מצורע

מצורע

פרשת מצורע

טהרת צפורים בזמן הזה[1]

ניצוצות מתורת הבית גנזי

בתורת כהנים הובא על הפסוק שבתחיל פרשתנו (ויקרא י"ד, ב:) "זאת תהיה תורת המצורע  ביום טהרתו"– "תהיה אפילו בזמן הזה".  הכוונה בדברי חז"ל היא שצריכים ריבוי על עניין טהרת הצפורים,  שהרי טהרת מצורע הגמורה על ידי הבאת קרבנות אינה נוהגת בזמן הזה כשאין מקדש ואין מזבח, אבל טהרת ציפורים ותגלחת נוהגים   גם בזמן הזה שכן אין זה שייך לדיני עבודה, אלא כמו שיש טהרה על ידי טבילה במקווה כך יש גם טהרה על ידי ציפורים.

לאור זאת יש להסביר מדוע טהרה זו נעשית דווקא על ידי כהן, שהרי אין בכך משום עבודה שנצרך בזה קדושת כהונה, ומדוע לא יוכל  התהליך להיעשות על ידי המצורע בעצמו כמו כל טהרה מטומאה חמורה שהוא מונה וטובל, והרי רק לטהרת טומאה צריכים ולא לעניין של קדשים? 

והנה כמו שצריך ביאור על ענין טהרתו בזמן הזה, כך צריך ביאור על עניין טומאתו על ידי כהן בזמן הזה. בזמן הבית ניתן להבין כי כיוון  שיש בסופו של דבר טהרה שלימה על ידי קרבנות וזריקת דמים, משום כך צריכים כהן שהוא המטהרו לקדשים, ולכן צריך לטמאו כיון שנכללים בתהליך זה גם דינים של קדשים. אבל בזמן הזה הרי אין זה אלא דיני טומאה וטהרה, ללא כל זיקה לקדשים, ומדוע צריכים דווקא כהן מיוחס (כלשון הרמב"ם) לטומאה וטהרה? 

נראה בזה, דהנה בילקוט ראובני, פרשת תזריע, הביא בשם הירושלמי על הפסוק "ואם פרוח תפרח הבהרת":

 

אמר קרח למשה רבנו: בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. אמר לו:  פרחה בכולו מהו? אמר לו: טהור, אמר לו אם כן אין תורה מן השמים.

משמע מכאן שטענת קרח הייתה שהרי אין בזה הגיון שאם כגריס - טמא ואילו אם פרחה בכולו - טהור. וטענה זו היא כעין הטענות שהובאו בפרשת קרח שאמר "טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה", ואמר לו חייבת התחיל לשחוק אם חוט אחד של תכלת פוטר כל שכן כולה תכלת, וכן שאל על בית מלא ספרים אם צריך מזוזה וטען אותה טענה אם מזוזה אחת פוטרת כל שכן בית מלא ספרים. מכל זה מבואר ששאל על שלושה דברים: נגע באדם, וציצית בלבוש ומזוזה בבית. והן השלשה דברים שיש בהם דין של טומאת נגעים ובכולם נעשה על ידי כהן ויש להבין למה דוקא על שלשה אלו שאל.  

