” וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” (שמות י”ב)

פרשתינו מסיימת את גלות מצרים, ובסיומה מצוות אכילת קרבן הפסח יחד עם מצות ומרורים. גם לדורות שלושת מצוות אלו ‘פסח,מצה ומרור’ קשורות יחד. בליל הסדר אף נאכל שלוש מצות

בתקופה הארוכה במדבר בני ישראל נהנים משלוש מתנות- מן, באר וענן- בזכות שלושת הרועים, ולאחר שנכנס לארץ ישראל נבנה שלושה בתי מקדש, בהם יהיו שלושה כלים עם שלושה ‘זרים’ שהם כנגד שלושה ‘כתרים’- כתר כהונה, כתר מלכות וכתר מלוכה.

השל”ה באחת מדרשותיו לפסח מקשר בין כל השלשות הללו. אנו נגע במעט מדבריו.

ליל שבת –  שלוש המתנות הטובות כנגד מה?

כידוע עם ישראל לא היה צריך לדאוג לצרכיו הגשמיים במדבר. המן והבאר סיפקו את צרכי האכילה והשתייה, וענני הכבוד מלמעלה דאגו למזג אוויר אביבי בכל ימות השנה.

“א”ר יוסי בר’ יהודה שלשה פרנסים טובים נתנו לישראל ושלשה מתנות טובות נתנו על ידם, ואלו הם מן ובאר ועמוד ענן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן ומן בזכות משה מתה מרים בטלה הבאר, מת אהרן בטל עמוד ענן, חזרו שתיהן בזכות משה, מת משה בטלו שלשתם” (ילקוט שמעוני, שמות)

השל”ה משווה בין נותני המתנות הללו לבין ג’ מתנות נוספות, ובין שלושת הכתרים.

“ואלו ג’ על ג’ משולבות זו לזו. כי דומה לכתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות-  הם שלושה רועים משה, אהרן ,מרים. משה התורה נקראת על שמו, שנאמר, זכרו תורת משה, ועל כן בזכותו המן, כי לא נתנה רק לאוכלי המן. אהרן הוא כתר כהונה, על כן בזכותו הענן, וענן ה’ על המשכן שהוא מקום העבודה.

מרים כתר מלכות, כמו שכתב רש”י בפסוק ויעש להם בתים, בתי כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים, ועל כן בזכותה הבאר, כמו שאמרו רז”ל אין מושחין מלכים אלא על גבי מעין, ושלמה נמשך על הגיחון. וחזרו כולם בזכות משה, כי משה רבינו עליו השלום על גביהן, הוא כתר תורה, הוא כתר כהונה ששימש ז’ ימי מלואים בחלוק לבן (תענית יא, ב), הוא כתר מלכות, כמו שנאמר (דברים לג, ה), ויהי בישורון מלך. והדוגמא להם ג’ מתנות טובות שנתנו על ידי יסורים, תורה כתר תורה, ארץ ישראל מקום עבודה כתר כהונה, כתר מלכות כתיב, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכל ישראל בני מלכים, הוא הדביקות הנצחיי הנקרא חיי עולם הבא. הרי ג’ על ג’ וכתר שם טוב עולה על גביהן והם משולבות” (השל”ה, מצה עשירה, דרוש שני)

על פי השל”ה. כתר תורה הוא כנגד משה, נותן התורה. הענן הוא מרמז לכתר כהונה, כתרו של אהרן שהיה תדיר על אוהל ומועד ואף במקדש ‘לא יכלו הכהנים לשרת מפני הענן’. בארה של מרים מקבילה לכתר מלוכה, הן כיוון שממנה יצאו מלכים (‘בתי מלוכה ממרים’ המתנה למילדות במצרים) והן כיוון שאת המלכים מושחים על המעין.

אך בנוסף לכך ישנה הקבלה ל’שלש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל ולא נתן אותם אלא על ידי יסורין התורה וארץ ישראל והעולם הבא’. (תנחומא שמות, א’). ‘התורה’ כמובן, כנגד משה רבינו. ארץ ישראל- ‘מקום השראת השכינה ומקום העבודה’- כנגד אהרן וכתר כהונה, ואילו ה’מלכות’ מקבילה לחיי עולם הבא- הדבקוך בעולם הנצח- אז כולנו נהיה ‘ממלכת כהנים’.

