמצום וחלל וירידת קו של אור בתוך החלל שממנו נבנו העולמות. וכן
4 הוא בבניין האדם העליון, כמתואר בכתבי האריז"ל.
אמנם לכאורה אין לומר שקדושת המקדש אין בה אלא מה ש התאסף אל
המקדש מכל הבריאה, שהרי מבואר בפסוקים שירדה שם שכינה , ומזה נובעת
הקדושה הקיימת במקדש. אכן נראה שב כך מתחלקת הקדושה שבהיכל
ובעזרה לקדושה הקיימת בקדש הקדשים. הקדושה שהיא בהיכל אינה נקראת
אלא קודש, ובאה מהתאספות הקדושה מכל העולם כמו שבקש דוד , ונעשה שם
ריבוי אור. אולם הקדושה של קדש הקדשים באה כקדושה מחודשת, וזאת ממה
שירדה לשם שכינה, ומבחינה זו הוא נקרא "קדש הקדשים" ש זו עצמיות
מחודשת של קדושה על ידי ירידת השכינה לשם. ואם אמנם שמכוח קדושה
מיוחדת זו מתפשטת קדושה גם בהיכל ובעזרה ובהר הבית כולו , אבל עיקר
4
שהאור מהטבור ולמטה עלה למעלה מן הטבור, ונעשה שם אור גדול ולמטה ריקם בלי אור, ומזה נעשה
ההבדל הגדול בין חצי העליון של הפרצוף שיש בו מח ולב לחצי התחתון שאין בו אלא כבד ונצח והוד שהם
אבנים.
הקדושה שבהיכל היא קדושה עצמית מהקדושה שבכל העולם. לכן לאחר
החורבן מבואר בדברי רש"י בספר הפרדס בעניין התקיעות , שאז שכינה שורה
בכל מקום, ו אין הכוונה אלא על הקדושה של ההיכל שבאה מהתאספות
הקדושה מכל העולם , ואחר החורבן חזרה להיות שכינה בכל מקום, וכמובן שעל
ידי כך השכינה היא בהעלם ואינו כמו שהיה בריבוי אור בהיכל. א ולם הקדושה
של קודש הקדשים, שהיא קדושה עצמית, עליה נאמר שמעולם לא זזה שכינה
מכותל מערבי שהוא הכותל של קדש הקדשים, וזאת משום ששם השכינה היא
כאמור בבחינה אחרת. ומיושבת בזה הקושיא שהקשה בספר אור הגנוז )פרשת
מסעי( שהרי אמרו חז"ל "כל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם", ואיך אמרו
שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי? אלא שלפי המבואר יש חילוק בין מה
שאמרו "כל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם ", שהיא הקדושה של ההיכל שבאה
מכל העולם , ואחר החורבן שכינה בכל מקום . אולם הקדושה שירדה במיוחד
לקדש הקדשים מעולם לא זזה מכותל מערבי , ומכו ח קדושה זו מאיר ג"כ לכל
מקום המקדש ולהר הבית, ודין הקדושה שיש בהם גם כשהם שומ מים, ו כן דין
מורא מקדש, הם מאותה הבחינה של שכינה שמעולם לא זזה משם.
ונראה שאותה בחינה קיימת גם בקדושת ה כהנים וכהן גדול , שאלו הן שתי
בחינות של קדושה. בכהנים שנאמר " וקדשתו כי אני ה' מקדישכם" המשמעות
היא כי אותה קדושה שהייתה בכל בית ישראל לפני חטא העגל , וכמו שנאמר
"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובפרט הבכורים שהיו קדושים
בקדושה של עבודה ונלקחה מהם וניתנה לשבט הכהונה, ולכן נאמר " וקדשתו" -
שאנו צריכים לשמור על הקדושה שלהם כיוון שזה בא מקדושתנו שלנו שכן "כי
אני ה' מקדישכם ". כמו כן הכהנים עובדים במקדש כדי לכפר על עם ישראל
משום שקדושתם באה מהם, ול כן הם צריכים לברך את ישראל מכו ח הקדושה
שקיימת בהם שבאה מכלל ישראל. אולם בכהן גדול נאמר "כי אני ה' מקדשו",
הקדושה שלו היא חוץ מהקדושה שיש בכל הכהנים, וזאת מכך שהקב"ה
ממשיך לו קדושה מיוחדת על ידי משיחה בשמן המשחה ור יבוי בגדים, ולכן אם
הכהנים הם קדש הרי שהוא קדש הקדשים. לכן יש בו דינים מיוחדים, לא רק
משום שקדושתו גדולה יותר, אלא היות וקדושתו באה ממקור הקדושה הרי
שהוא צריך להיות בבחינת "אדמה לעליון", וכל הדינים המיוחדים שיש בו הם
משום אותה קדושה עליונה שבאה מהקב"ה. וזה מה שסיים הפסוק "כי אני ה'
מקדשו", ולכן נקרא כהן "גדול", שמשמעותו היא סוד קדושה אחרת משל יתר
כהנים.
