שמיני

שמיני

 

 פרשת שמיני

יום השמיני יום חתונתו ויום שמחת לבו [1]  ניצוצות מתורת הבית גנזי

 

איתא בתורת כהנים בתחילת פרשתנו: 

ועל אותה שעה הוא אומר: "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה" - במלך שהשלום שלו, "בעטרה שעטרה לו אמו" - זה אהל מועד שמצוייר בתכלת וארגמן ותולעת שני ובשש, "אמו" - אין אמו אלא ישראל, שנאמר "ולאומי אילי האזינו". [2] "ביום חתונתו" - ביום ששרתה שכינה בבית, 

"וביום שמחת לבו" - ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים. 

מבואר בדבריו שהיו שני עניינים באותו יום שמיני למילואים: 

האחד - שירדה שכינה לשרות במשכן, וזה נקרא "יום חתונתו". 

השני - שירדה אש מן השמים על המזבח וליחכה את הקרבנות, שזה נקרא בשם "יום שמחת לבו". 

וכן הוא להלן, שקודם נאמר "וירא כבוד ה' אל כל העם " – ירידת השכינה, ואחר כך "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים" – אש מן השמיים. 

 והנה השראת השכינה במשכן נקראת בשם" יום חתונתו", שכן עניין חתונה הוא  שהחתן והכלה נכנסים לדור יחד בבית אחד, וכך גם השכינה ירדה לשכון בתוך המשכן שהיה ניצב בתוך מחנה ישראל, והרי זה בבחינת יום חתונה. אמנם עניין ירידת אש מן השמים לא כול את החלבים, שנקרא בשם "יום שמחת לבו", אינו מבואר טעמו של דבר. אם כי מצינו בפרשת פנחס שנאמר "את קרבני לחמי לאשי"  שכביכול זו אכילת גבוה, אולם יש להבין מה עניינו ל"יום שמחת לבו? אמנם בסוף  מסכת תענית מצינו דרשה שונה: "ביום חתונתו" - זה מתן תורה, ועיין ברש"י שזה נאמר על יום הכפורים זמן מתן הלוחות השניות, "וביום שמחת לבו" זה בנין בית המקדש. אבל כאן משמע שאכילת הקרבנות על ידי אש מן השמים נקרא יום שמחת לבו, ויש להסביר עניינו. 

 

ובפשוטו נראה לפי מה שכתב במדרש הגדול: 

וכשם שעשה הקב"ה לאהרן ובניו מלואים עד שכשרו לעבודה ומלואים למזבח עד שכשר לקרבנות, כך עתיד הקב"ה לעשות להם מלואים בימי המשיח ואחר כך יוכשרו לעבודה. וכן הוא אומר:" וְנָתַָתָה אֶל הַכֹּהֲִנִים הַלְוִִיִם אֲֶשֶר הֵם מִזֶַרַע צָדוֹק הַקְרִֹּבִים אֵלַי נְאֻם אֲדָֹּנָי יהֱֹּוִ-ה לְשָרְתִֵנִי פַר בֶן בָָקָר לְחַָטָא",[3]  ואומר "שִבְַעַת יִָמִים תַעֲשֶה שְִעִיר חַָטָאת לַיוֹם  וַפַר בֶן בָָקָר וְאִַיִל ִמִן הַצֹּאֹן תְמִיִמִים יֲעֲשו. שִבְעַת יִָמִים יְכַפְרו אֶת הַמִזְבֵחַ וְטֲהֲרו אֹּתוֹ ומִלְאו יָדיָו". [4],[5]

הרי מבואר מדבריו שבשבעת ימי המלואים היו שני ענייני חינוך: האחד עניינו היה  להכשיר את הכהנים עצמם לעבודה, והשני להכשיר את המזבח לעבודה. וכן יהיה  לעתיד לבוא, כמבואר בפסוקים שהביא. וכן מוכח לכאורה ממה שנכפלה פרשת מילואים בפרשת תצוה ובפרשת צו, להורות על שני עניינים של חינוך ומלואים. בפרשת תצוה מדובר מענייני בנין הבית, ואחד מכלי הבית הוא המזבח שמיועד להקרבת הקרבנות, ונאמרה פרשת מילואים למזבח. ואילו בפרשת צו נאמרה  פרשת מלואים לאהרן ובניו, ולכן הדין פרישה שבעת ימים לא לצאת משם נאמר בפרשת צו, ששם מדובר במילואים להכשר הכהנים עצמם. 