השל”ה,  בהמשך דבריו, מדגיש עוד שתי נקודות. האחת, ש’שכולם לא ניתנו, אלא על ידי ייסורין’. לפי הבנתו, אין הכוונה לייסורין כשפוטו, אלא ש’בכל דבר הקליפה קודמת לפרי והחושך קודם לאור’. כלומר, זהו התהליך הטבעי של התפתחות בכל דבר. האור לא מתגלה משום מקום, צריך להתאמץ להגיע אליו.

הנקודה השניה היא ההדרגתיות בשלוש המתנות. כפי שנראה בהמשך.  

לסעודת שבת –שלוש המתנות בזכות מי?

אם נעיין במדרש המתאר את שלוש המתנות הבאות על ידי ייסורים נראה שהן הגיעו, או יגיעו, בתקופות שונות. דבר זה מלמד, שבכל תקופה תפקידינו להמשיך את התקופה שקדמה לנו, להעצים ולהאיר אותה, ולשאוף ל’אור חדש’ שיופיע:

“נחזור לענין, אלו השלוש הם שלוש על שלוש בשלושה מקומות. דהיינו תורה בצאתם ממצרים, ואח”כ ארץ ישראל ולעתיד עולם הבא, וכל אחד כלול מג’. והנה המעלה הראשונה יציאת מצרים התחיל מאמר יהי אור להתנוצץ, כמו שנאמר (שמות י, כג), ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, והאיר האור בקבלת התורה. ובבראשית רבה (ג, ה) א”ר סימון, חמש פעמים אור נגד חמישה חומשי תורה. אחר כך במעלת ארץ ישראל נתרבה האור בבנין בית המקדש על ידי שלמה המע”ה, והיתה הלבנה במילואה כדאיתא במדרש (שמו”ר טו, כו). ולעתיד יתגלה לגמרי אור הגנוז, אור חדש על ציון תאיר כו’, והיה לך ה’ לאור עולם.” (השל”ה שם)

מקודם ראינו שהמן, הבאר והענן ניתנו בזכות ‘שלושת הרועים’. אך דבר זה סותר מאמר אחר המופיע בגמרא:. ממנו משמע שהכל בשכר אברהם:

” תנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה זכו לשלשה: בשכר חמאה וחלב זכו למן, בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן, בשכר יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים”” (בבא מציעא פ”ו:)

השל”ה מביא הסבר מופלא. לפי הסברו. אברהם זיכה את בני ישראל בתקופת שמיציאת מצרים ועד מתן תורה- במתנות שהיו ‘מעין’ המתנות שהיו בהמשך. מכאן ואליך המשיכו משה, אהרן ומרים:

“הענין הוא שבהיות שלוש אלה במדבר משך ארבעים שנה, זה היה בזכות משה ואהרן ומרים, רק היו מעין שלוש אלה בצאת ישראל ממצרים קודם שהותחלו שלושת אלה, בעוד היו ישראל אורחים, הדוגמא משלוש אלה היו בזכות אברהם בשכר שכיבד האורחים מעין שלוש אלה. וזה הוא הדוגמא, קודם שירד המן טעמו ישראל טעם מן בעגות מצות שהוציאו ממצרים. וקודם שנתגלה הענן שנאמר, וה’ הולך לפניהם בענן יומם כו’, נתגלה במצרים דוגמת הענן, דהיינו מה שכתוב ואשא אתכם על כנפי נשרים, שפירש רש”י, זה יום שבאו ישראל לרעמסס, והוא על דרך דכתיב בדניאל, וארו עם ענני שמיא, הרי דוגמת הענן קודם שנתגלה עמוד הענן. דוגמת הבאר היה קודם גילוי בארה של מרים, היינו דכתיב בפרשת בשלח וימתקו המים דומיא דבאר שהותחל מצור בחורב”

כלומר ‘עוגות המצות’ שהוציאו בני ישראל ממצרים הספיקו עד מתן תורה, וטעמם היה כטעם המן. כבר במצרים התגלה להם מעין עמוד הענן, ועוד לפני ששתו בני ישראל מבארה של מרים- הומתקו להם המים במרה. כל זאת, בזכותו של אברהם. השל”ה מדגיש את ההבדל בין ‘בשכר אברהם’, לבין ‘בזכות משה..’. הכל למעשה התחיל בזכות אברהם. זכותו של משה ואחיו הספיקה רק כדי להמשיך פעולה קיימת. (כפי שחזרו הבאר והענן  בזכות משה, אך לא היה בכוחו להתחיל את התהליך).

