פרשת תרומה

תכלית כלי המקדש

ניצוצות מתורת הבית גנזי[1]

 

 

בחז"ל מבואר הוויכוח שהיה בין מרע"ה [=משה רבנו ע"ה] לבין בצלאל אם יש לבנות תחילה את המשכן ואחר כך כלים, או לבנות תחילה את הכלים ואחר כך את המשכן. מרע"ה אמר לבצלאל: בצל  א-ל היית, ואכן בונים משכן ואחר כך כלים. והנה בציווי התורה נאמרו כלים  לפני מבנה המשכן, דבר שתמהו  לגביו המפרשים, מדוע אין זה לפי סדר הביצוע? גם יש להבין מה ההבדל לגבי סדרה עשייה, דהא הרי בין כך וכך העמידו קו דם את המשכן ורק אחר כך שמו בתוכו את הכלים, ולכאורה אין הבדל  מה עושי ם קודם. 

נראה הביאור לפי   המבואר  בכתבי האריז"ל, [2] בעניין האור הפנימי והאור המקיף. מבואר שם כי לכל כלי יש אור פנימי הנכנס ומחייה את הכלי, ויש אור שהינו גדול מיכול ת הקיבולת של הכלי ולכן הוא סובב אותו מבחוץ, והוא הנקרא השם אור מקיף. באותו אופן  לכל כלי  יש צד פנימי וצד חיצון, כאש ר  חיצוניות הכלי זכה יותר משום שמאיר בו האור המקיף, שהוא  כאמור  גדול יותר מהאור הפנימי. אלא  שמה שאנו רואים בחוש  שחיצוניות הכלי במדרגה נמוכה יותר מפנימיותו, הוא  משום שהאור  הפנימי מובלע בתוך פנימיות הכלי יותר מהאור המקיף שאינו אלא מאיר מבחוץ .בזה מבואר הוויכוח שהיה בין מרע"ה לבצלאל, כאשר מרע"ה אמר לו שיעשה את הכלים קודם, והכוונה הייתה לכלים הפנימיים שבמשכן  ,ארון  שולחן  מזבח  ומנורה שהינם כנגד מח לב כבד, ושם אנו רואים את חיותם יותר משום שהאור מובלע בהם. אבל בצלאל אמר לו שיש לבנות את המשכן לפני הכלים, זאת כיוון שאע"פ שאין אנו רואים זאת בחוש אבל חיצוניות הכלי זך יותר מחמת גודל האור המקיף שיש לו. ואמר לו מרע"ה בצל א-ל היית, כי כך נצטוויתי, ומה שנאמר בתורה קודם הציווי על הכלים הפנימיים הוא משום שבאופן גלוי רואים בחוש את חיות הכלים הפנימיים יותר מאשר החיצוניים. לכן אף שבשורש הציווי על הכלים החיצוני ם נאמר לפני הציווי על הכלים הפנימיים

(כדברי בצלאל) הרי  שבגילוי ה דיבור על הכלים פנימיים קדם. 

להסביר את העניין יותר נראה לומר שהנה בקיום המצוות הרי שמעשה המצוות נעשים על ידי חיצוניות הכלים, כמו תפילין ציצית סוכה ושופר, שזה הכל נובע מפעולת חיצוניות הכלים. וכן ה דיבור הוא פעולת השפתיים,  שזה חיצוניות הכלי.

אולם המצוות התלויות בפנימיות הכלים הן מצוות אהבת ה' ויראתו ואמונתו וכן לימוד  התורה, שהן נעשות  על ידי השכל שבמוח, ואם לומד ואינו מבין  הרי שחסר בקיום המצווה .יש לומר לפי זה כ י תורה ותפלה שייכים לפנימיות הכלים,

ואילו מעשה המצוות שייכים לחיצוניות הכלים  .זו  הכוונה בדברי האריז"ל כי האור המקיף מאיר בחיצוניות הכלים  והוא  אור  יותר גדול, זאת כיוון  שמעשה המצווה  הוא  במדרגה גדולה מאד, שכן  עצם העשייה  הפשוטה יש בה מעשה קדושה ויש שם של מ צווה על זה. ואילו פנימיות הכלי,  שהן המצוות שמקיימים במח ולב, אם כי זה נעשה בהרגש האדם והאדם רואה בזה חיות יותר מאשר מעשה  המצווה, אבל זה מחמת שהאור  נבלע  בתוכו ויש לאדם  בזה טעם והרגשה,  אבל מצד המציאות הרי כשמעשה פשוט מתקדש להיות לו שם מעשה מצווה הרי שהוא במדרגה יותר עליונה.  