וצריך לומר כי משמעות הדברים היא שכל טענתו של קורח הייתה על משה רבנו: "כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'". שורש הטענה שלו היא כי אם יש חסרון בעדה צריכים מנהיג מיוחד,  שהשפע יבוא על ידו גם לאלו שאינם ראויים מצד מעשיהם, אבל כשכולם קדושים וכל אחד שלם ויכול להמשיך לו את השפע הצריך לו לשם מה צריכים מנהיג מיוחד? והתשובה על זה היא כי קיים הבדל  בין השפע  הבא על ידי אחדות כלל ישראל, והצדיק הוא הממשיך להם השפע ובא הכול על ידו, לבין השפע שיבוא לכל אחד. כשכלל ישראל מקושרים ומתבטלים אל המנהיג, והשפע של כולם בא על ידי הצדיק יסוד עולם, הוא בא באופן אחר. וכמו שמבואר בחז"ל בענין יעקב ויוסף, בית יעקב אש ובית יוסף להבה, כי יוסף הוא בחינת יסוד המאחד את השפע של כולם ובא הכול ביחד דרך היסוד, ואז הוא בא בכוח גדול בבחינת להבה ושורף למרחוק.   ואילו כשהשפע בא לכל אחד בפני עצמו הוא רק בחינת אש ששורף במקומו. ומשה רבנו מאותה בחינה של יוסף. ומשמע שזה היה גם הפגם במחלוקת האחים על יוסף, שהם טענו "כל העדה קדושים", ואין צריך לאחד שממשיך עבורם את השפעה והיא הבחינה של "בית יעקב אש",  ויוסף אמר להם שעל ידי ההתבטלות אליו יבוא השפע שלכולם ביחד בבחינת להבה ששורף למרחוק את כל אלופי עשו.  

 

שורש ענין זה מצינו גם במקדש בהדלקת המנורה בנר המערבי,  שכל הנרות פונים אליו והוא פונה אל קודש קדשים, ומורה בזה כי השפע של אור הקדש הקדשים שמגיע אל ההיכל נמשך על ידי נר מערבי שכולם פונים אליו והוא פונה אל קדש הקדשים, ולמה לא נעשה באופן שכולם פונים אל קדש הקדשים וכל אחד מקבל הארתו משם? ובהכרח כי בלי זה הוא בחינת אש,  ועל ידי כך שהנר המערבי פונה לקדש הקדשים וכולם פונים אליו הרי שהוא בבחינת להבה, שהרי מתאסף אליו השפע של כל הנרות.

והוא העניין המיוחד שנאמר לאהרן הכהן אחר חנוכת הבית על ידי השבטים, ושבטו לא נמנה ביניהם, "שלך גדולה משלהם שאתה מדליק את הנרות", ובאותו ציווי נאמר לו "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", ומה זה שייך ל"שלך גדו ל משלהם"? אלא שזה עיקר התשובה שהם הביאו כל אחד עבור שבטו השפעה, וא"כ זה בחינת אש, אבל אתה מדליק המנורה שהיא כוללת  את האור של כלל ישראל על ידי שכולם פונים אל נר מערבי והוא פונה אל קדש הקדשים, והוא בבחינת להבה ששורף למרחוק. וכמו שדרשו "עד שתהא שלהבת עולה", ויש בזה מעליותא בין בעשה טוב שהאור בא בכוח רב בין בעניין סור מרע. 

וזו היתה טענת קרח גם על ענין טלית ומזוזה,  שאין זה אלא משל לטענתו  אם כולה תכלת מה צריכים חוט של תכלת וכן כשבית מלא ספרים מה צריכים מזוזה. אמנם האמת היא כי זה מורה על הכלל כולו שהוא נכנע ומתבטל אל הצדיק יסוד עולם, והוא הממשיך עבורם את השפע וכל העולם ניזון בשביל וצינור שלו, שאז השפע בא בבחינת להבה ופורץ בכוח רב, ויש בזה מעליותא בין בעשה טוב בין בסור מרע.

נמצא כי בחינה זו של התאספות האורות מיוחדת  במי שהוא מנהיגו צדיק יסוד עולם.

