ויקרא

ויקרא

 

 

פרשת ויקרא

שחיטה בצפון[1]

ניצוצות מתורת הבית גנזי

"ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'"  (ויקרא א', ה)

 במשנה בפרק" איזהו מקומן" מבואר שקדשי קדשים (קרבנות עולה, חטאת, אשם ושלמי ציבור) שחיטתן בצפון, וקדשים קלים (שלמים, תודה  ,פסח, בכור ומעשר) שחיטתן בכל מקום בעזרה. ויש לבאר ענין זה:   שחיטה בצפון מה עניינה, ולמה דווקא קדשי קדשים ולא קדשים קלים?

והנה קדשי קדשים רובם ככולם יש בהם כפרה על חטאים, ואפילו  עולה מכפרת על ביטול מצוות עשה ועל הרהורי עבירה, כמבואר בחז"ל בדברי רשב"י שנאמר "העולה על רוחכם לא תהי". ואילו קדשים קלים, שאין בהם כפרה אלא ריצוי לפני ה', בזה אין דין שחיטה בצפון, ויש לבאר למה תלויה הכפרה בצפון דוקא.

נאמר בגמרא: "איתא הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין, וסימנך מנורה ודרום ושולחן בצפון", [2] וכן הובא פסוק "מצפון זהב יאתה", ויש לבאר מדוע דווקא משם? בגמרא שם הובאה דעה שגם הרוצה להעשיר ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד". ומאידך, מצינו פסוק "מצפון תפתח הרעה "ולכאורה אלו תרתי דסתרי. עוד מצינו בחז"ל שישראל לא קיימו מצוות מילה במדבר משום שלא נשבה רוח צפונית.  

ונראה שהנה עניין צפון מורה על בחינה שמאל, וכמ"ש "צפון וימין אתה בראת", ומשמע שצפון הוא בחינת שמאל שהוא עניין הגבורות. והנה בילקוט ראובני בפרשתנו הביא כמה עניינים בביאור צד צפון,  אשר משמע מזה ששם הוא מדור הסט"א וכל כוחות המקטרגים. ובתוך דבריו

 

הביא מה שכתב הציוני שכל הבקשות שאדם מבקש באות דרך צד צפון, ובהגיע לשם כל הכוחות העומדים שם מערערים אם מגיע לו, ואם הוא ראוי נותנים לאדם את המתנה ואם לאו מעכבים שם את המתנה, זאת כיוון שמן השמים נותנים ואין לוקחים בחזרה. המתנות מתעכבות שם, ולכן נקרא צפון שבו צפונות כל המתנות ושאלות, וזה סוד "זהב מצפון יאתה", ולכן שוחטים קרבנות בצפון. עוד מביא בשם ספר שערי אורה, כשאדם שואל מהקב"ה את חפציו הרי שמידת החסד נותנת לאדם די מחסורו, עושר וכל מיני טובות. ומידת הדין מצד צפון מעכבת ואומרת:

נשב לדין, אם הוא ראוי לתת לו שאלתו נותנים לו, ואז נדון השואל בסנהדרי גדולה העומדת בצד צפון ואם ראוי נותנין לו ואם לאו מקבלת סנהדרי גדולה את העושר ההוא ומצפין אותו לצדיקים לעתיד לבוא.

והנה כדבריו הובא גם ברקנטי, שהוסיף שזה בין בצדיק בין ברשע, שמיד ממלאים ונותנים לו בקשתו אלא שזה מתעכב בצד צפון מקום משכן המקטרגים. והאריז"ל בשער הכוונות הוסיף בביאור ברכת על הצדיקים,   "ותן חלקנו עמהם" שאין לזה ביאור שכן אם אינו ראוי למה לתת לו חלק עם הצדיקים? אלא הכוונה היא על אותה השפעה שבאה אליו ואינו יכול לקבלה שנשארה אצל הצדיקים, שמבקש שיהיו אלו צדיקים שבעת שיהא ראוי יחזירו לו מה ששייך לו. 

מכל זה מבואר עניין השחיטה בצפון, שזה בא להמתיק את הגבורות כדי  שיוכל לקבל משם כפרה על החטא, שהרי כל חטא מעכב את ההשפעה של האדם בכל ענייני ההשפעה הן ברוחני והן בגשמי, ועל ידי מיתוק הגבורות שוב באה אליו ההשפעה. לכן יש בזה שני דברים מנוגדים:  מצד אחד "מצפון תפתח הרעה", ששם היא מידת הגבורות, ומצד שני "זהב מצפון יאתה", שהרי שם מונחות כל ההשפעות של ישראל שלא זכו לקבלן משום הקטרוג. וזה מה שאמרו "הרוצה להעשיר יצפין" - יתפלל למתק את הגבורות, ואז יתקיים בו "מצפון זהב יאתה".