הוא העניין המובא בספרים הקדושים כי יעקב אבינו ע"ה נקרא בחיר האבות, כי אברהם ויצחק  הם  בחינת  מצוות אהבת ה' ויראתו היינו פנימיות הכלים, ואילו אצל יעקב כל עשיותיו הגשמיות  נעשו בקדושה עליונה והוא  בבחינת  האור שלחיצוניות הכלים  שהוא האור המקיף,  ולכן נאמר בו  "ויעקב איש תם יושב אהלים", שהוא האור המקיף שמקדש את העשייה הפשוטה להיות לה שם שלמעשה מצווה. ואולי זה הביאור במאמר חז"ל על מעלת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע,  שכן הם  הבינו כי העשייה  בכלים החיצוניים היא עליונה יותר מאשר המצוות שמקיימים במח ולב שהם הכלים  הפנימיים. וזה הביא ר  במובא באריז"ל כי לעתיד  לבוא  תהי ה  המלכות עטרת בעלה, כי יתגלה  האור המקיף במלוא כוחו ואז יראו  כי  המעשה עם חיצוניות הכלי הוא  במדרגה יותר עליונה מאשר תורה ותפלה שנעשים בכלים פנימיים. 

והנה בסדר עשיית כלי המקדש נאמר בתורה קודם ארון ואחר זה שולחן ואח" כמנורה ואח"כ מזבח נחושת ובסוף  מזבח הקטורת ויש להבין טעמו של דבר שמזבח הקטורת שהוא בפנים מכלי ההיכל נאמר אחרי מזבח הנחושת שהוא בעזרה. וכבר העירו בזה המפרשים. עוד יש להבין כי הארון הי' במקום מיוחד לעצמו ורק שני הבדים היו יוצאים דרך הפרוכת כשני דדי אשה לתוך ההיכל. ובהיכל היו שלשה כלים, ומזבח הנחושת בחוץ לעצמו מבלי כל קשר עם הכלים הפנימיים ויש להסביר ענינם. 

ונראה ביאור חמשה כלים אלו, ארון הברית, המנורה, שולחן לחם הפנים, מזבח הזהב ומזבח העולה שהם כנגד חמש הספירות המרכזיות  בעולם התיקון. 

הארון - נגד ספירת הכתר, שכן הכתר הוא נפרד לעצמו והוא מעל הראש,  לכן הוא נפרד במקום לעצמו. אבל היות  שהוא מתלבש על הראש לכן שני הבדים של הארון יוצאים לתוך ההיכל, להורות על הארה מהכת ר להיכל.

השולחן - עליו מונח  לחם הפנים. לחם בגימטריא ג' פעמים ש ם הוי', מורה על החכמה ,שכן אמרו בגמרא אין התינוק קורא אבא עד שאוכל לחם.[3] 

המנורה  -  בחינת  ספירת הבינה, שממנה מקור הדינים אולם  היא עצמה אינה דין.

מזבח הקטורת  –  כנגד  שש ספירות חג"ת נה"י [=חסד, גבורה, תפארת  ,נצח, הוד, יסוד].[4] עניין מזבח הקטורת הוא כנגד הריח, בחינת החוטם.
 

מלכות - מזבח הנחושת הוא בחינת  מלכות, ובו מקריבים בהמה,  ושפיכת דם הוא הנפש. 

פנימיות עניין הכלים הוא  שכלים אלו המשיכו אורות לכלל ישראל, כי מן הארון האירה בחינת הרצון , מן השולחן בחינת  החכמה, מהמנורה בחינת  הבינה, מזבח הקטורת  את  המידות ומזבח החיצון במעשה. ומה שיותר עליון העבודה בו לפרקים יותר. הארון פעם אחת בשנה ב יום הכפורים, שולחן ולחם הפנים פעם אחת  בשבוע בכל שבת. מנורה לפי רוב הראשונים רק בלילה. קטורת פעמיים ביום, ומזבח החיצון הקרבה כל היום ואיברים ופדרים כל הלילה. ככל שהאורות מתרחקים יותר מן השורש צריכים יותר המשכה תמידית. 