יסוד זה מתבאר ביותר ממה שהארכנו במקום אחר להוכיח ששני דינים יש במשכן: האחד - מקום של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", מקום השראת השכינה וביתו של הקב"ה. והשני - מקום קדוש מיוחד להקרבת קרבנות. לכן היו צריכים מילואים בין לעניין הכשר הכהנים שימשיכו השראת השכינה במקום זה על ידי עבודתם, וכן הכשר המזבח עצמו שיהא מקום ראוי להקרבה. לאור זאת  יש לומר שזה הביאור במה שדרשו בתורת כהנים "ביום חתונתו" זה יום השראת השכינה, שהוא מקום ביתו של הקב"ה יחד עם ישראל, ו"יום שמחת לבו" הוא יום שירדה אש ואכלה את הקרבנות שנעשה שלימות של מקום להקרבת קרבנות.  ושני עניני שמחה נפרדים במהותם הם. ירידת השכינה עניינה השראת השכינה באוהל מועד, והוא בגדר ירידת השמים על הארץ, וכמו שהיה במתן תורה שנאמר  "וירד ה' על הר סיני". ואילו ירידת האש לאכול את הקרבנות הוא בבחינת עליית הארץ אל השמים, שהרי ענין אכילת קרבנות הוא שהניצוצות הקדושים שיש בקרבנות נתעלו לשרשם לעילא. ועניין האכילה על ידי אש הוא להורות שכמו שהאש עולה למעלה כך האש שירדה מהשמים להעלות את הניצוצות, שזה עיקר עניין עבודת הקרבנות כמבואר באריז"ל ועוד ראשונים. 

 

בזה מבואר למה ירידת השכינה נקרא יום חתונתו ואילו אכילת קרבנות נקרא שמחת לבו. ענין ירידת השכינה לשרות עם ישראל נובע מתכלית הרצון העליון של ההטבה לברואיו, וכמבואר בשער הכללים לאריז"ל כי תכלית הבריאה היא להיטיב לברואיו, ועל ידי זה שהשכינה שורה בישראל נשלמת תכלית זו של ההטבה לברואיו, שאין לך הטבה גדולה מזו שישראל רואים גילוי שכינה וכבוד ה' נראה אל כל ישראל, שמראה גודל חביבות אהבה שיש להקב"ה אל ישראל שהוא בא לשרות עמהם יחד. זו הבחינה של אהבת עולם ואהבה רבה אהבתנו. אמנם עניין אכילת הקרבנות מורה על גודל אהבת ישראל להקב"ה, בכך שמעלים אליו ניצוצות קדושים והקב"ה מחזיר להם באהבה של אש מן השמים כמים הפנים לפנים. ותכלית זו של הבריאה הוא לעילא מאותה בחינה של ההטבה לברואיו,   שעיקר עבודת הקרבנות הוא להעלות לפניו נחת רוח, וכמו שאמרו חז"ל  שהסתכל הקב"ה במעשיהם של צדיקים ומגודל השעשועים שיש לו מעבודתם עלה רצון לברוא את הבריאה. תכלית זו היא שמחת ליבו יותר מאשר הבחינה של יום חתונתו. 

וזה גם הביאור במה שדרשו חז"ל בסוף מסכת תענית ש"ביום חתונתו" זה מתן תורה, והוא כענין "וירד ה' אל הר סיני", שנתינת התורה לישראל היא באופן של תכלית ההטבה לברואיו. וכן הוא אומר "לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", שעל ידי התורה ישראל רואים גילוי שכינה. וכל לימוד תורה שאדם לומד הוא בבחינת מתן תורה, שהקב"ה יורד אליו ומגלה לו את אור התורה, שזו הבחינה של ההטבה לברואיו. ו"ביום שמחת לבו" זה בנין בית המקדש, שכולל את ענין אכילת המזבח, שזה מורה על אהבת ישראל להקב"ה שזה גורם לעילא שמחה,  וכמו שנאמר בשם צדיקים "אין שמחה אלא בבשר", שעיקר השמחה למעלה היא מעבודת בשר ודם שמעלה לפניו ריח ניחוח. 