ואותה בחינה קיימת גם ביום הכפורים, אשר בבחינה אחת הוא מקרא קודש
כמו כל המועדים, אשר קדושתם באה מהתאספות הקדושה מימות החול ולכן
נקראים "מקראי קדש", לומר שהקדושה שלהם נקראת ובאה ממקום אחר,
בבחינת "יקוו המים ". א ולם יום הכפורים הוא יומו של הקב"ה, וכמ"ש בתנא דבי
אליהו "ימים יוצרו ולו אחד מהם" - זה יום הכפורים שהוא יומו של הקב"ה
והורידו כמתנה לכלל ישראל וקידשו יותר מכל המועדים . באופן שמבואר שיש
אמנם ביום הכפורים מה שיש גם ביתר המועדים, ולכ ן הוא נכלל במקראי קודש ,
אבל מאידך יש בו גם קדושה מיוחדת ומכוח קדושה מיוחדת זו יש בו חיוב של
עינוי ביו ם הכפורים להיות כמו שרפי מעלה שקדושתם היא קדושה עצמית.
מכאן נובעים הדינים המיוחדים של עבודת כהן גדול ביו ם הכפורים בקדש
הקדשים, שאז הוא היום שבו מאירה קדושה משולשת שהיא בבחינת קדש
קדשים, קדושה עצמית ולא ממה שנתאסף מכוח הבריאה. כהן גדול הוא קדש
הקדשים בבחינת נפש, וקדש הקדשים הינו בבחינת עולם, ויום הכפרים הוא
בבחינת קדש הקדשים מבחינת שנה.
ויראה שזה הביאור בפסוק האמור בפרשת שמיני ובפרש ת קדושים
"והתקדישתם והייתם קדושים ".
5
הכ וונה בבפסוק זה היא כי ה אדם יכול
להתקדש בעבודת ה' על ידי שכל התעוררות הבאה מכ וח הגוף החומרי עליו
להכניסה לקדושה, שזה נקרא בחינת " התקדישתם", שממשיכים אהבה
ממקומות חול למקום קודש. באופן זה הגוף נעשה לבחינת סנה, והנשמה היא
בחינת לבת אש, שזה תליא בזה שעל ידי שעושה מהגוף סנה הרי ש כל כוחותיו
עולים לקדושה כך שהוא נעשה ללבת אש מתוך הנשמה. ואחר זה נאמר כי מי
שמקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, והכו ונה היא ש אם הוא מאסף
קדושה מלמטה, מהעני ינים החומריים שזה נעשה לבחינת קודש, הרי שהקב"ה
נותן לו קדושה מלמעלה ואז האדם נעשה לבחינת קודש הקדשים, " והייתם
קדושים" מצד עצמכם ו לא רק מצד מקראי קדוש לבד. וכמו שזה בפרט כך הוא
בכלל ישראל , שקדושתם באה מתוך כך שהקב"ה ברא שבעים אומות ואסף
מהם את כל כוחות הקדושה שהיו בתחילת הבריאה בבחינת נפש לתוך כלל
ישראל , ויש ל ישראל איפה קדושה מבחינת קודש, ואחר זה במעמד הר סיני
התקדשו כלל ישראל בקדושה יתירה וזאת מהקב"ה עצמו, שזו בחינת "והייתם
קדושים".
ונראה לומר כי אלו ה ן שתי הבחינות שיש בשבת. בחומש בראשית נקרא
השבת בשם "יום השביעי", ואילו בחומש שמות הוא נקרא בשם שבת. ונראה
שאלו הן שת י הבחינות: יום השביעי מורה על קדושתו הבאה מהתאספות
הקדושה של ימי החול, ולכן אומרים בתפלה "אתה קדשת את יום השביעי
לשמך וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים", שיש בזה רמז כי קדושתו
באה מהצמצום של ימי החול. ולאחר שישראל יצאו ממצרים נקרא " שבת", וכמו
שאמרו חז"ל )בשבת דף י'( "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה", והיא
הקדושה המיוחדת של קדש הקדשים שבאה מבית גנזיו של הקב"ה. וזה
התחדש לאחר שיצאו ישראל ממצרים, אז הם זכו לבחינת קדושה של שבת
שהיא יתרה על הקדושה של יום השביעי. על כן אמרו חז"ל "אלמלא שמרו
ישראל שת י שבתות ", היינו הקדושה של שביעי והקדושה של שבת, הרי ש "מיד
נגאלין ".
יהי רצון שנזכה לקדושה לגילוי הקדושה השלמה בבית מקדשנו במהרה
5
ויקרא י"א, מד; שם כ', ז.

 

גרסת הדפסה