פקודי

פקודי

 

פרשת פקודי בצלאל ואהליאב

ניצוצות מתורת הבית גנזי[1]

"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש ורוקם". (ל"ח, כב)

יש לבאר טעמו של דבר שראשי העוסקים בהקמת המשכן היו משבט יהודה, שהוא ראש לכל השבטים, ומשבט דן שהוא אחרון ומאסף לכל המחנות. ואותו עניין מצינו בבניין המקדש על ידי שלמה המלך משבט יהודה, וחירם משבט נפתלי אבל אימו ממטה דן, כמו שנאמר בדברי הימים: "בן אשה אלמנה מבנות דן", ושם לא נזכר כלל שאביו היה משבט נפתלי אלא שאימו מבנות דן, משמע שיש לכך משמעות מיוחדת.

והנה מצינו דבר משותף בין שני שבטים אלו. יעקב בברכות אמר:   "גור אריה יהודה כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", ומשה רבנו אמר על דן:

"גור אריה יזנק מן הבשן". והדברים נפלאים  -  יעקב שהזכיר גור אריה לגבי יהודה כתב על דן שהוא נחש, וכוונתו לדברי חז"ל לשמשון בימי השופטים. ואילו משה שאמר על דן "גור אריה" לא אמר כך על יהודה, משמע שאלו הן שתי בחינות נפרדות, אולם בכל מקרה שניהם נמשלו לאריה. והנה גם בית המקדש נמשל לאריה ונקרא "אריאל", וכן אמרו בזוהר הקדוש שבעת שהקריבו קרבן והיה לרצון הייתה נראה דמות אריה על המזבח. 

בפשוטו נראה לומר שהנה יש שתי בחינות במקדש ובמשכן. האחת היא סור מרע, שהוא מקום שאין בו שליטה לכוחות הרע ואין להם אחיזה במקום זה. והשני הוא עשה טוב, שהוא מקום השראת השכינה ובית ה'. בפשוטו זה תלוי בזה, שכן כל מקום בו יש את משכן הרע או אחיזה ברע, מקום זה אי אפשר להיות בו מקום לבית ה'. לכן תחילת הדברים

 

היא להרחיק את הרע, שלכך צריכים גבורת אריה, וכמו שהקליפה ישבה כוח אריה מצד הטומאה כך צריכים כנגד זה את כוח הקדושה בבחינת  אריה. לכן בניין הבית הינו על ידי אלו שיש להם בחינה שלאריה דקדושה, שעניינם לגרש את כוח האריה דקליפה. ומאותו טעם נקרא המקדש  "אריאל", שהוא מקום שיש בו את גבורת הארי הדקדושה, שאין שולט בו הרע כלל. וזה היה הסימן אם החוטא עשה תשובה שלימה, שעיקר עניינה של התשובה הוא בכך שנפרד ממנו כוח הטומאה שאחז בו בחטאו,  וכאשר נראית דמות האריה על המזבח המשמעות היא שעל ידי אריה  דקדושה נפרד ממנו האריה דטומאה. והנה משה ויעקב הם מאותה בחינה כידוע,  אלא שמשה מלגו [=מבפנים] ואילו יעקב מלבר [=מבחוץ]. ולכן יעקב מלבר קרא ליהודה בשם אריה, ואילו משה מלגו קרא לדן בחינת אריה יזנק מן הבשן, אבל בשניהם הוצרך הגילוי להיות על ידי הבחינות של אריה לבנות מקום אריה של קדושה ולהרחיק את האריה דקליפה.  

