שמיני

שמיני

 פרשת שמיני 

ניצוצות מתורת הבית גנזי 

עבודת  הקרבנות לפני הקמת המשכן ואחריו  

"קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה'" (ט', ב). 

פסוק זה עוסק בקרבנות שהקריב אהרן ביום השמיני למילואים. הרמב"ן בפירושו תמה מדוע לא נכללו קרבנות אלו של יום השמיני בפרשת תצוה, שבה יש פירוט של קרבנות שבעת ימי המילואים בלבד. הוא מבאר לפי שיטתו שהציווי על הקמת המשכן, עם הציווי על שבעת ימי המלואים, היו קודם חטא העגל. זאת לא כשיטת רש"י שהכול נאמר לאחר חטא העגל, שכן לשיטתו של רש"י אין מוקדם ומאוחר בתורה. לכן לשיטת הרמב"ן כל הקרבנות שנאמרו בפרשת תצווה לגבי ימי המילואים נועדו לחינוך המשכן והכהנים ולא לכפר על חטא, ורק לאחר חטא העגל התחדש הציווי של יום השמיני, והקרבנות של היום השמיני לא לחינוך באו אלא לכפרה. בפשוטו דברי רש"י מוכרחים, שהרי לפי מה שמתבאר בפסוקי התורה ובדברי חז"ל יוצא שקודם חטא העגל הייתה העבודה בבכורות, ורק לאחר החטא נלקחה מהם העבודה וניתנה לאהרן ולבניו, וא"כ לא יתכן שיהיה ציווי על חינוך אהרן ובניו לעבודה בשבעת ימי המילואים קודם חטא העגל! בהכרח לומר שכל מה שנאמר בפרשת המילואים לקדש את המשכן ואת אהרן ובניו הוא לאחר חטא העגל. א"כ לא מובנים דברי הרמב"ן שפרשת קרבנות שבעת ימי המילואים נאמרה לפני חטא העגל. 

לכאורה צריך לומר שלשיטת הרמב"ן לא הייתה עבודה בבכורות כלל קודם הקמת המשכן, וכמו שמצינו בזה מחלוקת בגמרא במסכת  זבחים (דף קט"ו ע"ב), בה  רבי יהושע בן קרחה סבר שמה שנאמר בתורה בברית שנכרתה למרגלות הר סיני (שמות י"ט, כב) "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" הכוונה לבכורות, ואילו רבי סבר שמדובר בנדב ואביהו. המבואר בדברי רש"י שם הוא שלשיטת רבי, וכן משמע בסוגיית הגמרא, לא עבדו אז הבכורות כלל, ורק נדב ואביהוא הם שהתקדשו לעבודה בסיני. מה שנאמר שם "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" כתב רש"י שם שאין זה מחובר, אלא "נערי בני ישראל" הביאו את הקרבנות, אבל העלאתם הייתה על ידי נדב ואביהוא שהם היו הראויים להקרבה. לאור זאת יש לומר שאמנם בסיני רק נדב ואביהוא התקדשו להיות כהנים להקרבה, ואילו בהקמת המשכן התקדשו אהרן ובניו. ולכן נאמרה פרשת  המלואים לחינוך המשכן והכהנים קודם חטא העגל, וכל דברי הרמב"ן הם כדברי רבי. 

ואולי יבואר בזה כל העניין של חטא נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה לפני ה', ומה הייתה כוונתם בזה. לפי המבואר שהם כבר התקדשו להקרבה קודם לכולם דימו לומר שכל העניין של חינוך המשכן והכהנים אינו נוגע להם, שהרי הם כבר התקדשו קודם! ואף שגם להם נאמר הציווי של פרישת שבעת ימים וישיבה פתח אהל מועד, אין זה אלא מחמת חינוך המשכן שהיו צריכים מילואים הן למשכן והן  לכהנים, ולכן נדב ואביהו היו צריכים מילואים רק למשכן, אבל מצד כהונה יש להם גדר שונה מאהרן ובניו. לפי סברתם של נדב ואביהו הם יכלו להקריב קטורת אשר לא ציווה ה', כמו שהייתה הקרבתם לפני כן בלי גדרי כהונה, ויכלו להקריב כל  אימת שירצו. אבל לאמיתו של דבר גם הם התחדשה כהונתם כמו אהרן ובניו,  ומה שהיה להם קודם לכן התבטל, ולכן הם היו משועבדים לסדר המחודש שרק אהרן הוא המקריב קטורת בפנים. 

