צו

צו

פרשת צו

מצוות אכילת הקרבנות והמנחות[1] ניצוצות מתורת הבית גנזי

"והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל"  (ויקרא ו',  ט)

משמעות פסוק זה היא שקיימת מצווה באכילת שיירי המנחות, זאת לאחר הקטרת הקומץ מן המנחה על אש המערכה. זו לשון הרמב"ם בנדון:

אכילת החטאת והאשם מצות עשה שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם", הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותם הכהנים שאכילתן מצוה. וכן אכילת שיירי מנחות מצות עשה, שנאמר "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו". [2] פרשה זו של מנחה כוללת את כל מנחות היחיד, שכן יש בהן שיירי מנחה לאכילה, זאת לאחר הקטרת הקומץ מן המנחה על המזבח כמו שהביא הרמב"ם, ובתוכן  מנחות נדבה שאינן באות לכפרה, ועל כולם נאמר שיש מצווה באכילת כהנים. 

והנה במצווה של אכילת קדשים משמע שבכל הקדשים יש בהם מצוות אכילה, אלא שיש ביניהם כאלו שאכילת הכהנים מסיימת את כפרת הקרבן, כמו קרבנות חטאת ואשם, ויש כאילו כגון בקדשים קלים שאין באים לכפרה (כמו שלמים ותודה) שג"כ יש מצווה באכילתם. וכן מבאר בארוכה בספר המצות מצוה פ"ט, שאם כי יש מצווה נגררת (האכילה נגררת מכוח הקרבת הקרבן) בכל בשר הקדשים בין קדשים קלים בין קדשי קדשים, אבל יש הבדל ביניהם שאותם שיש בהם כפרה הוא עיקר המצווה לאכול ולהשלים את הכפרה, ואילו קדשים קלים יש בהם אמנם מצווה אך לא משום כפרה. והנה המצווה המיוחדת של אכילת מנחות נאמרה גם במנחת נדבה, שאינה באה לכפרה, ומשמע שיש מצווה

 

מיוחדת של אכילה ואין זו מצווה נגררת כמו בקדשים קלים. יש לדון האם יש בכלל במנחות עניין זה של כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אפילו במנחת חוטא. אבל זה ברור שגם במנחת נדבה יש מצווה עיקרית של אכילת כהנים, דבר שבקרבן לא מצינו, שכן שם קיימת מצווה נגררת,  שחייבים לאכל בקדשים קלים. וכן משמע גם בספר החינוך, שבמצווה ק"ב הביא את המצווה של אכילת חטאת ואשם מפסוק "ואכלו אשר כופר בהם", ובשאר הקדשים שיש בהם מצווה וכן תרומה, אבל לא כמו בחטאת ואשם שזו אכילה כדי לכפר, ואילו במצווה קל"ד בעניין אכילת מנחות כתב רק שזה כבוד שיאכלוהו הכהנים ולאיתנו לפחותי ערך, ולא הזכיר כלל שיש כאלו שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ויש שאינם אלא נכללים עמה, משמע שבמנחה אינו כמו קרבן. ויש לבאר מה ההבדל בין מנחות לבין קרבנות. 

בפשוטו נראה לומר שיש הבדל בין קרבן למנחה. בקרבן קיימת אכילה בקדשי קדשים רק כשיש כפרה, ואילו כשאין כפרה אלו הם קדשים קלים.  לכן כתבו שפיר הרמב"ם והחינוך שאין מצווה באכילתם של הקדשים הקלים, אלא מצווה נגררת של אכילת דבר קדוש משום כבוד גבוה. אבל במנחות שאין בהם כלל מנחה של קדשים קלים, וגם מנחת נדבה היא מסוג קדשי קדשים, לכן יש בהם מצוות אכילה עיקרית, ואף אם נאמר שאין במנחות הדין של כהנים או כלים ובעלים מתכפרים מכל מקום יש מצווה של אכילת כהנים, והגדר בזה הוא שכל  מקום שהם קדשי קדשים יש מצווה חיובית באכילתם גם כשאין זה בא לכפרה, ורק בקדשים קלים שאינם באים לכפרה הרי שזו מצווה נגררת. 