אמנם נראה לבאר את העניין על-פי דברי האור החיים הקדוש בפרשת אחרי מות, שחידש עניין נפלא במה שמצינו בחז"ל שיש דמות אריה במרכבה העליונה וכן דמות נשר, דבר שאינו מובן שהרי אריה  ונשר טמאים ואסורים באכילה ואיך יתכן שדווקא במרכבה העליונה יהיו דמויות של דברים טמאים? בספר מגלה עמוקות מבאר שזה נועד להורות כי הקב"ה מקיף את כל הבריאה, ואין שום דבר שיש לו חיות בפני עצמו,   ולכן גם הטמאים צורתם במרכבה להורות שרק מצד חיות ושלטון הקדושה יש להם קיום. אמנם האור החיים מבאר שם כי אריה ונשר בשורשם מורים על אור קדושה עליונה בבחינה גדולה מאד, אלא שהאריה והנשר שלמטה אינם יכולים לקבל אור גדול זה ולכן הם נשארו טמאים לפי הכלל הידוע שככל שהאור גדול יותר מהכלים ואינו יכול לקבל הוא נעשה גרוע יותר מזה שמקבל אור מצומצם שיכול לקבלו, וכמו שמצינו בכתבי האריז"ל לגבי שבירת הכלים שמחמת האור הגדול נפלו שברי הכלים למטה, שכן הם לא יכלו כלל לקבל אור. ואילו פני שור במרכבה מורה על אור כזה שהשור למטה יכול לקבלו, ולכן נשאר בטהרתו. 

לפי זה נראה לומר שהמקדש נקרא אריאל שכן הוא הבחינה של דמות אריה שבמרכבה, שמורה על האור הגדול דקדושה, והכלים שלו הם ג"כ גדולים שכן הם יכולים לקבל את האור הגדול, ולכן הם בדמות אריה שלקדושה. וכן הדמות על המזבח היא בדמות אריה, להורות על אריה דקדושה שהוא במרכבה עליונה. וכדי לבנות בית כזה שיורד בו אור גדול  צריכים לבנות כלים גדולים שיכולים לקבל אור זה, ולא יהיה כמו האריה למטה שאין לו כוח לקבל את האור. לכן דווקא אלו שיעקב ומשה אמרו עליהם שהם בחינת אריה, והיינו שיש להם כלים גדולים שיכולים לקבל  את בחינת האור הגדול, הם אשר בנו את הכלים באותה בחינה שיוכלו לקבל את האור. לכן היה בצלאל יודע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ שידע לבנות כלים שיכולים לקבל קדושה גדולה. וכן בשלמה שה' נתן לו חכמה בבחינה זו. 

ויובן בדברינו למה דווקא שני שבטים אלו, יהודה ראש השבטים ואילו דן סוף השבטים, יש להם את אותה הבחינה של אריה. הנה הצד השווה שבהם הוא שהם בחינת מלכות רחל. שהרי יהודה מלך הוא בחינת מלכות ודן אחרון שבשבטים בחינת מלכות, וכן מה שנקרא דן הוא מלשון אדנות  שהיא המלכות. והנה בעניין המלכות שהיא דלה ועניה ו"לית לה מגרמא כלום", אבל שורשה הוא  עליו ומקורו בספירת הכתר כידוע. ולעתיד לבוא היא "אשת חיל עטרת בעלה", ואת זה אפשר לבאר כי מצד עצמה בשורשה היא אור גדול ביותר אלא שמצד הכלים שלה נסתר האור ואינו בא בגילוי, כמבואר בדברי האור החיים,  ולכן היא למטה מכל דרגין כיוון שאינה יכולה לקבל בחיצוניותה את האור הגדול.

מטעם זה יש לחיצונים אחיזה במלכות יותר מכל הספירות, כיוון שאור הגדול יותר מחיצוניות הכלים שלה. לכן יש בה אותה בחינה של אריה דקדושה, אלא שאין לה ירידה כל כך כמו האריה שלמטה, זאת  כיוון שבפנימיותה היא יכולה לקבל האור הגדול ורק בחיצוניותה אין האור הזה יכול לבוא בגילוי. נמצא כי יהודה נקרא  אריה משום שהוא בחינת מלכות דקדושה, וכן דן נקרא אריה הוא מצד מלכות דקדושה ובפנימיות הוא  אריה דקדושה, אולם  שאר השבטים  אינם בבחינת מלכות ולכן לא נמשלו לאריה. 