ויבוארו בזה כל הדברים שהובאו בחז"ל שבהם הם חטאו: משום שתויי יין, ופרועי ראש ומחוסרי בגדים, שאין לזה מובן איך עברו על איסור זה. ולפי המבואר  לשיטתם שהם נשארו בתוקף קדו שתם כפי שהי מקודם, הרי מעולם הם לא הצטוו להקריב עם בגדים וכל הדינים של שתויי יין ופרועי ראש חל לגבי אלו שהתקדשו להקרבה מצד קדושת המשכן. וכן מה שאמרו חז"ל שהם לא נשאו נשים, ג"כ מובן שרק בקדושה המחודשת של אהרן ובניו היה בכך חסרון, וכמו שמצינו בכהן גדול ביום הכפורים שחייבת להיות לו אשה, אבל בכהונתם לפני כן הרי אדרבה מה שלא נשאו נשים הייתה זו מעלה מצד קדושתם, ואשר לכן רק הם התקדשו. 

אמנם עדיין צריך בירור לשיטה זו, כל האמור בפרשת בהעלותך שהלוים נתונים תחת פטרי רחם בכורי ישראל, ואם כשיטת רבי הרי הבכורים מעולם לא התקדשו להקרבה, ומה שייך בזה תחת בכורי ישראל, והרי נערי ישראל אינם הבכורות אלא נדב ואביהוא? אכן יש לומר שאף לדברי רבי, שהבורות לא התקדשו לעבודת הקרבה שזה היה רק בי די נדב ואביהוא, אבל הבכורים התקדשו במצרים יותר מכל ישראל, והכונה בזה לדברי הספורנו (פרשת בא) שהיו קדושים כמו בכור בהמה טהורה, דהיינו שאסור להעביד אותם, והנה קדושה זו היא אשר התחללה בחטא העגל, ולכן עברה קדושה זו אל הלוים. ומשום שלא הייתה לבכורים קדושת הקרבה מעולם, ורק קדושה מסוימת שהם לה' כמש"נ  "כי הקדשתי לי כל בכור", ועתה בחינה זו עברה אל הלוים שהקב"ה ייחד אותם לשרתו במקדש בשירה ושמירת המקדש. 

כעין דברינו אלה כתב המהר"ל בפירושו גור אריה, בפרשת משפטים, על הפסוק   "וישלח את נערי ישראל". מדבריו מבוארת שיטה מחודשת לפיה יש שלושה זמנים  אצל הבכורות. האחד קודם הקמת המשכן, שהם היו העובדים את עבודת הקרבה, והפסוק "את  נערי בני ישראל" אלו הבכורות הוא כפשוטו. ובעת הציווי על הקמת המשכן, שהיה לפני חטא העגל לשיטה זו, ציווה הקב"ה לקדש את אהרן ובניו לעבודת המשכן, ואילו הבכורות לא נכללו בעבודת המשכן להקרבה אלא להיות כלוים. לאחר חטא העגל נלקחה מנדב ואביהו קדושה זו של לוים ונתינה לשבט לוי הלוים. ויש לבאר את דברי הרמב"ן גם לפי דברים אלו, באופן שמבואר שהבכורים היו ראויים להקרבה קודם הקמת המשכן והיו עומדים אחר הקמתו לעבודת לויה, אמנם לאחר חטא העגל ירדו להיות ככל ישראל. וניחא בזה שיטת הרמב"ן ג"כ. 

