נשא

נשא

פרשת נשא

ישא ה' פניו אליך [1]

ניצוצות מתורת הבית גנזי

 "כה תברכו את בני ישראל אמור להם " (ו', כג).

לפי מה שמתבאר מהרבה ראשונים מצוות ברכת כהנים היא מן התורה בין במקדש בין בגבולים. משמעות הדברים היא שאף בזמן הבית ראשון, כשעדיין לא נתקנה התקנה של שלוש תפילות ביום, ביחיד וצבור הייתה קיימת מצוות ברכת כהנים אם כי לא מבואר באיזה אופן היא  הייתה נעשית שהרי לא היה קבוץ של ישראל ששם הייתה המצווה, מכל מקום הייתה אז מצווה לברך.

בהכרח גם לומר שמצווה זו אינה שייכת לענייני עבודה ולא לענייני קרבנות כמו במקדש, או בזמן הזה בעת תפלת צבור שתפלות במקום תמידים תיקנום. לפי זה יש להבין מהו עניין הברכה, תינח במקדש אחר קרבן תמיד של שחר יש בזה עניין להמשיך את השפע שבא על ידי הקרבן, וכן בתפלה שהוא במקום קרבן, אבל ברכה בכל יום של כהן לכלל ישראל אינו מובן מה עניינה של הברכה? ובמושב זקנים על התורה הקשה למי  מיועדת הברכה, אם לצדיקים הרי אינם צריכים ברכה ולרשעים לא מגיעה ברכה, יעויי"ש מה שתירץ.

יראה בזה בהקדם מה שאמרו בגמרא ברכות על מה שנאמר "ישא ה' פניו אליך":

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתוב בתורתך "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב "ישא ה' פניו אליך". אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.

ונראה שכאן מבואר יסודה ועניינה של ברכת כהנים לשם מה היא באה, ומה שנאמר על הסיום  "ישא ה' פניו אליך "בא ללמד על הכלל כולו על של ברכת כהנים כולה מה עניינה. הנה בעניין הנהגת ישראל מצינו שלושה דברים: מצווה, עבירה ורשות. מצווה כוללת את מה שהתורה ציוותה, רמ"ח מצוות עשה על כל אחד מישראל לעשות ולקיים. עבירה היא מה שאסרה תורה, שס"ה לאוין על כל אחד מישראל. במעשי הרשות לא נאמר על זה לא איסור ולא מצווה, וזה כולל את כל ענייני החומר, שאדם יכול לעשותם להנאת עצמו ויכול לעשותם בקדושה.

בתפארת שלמה פרשת כי תצא מבאר ששלושה עניינים אלו הם כנגד שלושת האבות, אברהם גימטריה רמ"ח כנגד רמ"ח מצוות עשה, יצחק בחינת גבורה כנגד שס"ה לא תעשה [ונראה לרמז, זקן יצחק גימטריה שס"ה] יעקב נגד בחינת רשות [והרמז יעקב יעקב ישראל עם הכולל  גימטריה רשות] וכנראה שזה מכוון כנגד שלושת השמות שהאבות נתנו למקדש שהוא מקום עבודת ה'. אברהם קראו הר, שהוא כנגד מצוות עשה שעל ידי קיומן האדם עולה להר ה'. יצחק  קראו שדה, שהוא עניין שמירה על מה שגדל שם. יעקב קרא לו בית, ששם אדם עושה את כל ענייני הרשות: אכילה, שתיה ושינה וכו. 'הדבר נרמז במה שנאמר "הוא אמ"ר ויהי", ראשי תיבות איסור מצוה רשות, ששלושת אלו הן תכלית הבריאה. וזה הביאור בפסוק "את ה' האמרת היום וכו' וה' האמירך היום", אתם קבלתם עליכם שלושה דברים אמ"ר, וכך הקב"ה יקיים בכם שכר עונש וברכה.

 

שתי הבחינות של עשה ולא תעשה, שיש על כך ציווי, נקראות בשם מצווה או עבירה, שהמקיים מצווה עושה מה שנצטווה והעובר עבירה עובר על ציווי ה'. אמנם התקדשות בענייני היתר אין עליה ציווי מפורש, אלא שעכ"פ רמזה התורה בכמה מקומות "והתקדישתם והייתם קדושים", וכן "קדושים תהיו כי קדוש אני "וכו', שאם כי אין זה נכלל בציווי של מצווה ועבירה אבל עכ"פ בתורה נתגלה שזה רצון ה' שהאדם יתעלה מעניני החומר ולא יתגשם על ידם, שכן האדם לא יוכל לראות את פני המלך ולהיות דבוק בו שכן אין הגשמי מתדבק ברוחני. ובמקום אחר  התבאר כי עשה ולא תעשה שורשם בספירות החכמה והבינה, שורש מצוות העשה מחכמה ושורש הלא תעשה מבינה, ואילו ענייני הרשות מקורם מבחינת הכתר, שהוא מידת הרצון.  בחינה זו אמנם לא התגלתה בתורה באותיות, כמו עשה ולא תעשה, אולם הוא בחינת הכתר שמעל הראש שאינו נכלל עם הקומה של אותיות התורה, אבל הוא לעילא  שכן שורשו בבחינת הרצון העליון, כמו שמצינו בדברי חז"ל "לעשות רצון אביך

שבשמים", שהמשמעות אינה דווקא על הציווי אלא אפילו על הרצון שאין בו ציווי.