ויש לבאר את עניין הארון בקדש קדשים אחר שבו הלוחות וספר תורה מונח בו, ועיקרו הוא להורות על התורה. לכאורה היה עליו לעמוד במקום גלוי, כדי לזכור על ידו את אור עשרת הדברות  ואת ציווי  התורה, ולא במקום מוצנע ומכוסה שאין נגלה לעין רואים כשרק הכהן הגדול נכנס לשם ביום הכפורים, ומה העניין שהוא יעמוד דווקא בקדש הקדשים?

יראה לבאר זאת עפ"י מה שהובא בחז"ל כי הארון מרמז על תלמיד חכם שישבו תורה ומקיים את המצוות הכתובות בתורה. ויש לומר שהתורה רצתה להורות בכך  כי תכלית כל  עולם  האצילות הוא משום ישראל והם עלו ראשונים במחשבה  ,שכן  ההיכל וכל אשר בו וכן  העזרה מורים על  עולם השכל ועולם הגלגלים ועולם הזה, כמו שהאריכו  בכך  הראשונים, ואילו האדם הוא  לכאורה בתחתית הכול. ורמזה התורה שאינו כן, כי ישראל עלו במחשבה תחילה  כדי שהם יקבלו ויקיימו  את  התורה,  ולכן  הארון  מונח בקדש הקדשים  ששם הוא כנגד ראשית המחשבה. וזו הכוונה שהשכינה עזבה את העליונים ובאה לשכון בתחתונים, והרי מלא כל העולם כבודו, אלא הכוונה  היא שהדבר מורה כי זו תכלית האצילות,  ובעליונים אינם אלא כדי לסייע לתכלית זו. 

דבר זה התגלה גם במתן תורה, שהרי ירד הקב"ה עם כל העולמות והמלאכים למטה ליתן תורה לישראל להורות להם כי המה התכלית של כל הבריאה, ורק כדי שתהיה  בקביעות אצל ישראל הכרה זו ולא יחשבו כי היה זה מקרה זמני שאז נשאו חן בעיניו  הוקבע המשכן לצורך הוראה זו כי זה  דבר  תמידי. לכן "אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום שבת קדש שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל" , כי שבת הוא יום שביתה של הקב"ה ונתנו לישראל שישבתו עמו,  וזה מורה על ישראל  שעלו במחשבה, ולכן שישו ושמחו כיום מתן תורה שאז היה גלוי זה. והרי ששב ת  מקדש ומתן תורה מורים  את  היפוך טעות המינים,  ואלו יסודות האמונה. 

 

בזה מתוקן ומכופר חטא העגל, שכן עיקר הטעות הייתה במה שרואים כי האדם הוא אחרון ותחתון לכל הנבראים,  וא"כ איך יתכן שכל התכלית היא עבור האדם? מכוח זה נפלו בעוד טעות, כי אין זה לפי כבודו להנהיג את התחתונים והניחם למזלות, ומטעם זה חטאו בעגל. התיקון הוא בבניין הבית, שמורים בכך כי תכלית הבריאה הוא ראשית המחשבה שישראל יקבלו תורה שזהו  סוף מעשה במחשבה תחילה,  וזה העיקר,  וכל מה שנברא אחר  כך  הוא רק כדי לצוות לזה. וכן כהן גדול  נכנס ביוה"כ לשם  כדי  להזכיר  את  תכלית הבריאה כי ישראל עלו במחשבה תחילה והוא ממשיך להם משם את קיומם וחיותם.

יהי רצון שנזכה בע"ה במהרה לבניין המקדש, ולגילוי אור השכינה העליונה בהארת כלי המקדש!

 

 

 

 

 

[1] מבוסס על בית גנסי, ספר שמות, עמ' תת"א .

[2] עץ חיים ,שער עגולים ויושר.  

[3] ספירת החכמה נקראת במערכת הפרצופים בשם פרצוף אבא .

[4] במערכת הפרצופים זהו  פרצוף ז"א [=זעיר אנפין].

 

 

 

גרסת הדפסה