והנה יהודה מלכות ממש, זאת משום שיש  גילוי לפנימיות  שלו ,שהרי הוא עלה לבחינה עליונה להיות מלך על כל השבטים וזאת עקב גילוי האור הפנימי של דאריה דקדושה.  אבל דן נשאר למטה, זאת משום שהוא עדיין באותה בחינה של אור גדול בפנימיות ומבחוץ העלם, ולכן מצינו כי בבא עמלק להילחם ומה שעשה לישראל היה זה בשבט דן שהיו מאסף לכל המחנות, ונאמר בחז"ל שהם היו מחוץ לענן משום שהיה עמהם פסל מיכה. ואברהם אבינו כשרדף אחר המלכים לא רדף אלא עד דן ששם תשש כוחו. וכן מצינו את עניין פסל מיכה בשבט דן, והכהן שלהם היה משבט יהודה, כי הם היו בבחינה שרק בפנימיות הם היו אריה דקדושה  אולם מבחוץ היה זה בהעלם, ולכן נאחזו בהם כוחות הרע והעמידו את פסל מיכה אצלם. גם ירבעם בן נבט העמיד את אחד משני עגלי הזהב שלו בדן.  

יסוד זה של האור החיים הקדוש מצינו בביאור לגבי מה שאמרו חז"ל "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת", והכוונה היא כי כיוון שהכלים שלו אינם יכולים לקבל את האור של החכמה ממילא הם אינם מקבלים כלום, והם ללא אור לגמרי, ואז החכמה שלו אינה אלא בחינת מקיף ולכן נאחזים בו רוחות רעות אשר מפילות אותו. 

כאשר נתבונן בכל פרשתו של שמשון משבט דן יש רמז לכל האמור.

הנה תחילת דבריו היה עם האריה שאמר "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק", שזה מורה על בחינה זו של מלכות שיש בפנימיותה אור גדול אלא שבחיצוניותה היא דלה ועניה בחינת דן ודין, ובהתגלות פנימיותה יוצא משם מתוק. וזה מה שאמר "מהאוכל",  שהוא  האריה, שהוא בחיצוניותו טורף, "יצא מתוק", הוא הדבש, "ומעז" בחיצוניותו יצא מתוק. וכן כל העניין שהיו לו נשים מבנות פלשתים מורה על בחינה זו.

פלשתים הם בחינת מלכות דטומאה, כי המילה" פלשתים" היא בגימטריא עשר פעמים אלקים, דבר שמורה על שלימות קומת הקליפה. לכן הוא רצה לתקן ולהרחיק את המלכות דקליפה ממלכות דקדושה, אבל הם נאחזו בו כידוע, ולכן נאמר "וירא אשה מבנות פלשתים", שהפגם התחיל בראיית עיניים. 

מתבאר איפה מכל זה ששני הממונים על המשכן, בצלאל ואהליאב, וכן שלמה וחירם היו שניהם בבחינת אריה דקדושה. האחד להמשיך את האור הגדול של אריה דקדושה בכלים, והשני לבנות את הכלים עצמם שיהיו גדולים כדי שיוכלו לקבל את האור דקדושה. זאת כמבואר בכתבי האריז"ל כי בכלים עצמם יש בחינת חיצוניות ופנימיות כלים ומוחין בחיצוניות וכלים ומוחין בפנימיות. ומסברא יש לומר כי בצלאל, בצל א-ל, היה ממשיך את האור של הכלים ואהליאב את הכלים עצמם, ועל ידי שניהם נבנו כלים שיכלו לקבל את האור הפנימי של השכינה.

ועל דרך העבודה העניין שצריכים את זיכוך החומר עצמו הוא כדי להכניע  את משיכת החומר לגשמיות, וכן את המידות של החומר להעלותן בקדושה, וחוץ מזה להמשיך את האור של הנשמה, ואז האדם הוא קודש קדשים בין מצד הכלים בין מצד הנשמה. והמשכן, שעשוי בדמות אדם,  היה צריך בניין בכל המובנים של שלימות הקומה, והמשיך את הנשמה של משה רבנו ולכן נקרא על שמו. ואילו במקדש היה זה על ידי דוד,   שהמשיך את הפנימיות והנשמה כמבואר בחז"ל, שזה מה שאמר שלמה  בעת הכנסת ארון הברית לקדש הקדשים בעת חנוכת הבית הראשון  "זכרה לדוד עבדי", שכן השערים ננעלו ורק בכוח אמירה זו המעוררת את כוח נשמת דוד המלך נכנס הארון למקומו. 

[1] מעובד עפ"י הבית גנזי לפרשת פקודי, עמ' תתתמג .

 

 

 

גרסת הדפסה