לאור זה נראה לומר כי מה שמצינו בתורה שכר על קיום המצוות ועונש על עבירות אין זה אלא על עשה ולא תעשה, שהם מפורשים באותיות התורה ועליהם נאמרו הברכות והתוכחות שבתורה, וכל זה משום שמי שמקיים את ציוויי המלך מקבל שכר ומי שעובר על דבריו מקבל עונש, וכמו שנאמר "אני מאמין שהקב"ה משלם שכר לעושי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו", ומשמע מזה שהכול תלוי במצווה, שזהו לשון ציווי, אם מקיים הציווי או עובר עליו. אולם בענייני הרשות לא מצינו בתורה לא שכר ולא עונש, שזה שאינו מקדש עצמו בדברי הרשות, אם כי נעשה חומרי וגשמי ואינו יכול להיות דבוק בה' אבל עכ"פ עונש לא מצינו בו, ואף בן סורר ומורה שלא מצינו לו עבירה של חיוב מיתה אלא במה שזולל וסובא נדון על שם סופו שיעבור עבירות אבל לא מצד עצם הדבר. והאדם שמקדש עצמו בדברי הרשות יכול להתדבק בה' כיון שאינו מתגשם על ידי מעשיו, אבל שכר לא מצינו לו.

ויש לומר שזה ביאור הגמרא בברכות שהבאנו לעיל, שכל הברכות שיש בברכת כהנים היא אותה בחינה של "ישא ה' פניו אליך", משוא פנים מיוחד של השפעת ברכות למי שהוא מתנהג בהנהגה זו, שלא רק על מה שאסור אינו עובר וכן מקיים מה שנצטווה, אלא גם מה שהוא רצון ה' שלא התגלה באותיות הוא ג"כ מקיים, ועל זה באו הברכות המיוחדות. ועניין ברכת המזון הוא דוגמא, שאמנם אין ציווי התורה על כזית או כביצה, ומי שלא יברך על זה לא עבר עבירה, אבל חכמים הבינו כי האדם באוכלו שיעור של כזית או כביצה אם לא יברך ברכת המזון אינו יכול להעלות אכילתו בקדושה, וכיוון שרצון ה' הוא שהאדם יהיה רוחני תיקנו לברך גם על זה ויש בזה רק לאו דלא תסור. לכן גם הברכה של "ישא ה' פניו" היא מידה כנגד מידה, דבר הנותן ברכה ושכר מה שלא נאמר בתורה.

ולא רק במה שחז"ל תיקנו, אלא כל מה שאדם מבין שמעשיו הם לא לפי רצון ה' ונמנע מזה או שמקיים דברים שהם רצון ה' אין לו פרשה של שכר בתורה, אבל על זה באה ברכת כהנים שהיא חוץ מפרשת השכר בעולם הזה ובעולם הבא. וזה העניין שבאה מצווה זו אחר מצוות הנזיר, להורות שזה שייך לעניין הנזירות, שהרי אין מצווה על האדם שיקבל נזירות ויקדש עצמו במותר לו, ולא עוד אלא שנקרא חוטא על עצם הנזירות, כמו שאמרו חז"ל שחטא במה שציער עצמו מן היין, ובסוף נזירותו מביא הנזיר על זה חטאת. הדבר הוא משום שכל שראה סוטה בקלקולה מבין שרצון ה' שיתנזר מדברי הרשות, ומקבל על עצמו לא לשתות יין ולהתעלות מענייני החומר, ועל בחינה זו באה ברכת כהנים. בזה מבואר גם מה הוא עניין הברכה בגבולים,  שאף אם נאמר שבמקדש זה שייך להשפעה הבאה מכוח הקרבת קרבן התמיד, כך הוא גם  בזמן החורבן וזאת בעניין תפלה שהיא במקום קרבן התמיד. אבל המצווה של ברכה בגבולים  עניינה הוא לכל מי שנושא פנים לרצון ה' הרי שכך גם הקב"ה נושא לו פנים ומברך אותו בברכה שאינה כתובה בתורה כשכר ועונש. וכמובן שלאחר תקנת חכמים לברך בזמן הזה בזמן ברכת הכהנים בתפילת הציבור יש בזה את שני העניינים: בין מה שהיה במקדש להמשיך השפעה מהקרבן, ובין מה שיש ברכה מיוחדת לאלו שמקדשים עצמם במותר. יש לומר שזה מה שמצינו בנוסח הברכה  "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", שהכוונה בזה היא על אהבה המתגלה בכלל ישראל להקב"ה, שגם דברים שאין עליהם ציווי אלא שהוא רצון ה' מקיימים [ובפשוטו ברכת המצוות נתקנה במהלך ימי הבית השני, כשכבר הייתה תקנת שלוש תפלות ביום, ויתכן שבמקדש לא ברכו כלל את ברכת המצוות, ותיבת "באהבה" שתיקנו חז"ל היא משום שהיא כוללת גם ברכה למקדשים עצמם במותר].  