מכאן החשיבות באמונה הגדולה בזכות אבות. כאשר יש לנו שאיפות גדולות, הרבה פעמים אנו נוטים לומר- ‘הסתכל מסביב, אתה באמת חושב שבמצב הנוכחי השכינה יכולה להתגלות?!’. אך כשם שעם ישראל, שהיה במ”ט שערי טומאה, זכה להתגלות ניסית בזכות מעשיו של אברהם ארבע מאות שנה מוקדם יותר, כך לפעמים אנו זוכים לניסים, לא רק על פי המצב הנתון.

בנוסף, הרעיון השני שראינו, מלמד אותנו, שכל מעשה שאנחנו עושים משפיע. גם אם אין באפשרותו לחדש ולשנות לגמרי את המציאות בעולם, עדיין הוא מתווסף למעשים של קודמינו. ואם כבר הצלחנו להגיע לאיזושהי נקודת שיא, המטרה היא להמשיך את הלאה. כפי שבמדבר זכו ‘רק’ לתורה. הדור הבא זכה גם לארץ ישראל ולמקדש- המשול ל’אור הלבנה’, ומשם הצפייה ל’אור חדש על ציון תאיר’.
לסעודה שלישית – הקשר לשלושת המצוות בליל הסדר

בכל ה’שלשות’ ישנה צלע אחת שכוללת את השאר. לפעמים נראה שיש כאן צד רביעי, ולפעמים בתוך השלשה עצמה. למשל- שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן” וכן במתנות: ‘וחזרו כולן בזכות משה’.

בנוסף, לפעמים כל תכונה כוללת חלק מהתכונה האחרת. למשל- ‘ארץ ישראל’ כוללת בתוכה גם את ‘התורה’. וכן ‘ממלכת כהנים’ – כתר כהונה ומלכות יחדיו.

גם במימרא של רבן גמילאל, מתבטאים מאפיינים אלו:

“רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה’ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ”  (משנה פסחים  פרק י’, משנה ה’)

עיון במשנה מגלה שהמצווה אינה רק לאכול פסח, מצה ומרור- אלא גם ‘כל שלא אמר’. האמירה, היא ‘הכתר שם טוב, העולה על גביהם’. זהו הדבר הכולל הכל יחד. וכדי להבין את זה צריך לקרוא את כל המשנה כיחידה אחת.

המשנה מסבירה לנו, מה אנחנו צריכים לחשוב בזמן אכילת הפסח. מצד אחד לחשוב על ‘בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים’. כלומר אתה חייב לראות את עצמך כאילו היית שם. גם כדי להבין את שה’ גאל אותנו, אבל גם כדי לזכור את ‘המרור’. שגם כשמגיע לך מרור- גם אז ה’ פוסח וחומל עליך. ואולי יתרה מכך, בזכות המרור זכית לצאת ממצרים, שכן ‘המתנות לא באות, אלא על ידי ייסורים’.

מי שמבין את זה, יכול להמשיך לסוף המשנה. מי שעשה ניסים לאבותינו לנו- יוציא אותנו גם היום אותנו מאפילה לאורה. אנחנו עדיין בתוך התהליך. זאת בדיוק השאלה ששאל בן זומא את חכמים: ‘וכי מזכירים יציאת מצרים בימות המשיח?’ עונים חכמים: כן. שאתה מבין את סדר התגלות ה’ בעולם, וזכות מה יצאת לצאת ממצרים, אז אתה תגיע לימות המשיח.

הרעיון הזה הוא לא רק ‘דרשה לליל הסדר’. אלא דרך חיים. מי שיקיים את: “מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ” (הלכות קריאת שמע לרמב”ם, פרק א’)

מי שיקיים את זה, יזכה ש” כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת”. זאת כיוון שהוא מבין שאין ‘מתנות’ חינם בעולם. אמנם הקב”ה זכינו לצאת ממצרים, על ‘ענני שמיא’ אך כל מה שקיבלנו לא נפל לנו באופן אוטמטי משמים. הדבר היה תלוי הן בזכות אבות, הן בייסורין, ומעל הכל ברצון שלנו ובהבנה שלנו כיצד פועל הקב”ה בעולמו.