יש לומר שזו מעלת הכהנים שניתנה להם בחינה זו להיות ממשיכים את השפע לכללות ישראל יחד עד שנעשה שלהבת עולה מאליה, שנרמז בזה שהוא בחינת להבה ולא רק בחינת אש. ושורש ענין זה ששייך לכהנים הוא ממה שמצינו באהרן שהיה רודף שלום אוהב שלום ושושבינא דמטרוניתא,  לכן ניתנה  לו קדושת כהונה כיוון שיש בידו כוח זה להמשיך את השפע של כל ישראל ביחד בבחינת בית יוסף להבה. לאור זאת מבואר העניין של טומאת וטהרת המצורע על ידי כהן דווקא, אפילו בזמן הזה שאין קרבנות של טהרתו בהזאה. הנה לעניין טומאה נתבאר בפרשת תזריע כי הנגע יש בו מעליותא בכך שהכהן מטמא את הנגוע, כך שללא  אמירת הכהן אינו טמא גם כשהוא נגע שלם. וזה משום שכל עוד שלא חלה טומאה על הנגע הזוהמה מתפשטת באדם כולו, ועל ידי טומאת הנגע מתאספת הזוהמה של כל הגוף בנגע עצמו, ויכול להגיע על ידי כך לטהרה אחר שיתרפא הנגע. הרי מכאן שכמו שיש בחינת אש ובחינת להבה בקדושה כך יש בחינה אש ובחינת להבה בטומאה. ויש בכך מעליותא שכוח הטומאה של הנגע מאסף אליו את כל הזוהמה של הגוף,   וזה נעשה על ידי הכהן שיש בו בחינה זו בקדושה. והנה זה הטעם שאם  פרחה הצרעת בכולו טהור, שהרי אין שייך כאן התאספות כוח הטומאה במקום אחד של הגוף, וכיוון שזה מתפשט בכולו הרי שיש בזה אמנם זוהמה אבל טומאת נגעים לא שייכת בזה.

אבל קרח,  שחלק על כל העניין של אש ולהבה, טען שלא שייך כלל לחלק וקל וחומר הוא שהאדם נעשה טמא על ידי פרחה בכולו כפי שטען על טלית ומזוזה.  

מבואר מכל זה שיש מעליותא גדולה בכך שהכהן מטמא את המצורע ולא משאיר אותו בלי אמירת טומאה, שאז הוא נשאר טהור, כיוון שהוא גורם בסופו של דבר לסלק ממנו הזוהמה המתפשטת בגוף.

בזה נבין גם את עניין טהרת הצפורים על ידי כהן דווקא. הנה הרי גם אחר שנרפא הנגע לא פסקה הטומאה מהמצורע עד שיטהרנו הכהן ויאמר עליו טהור. ובהכרח הוא משום שכל מקום שהייתה התאספות גדולה של טומאה וזוהמה יש כאן רשימו ממה שהיה קודם, ולכן כדי לסלק את  הרשימו צריכים כהן שעושה מעשה של התאספות הזוהמה במקום אחד ומסלק את הרשימו מן המצורע. והוא ענין הציפורים, שלפי פשוטו משמע שאותה צפור החיה שהוא שולח על פני השדה היא אשר מאספת אליה  את שיירי הזוהמה שנשארה במצורע. לכן כתבו הרמב"ן ועוד פרשנים  שזה כעין שעיר המשתלח שנושא כל  עוונות בני ישראל, וכאן צפור זו היא אשר לוקחת ממנו את הרשימו של הטומאה, ולכן כמו שתחילת הטומאה באה על ידי הכהן שהוא המאסף  את  הזוהמה אל הנגע, כך הטהרה של סילוק הרשימו אל הציפור באה דווקא על ידי הכהן, שכן  היא  במקום הנגע שמושך אליו את הרשימו, ומה שעשה הכהן בעיקר הזוהמה בתחילת הדברים שנאסף אל הנגע הוא עושה גם את סיום הטהרה בכך  שנאסף הרשימו אל הציפור המשולחת, ולכן זה שייך אף בזמן הזה  שאין  זה נוגע לעניין של הקרבה כיון שמעלת זרע אהרן הוא ענין זה של התאספות הרשימו לשורש בין בקדושה בין בטומאת מצורע. ולכן אף בעל מום שאינו כשר לעבודה כשר לעניין זה.  

 

יהי רצון שנזכה לטהרה שלימה, ולבניין בית מקדשנו במהרה! 

 

 

[1] בית גנזי לפר 'מצורע עמ' תע"ב. 

 

 

גרסת הדפסה