והחולק עליו סובר שסדר זה של השפעה מצפון, דרך מקום הדינים, אינו שייך במי שהוא לומד תורה שהיא בימין, ואז בא השפע לעילא ממידת הדין, וכמו שנאמר "בשמאלה עושר וכבוד", שהתורה ממשיכה את הנהגה  העליונה שאין בה דינים, וכמבואר באריז"ל בעניין הכתר של יתביה  שמאל א [=אין בו בחינת שמאל]. והאריז"ל מבאר בעץ חיים שיש בכתר בחינת  שמאל, אלא שהוא כל כך דבוק עם הימין עד שהוא בטל אליו והרצון להיטיב גובר על מדת הדין.

וזו הכוונה שישראל לא נשבה להם רוח צפונית במדבר, שהרי בהיותם במדבר בא להם שפע של מן ובאר וענני כבוד בלי דקדוק הדין, ואפילו ביום שעבדו את העגל ירד להם המן ולא שלטה בהם רוח צפונית כלל.

והכוונה היא לומר שיש מצוות שעיקרן הוא למתק את הגבורות, כגון מצוות מילה שבאה לבטל את כוח הרע שיש באדם על ידי המילה, וכיוון שלא נשבה רוח צפונית לא הייתה שייכת בהם המילה רק אחר שנכנסו לארץ. וכל זה היה משום שהיו דור דעה, שקיבלו תורה מסיני ולמדו תורה מפי מרע"ה, ונתקיימה בהם הבחינה של "אורך ימים בימינה משמאלה עושר וכבוד", שהכל בא מכח התורה שלמדו. ויש לומר שזה הביאור בדברי חז"ל שהעוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, וכן בכהקרבנות, שיש בזה גם את המיתוק של שחיטה בצפון, שהרי על ידי עסק התורה בא השפע בלי שיעבור דרך שמאל שבו מצויים המקטרגים. 

ובשו"ת מהרי"ט הובא  דרש  שמי שעוסק בתורה אינו צריך ליתן דין וחשבון על מעשיו, והסתמך על דברי הזוה"ק שתורה היא כמו דם שלסלמנדרא שאין אש של גיהנום שולט בו. והוא הרבה להשיב עליו שאין זו הכוונה, ובוודאי עתיד ליתן דין וחשבון בעולם הזה והבא על כל מעשיו.

וכנראה שביאור דברי הזוה"ק הוא לומר שכיוון שהוא עטוף באור התורה אין השפע הבא אליו מתעכב בצד צפון, לומר שגם אם הוא עובר שם אין האש של המקטרגים יכולה לעכב מה שנתנו לו מן השמים, אבל ברור שאם הוא עובר ח"ו עבירות אין נותנים לו.

בהמשך לכך כתב בדגל מחנה אפרים שהעוסק בתורה הוא תמיד כמו יו"כ, והוא מבאר זאת שהרי ביו"כ מאירה מדת הבינה במלכות העולה לשם ביום הכיפורים. העוסק בתורה מעלה אף הוא את המלכות אל הבינה, היינו אותיות התורה שהן בלי הבנה הם הנקראים בשם מלכות, וכשהוא מאיר בהם את אור ההבנה הם מתעלים לבחינה בינה, והרי זהו מעין מעלת יום הכיפורים. ולפי המבואר הכוונה בזה היא שהרי מה שאמרו צפון הוא שמאל ושם הדינים הוא על מדת המלכות שהיא דין, וביו"כ שמעלים את המלכות אל הבינה נעשה אז מיתוק הדינים. וכן הוא בתלמיד חכם שיגע ועמל והבין שבלימוד התורה הוא מעלה את המלכות אל הבינה, ושם הוא מיתוק הדינים, ולכן אינו נדון על ידי סיטרא דשמאלא.

וזה הביאור גם במי שמביא קרבן בהמה ושוחטה בצפון, ששם הגבורות, שבזה הוא מעלה את המלכות אל הבינה, [3] וכמו שמסיים "לפני ה'", כי שם הוי' הוא בחינת חכמה ובינה, ואז נקרא שהוא "לפני ה'", לומר שיכוון בשחיטה להעלות את המלכות אל הבינה, ואז נמתקים הדינים שעליהם הביא את הקרבן.   

 

 

[1] מעובד עפ"י בית גנזי לפר' ויקרא עמ' סג .

[2] בבא בתרא, דף כ"ו.  

[3] בהמה גימטריא ב"ן, שזה מילוי שם הוי' שהוא כנגד עולם העשיה, שזו המלכות .

גרסת הדפסה