“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”(שמות י”ב ,א’ )

ספר שמות מלווה את תהליך יצירת עם ישראל, כפי שיעיד משה בסוף ימי המדבר: “הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ”. המטרה לשמה קיים עם ישראל יועדה עוד בטרם נוצר, “עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ”, ומעשי האבות בספר בראשית אף התוו את הדרך. הן בייעוד, הן בהבטחה על הארץ ומעל הכל ביכולת ליצור מציאות של השראת שכינה וגילוי כבוד ה’ בעולם. כפי שמבאר הרמב”ן בהקדמה לספר שמות:

“השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון .. ובגאולה ממנו.
והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו – וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב”ר מז ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד” (רמב”ן על שמות א’ ,א’)

פסוקי הפתיחה שלנו, מתארים מציאות חדשה בעולם בזכות עם ישראל. החודש הזה לכם. לכם יהיה את הכח להחיל את הקדושה על הזמנים, ולהחליט מתי תתחיל קדושת ראש חודש ובעקבות כך, קדושת שאר המועדים. המדרש שלנו אינו דן בקדושת ה’זמן’, אלא בכך שהקב”ה נתן לאברהם ובהמשך לזרעו- לנו, את השליטה והשלטון על המקום המקודש ביותר הר הבית ומקום המקדש.

“החודש הזה לכם- משל למלך שהיה לו בן והשליטו על כל נכסיו ואמר הבן לאביו אם אין אתה נותן לי הכסא שלך היאך הכל יודעים שאתה מחבבני? אלא כשתתן לי מקום הכסא שלך, הכל נותנין לי קילוס.
כך נתן האלהים לאברהם העולם שנאמר (בראשית יח) וה’ אמר המכסה אני מאברהם .כיון שנתן לו הכל ,אמר לו: אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת”ק אמה על ת”ק (=חמש מאות) אמה לא נתת לי כלום. ונתן לו הקב”ה כל מה שבקש שנאמר (שם מח) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וכיון ששמע אברהם כן מה אמר (תהלים ס) אלהים דבר בקדשו אעלוזה”

א. המדרש פותח במשל לבן מלך שקיבל את כל המלוכה, אך הבן מבקש סימן שהכל שלו. ומקבל את ‘כסא המלך’.
ב. בנמשל, המלך והבן הם הקב”ה ואברהם (או עם ישראל), ו’הכסא’ הוא מקום המקדש.
ג. מכאן נלמד שמקום המקדש ניתן לנו כעדות לירושת כל הארץ, וכן שבית המקדש הוא הוא מקום מלכותו, כסאו, של הקב”ה.
ד. בנוסף, ננסה להבין מעט מושגים הנלמדים מתוך המדרש – ת”ק על ת”ק, כסא ה’ ועוד.

אם לא נתת לי מקום הכסא- לא נתת כלום’: המדרש שלנו שם בפי אברהם בקשה גדולה. ‘תתן לי מקום כסא שלך’. (אף שבתחילת המדרש כתוב ‘תתן לי כסא שלך’, בהמשך המדרש נאמר רק ‘מקום כסא שלך’). אם נעיין במשל נראה שבן המלך אינו רוצה למלוך במקום המלך, אלא מבקש סימן. בן המלך רוצה שכולם ידעו שאכן המלך ‘השליטו על כל נכסיו’ וסמך ידו על בנו. כך גם כולם ידעו ‘שאתה מחבבני” ו’יתנו לי קילוס’ , כיוון שכשם שהם מכבדים אותך, כך יכבדו אותי.
נוכל להדגיש דבר נוסף. בן המלך אומר ‘אם לא נתת לי הכסא – לא נתת לי כלום’. הבן כביכול מוותר על כל הנכסים שנתן לו המלך בעבור זה שייתן לו את הכסא, כדי שכולם יראו שהמלך מחבב אותו. זה מה שחשוב לבן המלך.
כך גם בנמשל. הקב”ה נותן לאברהם את הכל. זאת לומד המדרש מכך שכאשר הקב”ה בא להחריב את סדום ועמורה הוא מספר זאת לאברהם, מתוך מחויבות, כיוון שהקב”ה נתן לו הכל. אך אברהם מוכן לוותר על הכל. ‘אם לא נתת לי בית המקדש- לא נתת לי כלום’. (ואם נשווה בין המשפט כאן במדרש לפסוק דומה: וַיֹּאמֶר אַבְרָם ה’ אלוקים מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר, נוכל ללמוד שאברהם אינו מבקש את כל מה שה’ נותן לו בשביל עצמו, אלא בשביל בניו, עבור עם ישראל).