על כל פנים מבואר לשתי הדרכים, שעבודה במשכן הייתה בחינה אחרת מאשר עבודה לפני כן, אף שהתקדשו נדב ואביהוא לרבי להיות כהנים אבל כל זה לפני הקמת המשכן ואילו בהקמתו היו צריכים חינוך של ימי המלואים ובגדים ומשיחת שמן המשחה, זאת כציווי בפרשת תצוה לפני חטא העגל לדברי הרמב"ן. וכן מתבאר לדברי הגור אריה כי הבכורים היו עובדים בהקרבה לפני הקמת המשכן, אבל אחר הקמתו רק אהרן ובניו הם שעבדו. ובפשוטו יש לבאר שקיים חילוק בין ההקרבה לפני המשכן ולאחרי בניינו, שכן שני דברים התחדשו בהקמת המשכן:  האחד מקום קדוש להקרבה בעזרה ובהיכל ובקדש קדשים, והשני מקום של השראת השכינה שנקרא בית ה', וכמו שנאמר "ושכנתי בתוכם". וכן היה עניין זה גם במקדש, שהיה מקום קדוש להקרבה ומקום בית ה', וכן אמר יעקב אבינו "אכן יש ה' במקום הזה אין זה כי אם בית אלקים", ואמנם ידע עד עתה כי הוא מקום הקרבה אבל לא שהוא מקום בית ה.' 

ויש לומר שלא רק דבר נוסף של בית ה' נתחדש במשכן ומקדש, אלא שגם בקרבנות נוסף בהם עוד גדר. לפני הקמת המשכן עיקר עניינם של הקרבנות היה  מעשה הקרבה שהוא ריח נחוח לה', וכמו שמצינו בנח "וירח ה' את ריח הנחוח",  וזה היה עדיף על הקרבנות של קין והבל שהם הביאו מנחה לה 'בתורת הודאה על מה שנתן להם ואילו נח הקריב משום ריח ניחוח, ובבחינה זו היו הקרבנות שהקריבו נערי ישראל לפני הקמת המשכן. אולם לאחר ששרתה שכינה עם ישראל במשכן ובמקדש, וישראל נעשו בבחינת כלה והקב"ה בחינת חתן, נוסף בקרבנות עוד עניין שהוא לעורר את היחוד וההשפעה של היחוד.

וכיוון ששם משכן השכינה הרי שם הוא המקום לעורר על ידי קרבנות את היחוד. ונמצא שיש שני דינים בקרבנות: האחד ריח נחוח לה', כמו קרבנו של נח, והשני לקרב וליחד את הכרובים שיהיו מעורים תמיד. 

ולאור המבואר שיש שני דינים בקרבנות המקדש, האחד ריח נחוח והשני לקרב יחוד העליונים, יש לפרש כי מה שאמרו חז"ל שתפלות במקום קרבנות תיקנום אין זה אלא בבחינה של קירוב יחוד העליונים שיש בקרבנות, וזה אנו עושים בתפלה, אבל קרבנות לריח ניחוח זה רק על ידי קרבנות ממש. לכן לאחר התפלה, שהיא במקום קרבנות, אנו שוב מבקשים "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות". ואינו מובן: הרי כבר בקשנו בשמונה עשרה בברכת רצה על הקרבת קרבנות והשבת העבודה, ולמה לנו לאחר מכן לבקש עוד? ולמבואר שיש שני דינים בקרבנות הרי שמה שבקשנו בתפלת רצה הוא על בחינת קרבנות לקרב יחוד העליונים, שעל זה אמרו תפלות במקום קרבנות תיקנום, ואילו מה שמבקשים בסוף התפלה הוא לענין הקרבנות  שהם לריח ניחוח. ולכן כופלים ואומרים" ושם נעבדך ביראה", שהיא עבודת הקרבנות לריח ניחוח", דבר שבא בדרך של עבדות לאדון בבחינת יראה, וכשנים קדמוניות היא הבחינה של אהבה שהם הקרבנות לריח נחוח. 

ומה נעים ומבואר לפי זה מה שאומרים בתפלת רצה "והשב את העבודה לדביר ביתך", ואינו מובן שהרי עיקר העבודה היא בעזרה, ובדביר שהוא קודש קדשים אין עבודה אלא ביום הכפורים בלבד? ולפי המבואר הכוונה היא על הקרבנות שעושים בעזרה שהם מביאים את התוצאה בדביר ביתך ששם הכרובים עומדים, שיהיו מעורים זה בזה, דבר שמורה על יחוד העליונים. 

 

                               

                   

                                                                                                                                                                                                                                                                          גרסת הדפסה