והביאור הפנימי בזה הוא שכן האריז"ל בספר לימודי אצילות מבאר את מאמר חז"ל שנאמר באברהם אבינו ששתי כליותיו נעשו לו כשני מעיינות ומחכימין אותו בתורה. האר"י מבאר כי האוכל, כשאוכלים אותו בקדושה ובטהרה, הרי שזה כאכילת קרבן וזה ממשיך את חכמת התורה מכוח הניצוצות הקדושים שבתוך המאכל. וזה מה שאמרו ששתי כליותיו ממשיכים לו חכמה, הכוונה על אכילתו בקדושה. וכן מבאר בזהמה שאמר  דוד המלך ע"ה "לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי", שעל ידי אכילה בקדושה כשבא האוכל במעיים כמו קרבן זה ממשיך את אור  התורה. דבריו מיוסדים על האמור במדרש פרשת לך לך "נובלות חכמה תורה" - שכל אותם ניצוצות קדושים שנפלו מבחינת החכמה הם אורות של תורה, ולכן כשהם נבלעים במאכלים האוכל אותם בקדושה ניצוצות אלו מחכימים אותו. והנה אם זה אמור באוכל חולין שנאכל על טהרת הקודש, כל שכן כשמדובר בקדשי קדשים שחלה בהם קדושה יתירה,   וכידוע כי מקור הקודש הוא מחכמה.  ונמצא  שכל שחל על המאכל קדושה בהכרח שיש בו ניצוצות קדושים של אור החכמה, ולכן מי שאוכל אותם בקדושה ממשיך על ידי כך את אורות החכמה. 

לאור זה יש לומר שמה שאמרו "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים "בקרבנות חטאת ואשם, שזו השלמת הכפרה, חלוקה הכפרה הבאה על ידי זריקת דם והקטרת אימורים מכפרה שבאה על ידי אכילת קדשים.

הכפרה של זריקת דם והקטרת אימורים היא על מחיקת החטא והתיקון בפגם שנעשה על ידי החטא. אולם  אכילת כהנים בקדושה, שלפי המבואר  לעיל ממשיכה את אור החכמה, באה להשלים את אור הקדושה שהיה על האדם קודם החטא ואשר לאחריו נסתלק ממנו. ואם אמנם הועילה  הכפרה לסלוח לו על החטא ולתקן את הפגם, אולם חזרת אור החכמה  אינה יכולה לבוא אלא על ידי אכילת הכהנים את בשר הקודש, שעל ידי זה נמשך בהם אור החכמה וממשיכים מזה לישראל הבעלים. 

לאור זה נראה שאם כי תכלית האכילה בקרבנות חטאת ואשם היא להשלים את הקדושה שהסתלקה מן החוטא, וכן יש לומר שהוא במנחות של חוטא, אבל יש מעליותא במנחת נדבה שכיוון שהיא קדשי קדשים גם אכילתה ממשיכה קדושה ואור החכמה בכך שאוכלה, וכמובן שנתווסף מכוח זה גם לבעל המנחה אף שאינו צריך כפרה, אולם מתווסף לו אור החכמה על ידי אכילת הכהנים את המנחה שלו. לכן יש מצווה באכילת הכהנים מנחות, כיוון שהמנחות הן קדשי קדשים, והכלל הוא שעיקר המצווה היא להמשיך את אור החכמה על ידי אכילת קדשי קדשים, אלא שאם זה בא על חטא הרי שזה משלים מה שחסר בקדושה אל החוטא.

אמנם מציאות כזו של אכילת קדשי קדשים בקרבן, וזאת ללא חטא, לא מצינו אלא במנחה. כיון שיש מציאות כזו, באה התורה לומר על חיוב ומצווה של אכילת הכהנים את שיירי המנחה. יש איפה מעליותא במנחת נדבה על עולת נדבה, שכן יש בה את הבחינה של אכילת כהנים שממשיכה את אור החכמה. בזה מבואר מה שנאמרה מצווה מיוחדת של אכילת מנחות, ולא נכלל זה במצוות אכילת  הקרבנות, שכן כאמור באכילת מנחות אין כלל הבחינה של כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.