אברהם רוצה את בית המקדש, מאותה סיבה שבן המלך רצה את הכסא. כדי ‘שהכל ידעו שאתה מחבבני’. כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ’ (דניאל ט’). ואברהם מצהיר שאם הוא וזרעו לא מקבלים את בית המקדש, זה כאילו לא קיבלו כלום.
הכסא והמקדש: אנחנו דנו כבר מספר פעמים בקשר בין כסא הכבוד ובית המקדש, ובמיוחד בצמד המילים ‘מכון לשבתך’ המופיע לראשונה בשירת בים ברשימת היעדים של עם ישראל, וכן בהגשמת הייעוד בבניית בית המקדש על ידי שלמה: ‘בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים’ (מלכים א’, ח’). המילה ‘מכון’ נדרשת הן מלשון ‘כן’, הבסיס עליו עומד כסא הכבוד, והן מלשון ‘מכוון’ שבית המקדש עומד בדיוק תחת כסא הכבוד.
המדרש שלנו אף אומר יותר מזה. שני אלו אחד הם. ‘כעיר שחוברה לה יחדיו’- ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה. אברהם אבינו מבין שכאן השורש לקדושת העולם כולו, ממש כפי שבן המלך מבין שברגע שאתה יושב על הכסא ממילא כל נכסי המלך ברשותך. אך ככל הנראה הוא גם הכיר את הגמרא במסכת פסחים:
“שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח. תורה דכתיב : ה’ קנני ראשית דרכו . תשובה דכתיב :בטרם הרים ילדו וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם . גן עדן דכתיב : ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם .גיהנם דכתיב : כי ערוך מאתמול תפתה. כסא הכבוד ובית המקדש דכתיב: כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו . שמו של משיח דכתיב :יהי שמו לעולם לפני שמש” (פסחים נד.)

אברהם ידע שכסא הכבוד ובית המקדש הם מתוך הדברים שקדמו לעולם, ‘ואי אפשר לעולם בלעדיהם’ (עפ”י הר”ן על הגמרא). עיון בגמרא מעלה דבר נוסף. הצמד שיחיד שנלמד מאותו הפסוק הם המקדש וכסא הכבוד. (לעומת שאר הדברים שקדמו לעולם שכל דבר נלמד מפסוק נפרד). כאן ישנו קשר נוסף לפסוק עליו נדרש המדרש שלנו. הפסוק ‘חודש הזה לכם’ מלמד על החודש הראשון, שעל פי שיטה אחת בגמרא הוא לא רק ‘ראשון הוא לכם’, אלא הוא גם החודש בו נברא העולם. אם כך, כשם שזהו החודש הראשון, ראוי לדרוש על ‘כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ’.

מי מקלס את מי?
עד עכשיו אמרנו ש’הכסא’- המקדש הם העדות שהקב”ה מחבב אותנו. אם נרצה ללכת שלב אחד קדימה, נוכל לאמר גם ההפך. בלעדי המקדש ובלעדי עם ישראל גם הכסא אינו שלם: נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה – אתה קיים מעולם. אך ‘נכון כסאך’ רק מ’אז’, אז ישיר משה ובני ישראל. שבשירת הים המליכו אותך לראשונה. ו’עדותיך’ – העדות השלמה היא ב’ביתך’: עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ ה’ לְאֹרֶךְ יָמִים’.
“נכון כסאך מאז מאז ישיר. והוא על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש שאז נעשה כביכול הקדוש ברוך הוא יושב על הכסא. ‘הן שהמליכוני תחלה על הים וכו’ ואז נעשה בחינת מלך יושב על הכסא’. וכתיב מכון לשבתך פעלת ה’ מקדש א-דני כוננו ידיך ובמכילתא איתא שמקדש של מטה מכוון נגד כסא הכבוד. ואף שלא היה עוד אז משכן ומקדש רק כיון שקבלו עול מלכותו והמליכוהו עליהם נעשה לב ישראל משכן לשכינה ונקרא מקדש אדני כוננו ידיך. ובגמרא (כתובות ה’.) שעל ידי מעשיהן של צדיקים נעשה מקדש ואז נעשה הקדוש ברוך הוא מלך יושב על כסא כמו שנאמר מכון לשבתך פעלת ה’ (פרי צדיק עקב, ז’)

“דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת… וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם” (שמות י”ב)

בפרשה שלנו עם ישראל מתחיל לקיים מצוות. תחילה ‘קידוש החודש’, מצווה המסורה לבית הדין (וכאן למשה ולאהרן, עיינו ברמב”ן וברבינו בחיי), ומצוות ‘פסח מצרים’, המצווה הראשונה שקיימו “כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל”. זאת בדומה למצוות ברית מילה, המצווה הראשונה שמקיים התינוק כשנולד.