יש להוסיף ולומר כי מי שמקיים את כל מצוות התורה בעשה ולא תעשה ואינו מקדש עצמו במותר מגיע לו אמנם שכר, כמו שנאמר בתורה, אבל היות והאדם הוא חומרי הרי שהוא מקבל את השכר כמי שמביט לצדדים כיוון שאין החומרי יכול להסתכל בפני הרוחני. אבל מי שמקדש עצמו בענייני החומר הוא מקבל את השכר שמגיע לו עבור קיום התורה בסבר פנים יפות ופנים בפנים, באופן שמבואר כי לדעת כל החכמים ברכת כהנים מיועדת למי שאין השכר שלו מבואר בתורה. והנה אומרים בשם הבעש"ט זיע"א ששמע פעם בת קול כי אבד חלקו בעולם הבא, ואמר אם כן אעבוד את הקב"ה לשם שמים בלי שכר. הכוונה היא לעשות רצון אביו שבשמים גם כשאין מגיע לו שכר, וגם על מי שעבודתו היא בבחינה זו של משוא פנים ללא קיווי של תשלום שכר, שעליו  נאמרה ברכת כהנים.

אולי יש ליישב בזה מה שמצינו את ההבדל בין הברכות שנאמרו בפרשת בחוקותי, שכוללים ענינים רוחניים כמו "והתהלכתי בתוככם", ואמרו חז"ל אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, לבין הברכות של פרשת תבוא שאין בהם אלא יעודיים גשמיים בעולם הזה. כי הברכות של פרשת תבוא הן על קיום המצוות בעשה ולא תעשה, ולכן לא נזכר אלא יעודים גשמיים. אולם הברכות של פרשת בחוקותי נאמר בהן "אם בחוקתי תלכו", ואמרו בתורת כהנים: קיום המצווה הרי כבר אמור, אלא שתהיו עמלים בתורה משום שהקב"ה מתאווה שיהיו ישראל עמלים בתורה, והוא מבקש מהם שיהיו עמלים בתורה. ומשמע שמדובר בעמלות בתורה שלא נכללת בציווי מצוות תלמוד תורה, ולכן זו בקשה מיוחדת ותאווה של הקב"ה, ונמצא כי עבודת האדם באופן זה היא לעילא מבחינת הציווי אלא בבחינת משוא פנים לרצון, ולכן השכר הוא ג"כ לעילא מזה והוא בבחינת ישא פניו והתהלכתי עמכם בגן עדן כאחד מכם.

וכן מצינו בבני עלי שנגזרה עליהם מיתת קיצור שנים, ואמרו חז"ל: "בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בדברי תורה". והעניין הוא משום שעל ידי עמלות בתורה לעשות רצון אביו שבשמים אף במה שאין ציווי, ההנהגה עימו היא וגם בבחינת משוא פנים.

ובדברינו יש לבאר מה שאמרו במסכת שבת (דף פ"ט) שישראל יצאו ממצרים בשליחות אל פרעה "בני בכורי ישראל", משום שצפה הקב"ה שיאמרו נעשה ונשמע. והכוונה בזה היא שהרי מצד הגזר דין לא יכלו ישראל לצאת ממצרים, זאת כיוון שעדיין לא נשלמה גזרת ארבע מאות שנה. אמנם צפה הקב"ה שיש בישראל הרצון של נעשה ונשמע, שעניינו נעשה דברים שלא נשמע עליהם כלום, והם התקדשות בענייני הרשות שאין עליהם ציווי, ונשמע הוא בדברים שיש עליהם ציווי. וכיון שהם נושאים פנים לקבל עליהם לקיים את מה שהוא רצון ה', לכן יקבלו ג"כ אחר גזר דין  הנהגה של משוא פנים, ויצאו לפני הזמן. וזו הבחינה של "בני בכורי ישראל", שהבן עושה מה שהוא רצונו של אביו גם כשאין על זה ציווי.

ויש לומר בזה לגבי מאמר חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא משום שהעמידו דבריהם על דין תורה", וכן אמרו "על שלא ברכו בתורה תחילה", אף שמצינו עבירות חמורות. אך הכוונה היא שעל העבירות היה גזר דין, אבל אם זה היה מחמת שיצרם התגבר עליהם, הרי שאם הם היו שומרים על העניינים שלפנים משורת הדין, שעליהם אין יצר הרע, אלא שמצד חומר הגוף היו עודים בבחינת משוא פנים הרי שגזר הדין היה מתבטל, וכיוון שלא עשו כן דנו אותם במודת הדין על העבירות שעשו. 

[1] מעובד עפ"י בית גנזי לספר במדבר עמ' ר .

 

 

גרסת הדפסה