וזה הביאור במה שמצינו בפרשת נח שאחר הקרבת נח עולות במזבח נאמר "וירח ה' את ריח הנחוח", ונשבע שלא יביא מבול לעולם, ואילו אחר מנחת הבל אע"פ שהקב"ה קיבל ברצון את בכורות צאנו לא גרם זה שבועה שלא יביא מבול לעולם. והוא משום שבהבל נאמר שהביא "מנחה לה'", והרי זה בגדר תודה על הטוב שעשה עמו הקב"ה בכך שהשפיע לו צאן ובקר והביא מנחה בגדר תודה, ואין זה עיקר שמחת לבו של הקב"ה. אלא כמו שנאמר אצל נח "ויעל עולות במזבח",  שעיקר עניינו היה להעלות ריח ניחוח לה', להרים אליו את עולם העשיה, שזה  מורה על אהבת הבריות את הקב"ה. כך מתוך התעלות עולם העשיה לעילא, ביום שמחת לבו, נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם. 

בחז"ל מבואר כי נח הבין שהקב"ה רוצה בהקרבת קרבנות מכך שאמר לו להכניס שבעה מהמין הטהור. ומשמעות הדברים היא לפי מה שנתבאר כי הקב"ה רמז לו כי תכלית הבריאה היא להעלות אליו את עולם העשיה, והרי זה משום שעד אז לא התגלתה תכלית הבריאה של להיטיב לברואיו, ולכן מצינו בחז"ל כי דור המבול חיו חיי גן עדן עלי אדמות. ומשום שבעשרה דורות אלו מאדם הראשון עד נח  שלטה הבחינה של "עולם חסד יבנה" תכלית הבריאה להיטיב לברואיו, אלא שמרוב טובה הפכו את הנאתם לענינים חומריים. ואף המבול עצמו מבואר שהיו אלו מימי חסד אלא שנהפכו על ידי חטאם למים הזדונים בבחינת רוב טובה. אבל בכך שהקב"ה אמר לנח להכניס שבעה הבין כי עתה עיקר תכלית הבריאה היא לקבל נחת רוח מעבודת הבריות שזו הבחינה של "ביום שמחת לבו", ועשרת הדורות מנח עד אברהם היו בהנהגה אחרת מאשר עשרת הדורות עד נח. 

וכן יש לומר בעניין הקמת המשכן שהיו בו שני העניינים, בין הבחינה של השראת שכינה בישראל בין הבחינה של אש הקרבנות, כי שניהם יש בהם את תכלית הבריאה אלא שזה נקרא יום חתונתו וזה יום שמחת לבו. ובספרים הקדושים  הובא כי חלוק בזה שבת ויו"ט: בשבת עליית העולמות לעילא באצילות, ואילו ביו"ט הוא ירידת שכינה לבית ישראל. לכן השבת נקראת במקדש בשם" יום שמחתכם" כמ"ש  "וביום שמחתכם - אלו השבתות", שיש דין תקיעה בחצוצרות בשבת משום שהוא יום שמחה. וכל זה במקדש, אבל בגבולים לא מצינו ששבת הוא יום שמחה, והרי זה משום שאינו אלא יום עונג, אבל לעילא במקדש הוא בחינת יום שמחתכם בכך שמתעלים העולמות למעלה. וזה הוא מה שנאמר"  תכנת שבת רצית קרבנותיה," שהקרבנות של שבת הם שמחת לבו של הקב"ה, ובאים ברצון שאין בהם שעיר עזים לחטאת. ואשר נלמד מכל זה שעיקר השמחה למעלה היא בעת הקרבת קרבנות יותר מאשר השראת השכינה להיטיב לברואיו. 

 

 

[1] מעובד עפ"י המאמר בבית גנזי, פרשת שמיני, עמ 'רנט .

[2] ישעיה נ"א, ד .

[3] יחזקאל מ"ג, יט .

[4] שם, כד-כה .

[5] הובא בתו רה שלמה סוף פרשת צו. 

 

 

גרסת הדפסה