אבל לפי המבואר במנחות, שהם מסוג קדשי קדשים, האכילה היא מצווה עיקרית ולכן נאמרה בה מצווה מיוחדת. 

ויסוד לדברינו שיש באכילת הקדשים מצווה משום המשכת אור החכמה הוא ממה שמצינו בכהנים שהיו משרתי המקדש את עבודות הקרבנות, ומכל מקום היו חכמים גדולים שבישראל בשבט לוי, שהרי היו צריכים לדעת סדר קדשים על בוריו וסדר טהרות, וכן ענייני נגעים החמורים ודיני תרומות ומעשרות. ובהכרח שאור התורה היה בא להם מכוח אכילת קדשים בקדושה, ומכוח אכילת תרומה בקדושה. זה היה ההבדל בין שבט לוי לשבט יששכר, ששבט יששכר נאמר בהם "ויט שכמו לסבול", והגיעו לידיעת התורה על ידי יגיעה, ואילו שבט לוי הגיעו לזה באותה בחינה של  אברהם אבינו ושל דוד המלך, שעל ידי אכילת בשר קדוש ותרומה הם  הגיעו לידי מדרגה שכליותיהם נובעים מקור חכמה. לכן מצינו שהחכם נקרא כהן, כמו שנאמר "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו כי מלאך ה' צבקות הוא". הרי שגם המלאכים ידיעתם בתורה אינה באה על ידי יגיעה כמו שבט יששכר, אלא על ידי שקרובים לאור ה' ומשיגים את התורה, והרב שדומה למלאך ה' צבקות שהוא מזכך עצמו מחומריות הוא כמו כהן שאור התורה באה לו בהשפעה עליונה, ואז "תורה יבקשו מפיו" שהם מים טהורים שאין בהם סיגים. 

ולבאר מה שכתב הרמב"ם באכילת קדשים קלים שיש באכילתם מצווה אלא שזו מצווה נגררת, נראה שהנה ספר החינוך כמבואר כתב משום כבוד המקדש, אבל הרמב"ם לא הזכיר בזה אלא שזו מצווה נגררת. ויש לומר שגם באכילתם כיוון שזו מצווה יש בה מעלה. ויראה הביאור שכל אכילת מצווה יש בה השפעה על הכלים והגוף החומרי של האדם, וכמו שאכילת דבר איסור ממשיכה זוהמה וטומאה בגוף האדם שעי"ז הגוף עצמו נמשך לחומריות גם בלי שיהיה על זה יצה"ר, אלא משום שהגוף מתטמטם ונתגשם ומושל עליו יסוד העפר, כך הוא להיפך שאכילה של מצווה ממשיכה זיכוך והתעלות מחומריות הגוף. דבר זה הוא בין בכהן האוכל, בין בבעלים האוכלים, שכן כיוון שיש באכילת מצווה משום מקצת קדושה, שיש בהם זה ממשיך התעלות מחומריות של הכלים. 

ונראה שזה עיקר מעלתם של זבחי שלמים, שכבר נאמרו בחז"ל כמה ביאורים למה זה נקרא שלמים שמשים שלום בין הקב"ה והמזבח והכהנים והבעלים. לפי המבואר יש לומר שיש בהם גם שימת שלום באדם עצמו. שהרי האדם שמורכב מגוף ונשמה יש בו תמיד מצהו מריבה, הגוף מושך לחומריות והנשמה לרוחניות. על ידי אכילת בשר שלמים, שזה בשר שיש מצווה באכילתו, גם החומר מזדכך ועל ידי זה משים שלום באדם עצמו. 

 

 

[1] מבוסס על מאמר הבית ג נזי בפר 'צו,  "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו,"  עמ 'קעד .

[2] פרק י' מהלכות מעשה הקרבנות הל 'א'. 

 

 

 

גרסת הדפסה