בלימודנו נראה כיצד הקשר בין ברית המילה לבין מצוות הפסח נשזר בכיוונים שונים.

ליל שבת

זכות המילה וזכות הפסח

רש”י על הפסוקים לעיל מבאר את מצוות ‘משיכת השה’, נתינת הדם על המשקוף ומהותן:

“והיה לכם למשמרת – ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה ר’ מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר, ‘ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים’ הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנאמר: ‘ואת ערום ועריה’,  ונתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר ‘מתבוססת בדמייך – בשני דמים … שהיו שטופים באלילים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצווה” (רש”י על שמות, י”ב, ו’).

רש”י מוסיף לדברי הפתיחה שלנו ומבאר ששתי המצוות הראשונות שקיימו עם ישראל הן מצוות ברית מילה ומצוות פסח מצרים. על כך שואל הכלי יקר: והרי ידוע שזכות בני ישראל הייתה בכך שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם. אם כן, מדוע אומר המדרש שהיו ‘ערומים מן המצוות’? ומתרץ:

“אמנם אותן המצוות הם בשב ועל תעשה והיו צריכין למצוות להתעסק בהם בקום ועשה, כי אמרו רז”ל ‘מצוה בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא’ (= מצווה בזמן שמתעסק בה מגינה ומצילה), וכאן היו צריכין גם כן הצלה שלא ליתן המשחית לבא אל בתיהם, על כן היו צריכין לדם פסח ומילה להתעסק בהם” (כלי יקר על הפסוק).

מחדש ה’כלי יקר’ שכדי לזכות לגאולה- צריך לעשות מעשה, לפעול ולהתעסק במצווה. ומכיוון שבכל זאת מדובר בעם ‘תינוק’, הספיקו בשלב זה שתי מצוות עשה כדי להחיש את הגאולה:

“קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה לֹא הָיָה אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא. רַק ה’ יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו וְנִפְלְאוֹתָיו סִבֵּב שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה הִתְעוֹרְרוּת מְעַט עַל-יְדֵי הַמִּצְוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה. וְעַל-יְדֵי זֶה הָיוּ יְכוֹלִין לְעוֹרְרָם וּלְגָאֳלָם” (ליקוטי הלכות).

אך מעם ‘בוגר’ הקב”ה מצפה יותר. ויתכן שלכך רומזת נבואת יחזקאל, עליה נרחיב בהמשך.

סעודת שבת

הקבלות בין הפסח והמילה

עד עתה ראינו שבני ישראל קיימו שתי מצוות בתחילת דרכם, תחילה ברית מילה ולאחר מכן את קרבן הפסח. כך גם לדורות: “זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ”. כל עוד הינך ערל, אתה אסור בקרבן הפסח.

אמנם בפסח מצרים מתעוררת שאלה מעניינת. הרי כל עם ישראל היה צריך למול (כיוון שפרעה גזר על המילה). אם כן, כיצד התמודדו עם כאבי המילה? אם נעניין ברש”י שציטטנו לעיל נוכל לתרץ. שימו לב לתחילת דברי רש”י:  “ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא ציוה כן בפסח דורות?”. ונשאל: מה הקשר בין השאלה לתשובה. מה הקשר בין הקדמה בארבעה ימים לבין שתי המצוות שניתנו?

אלא אם נתרץ, שכידוע כאבי המילה אורכים שלושה ימים. ולאחר ארבעה ימים אנו מוכנים למצווה הבאה!

“כי לצאת ממצרים צריך יהיה להם כח ולא יהיו חולים, וידוע כי המל הוא חולה עד עבור שלשה ימים, על כן רצה יתברך ימולו וימתינו השלשה ימים שיבריאו לצאת. ולימול תחלה … כיוון לזרזם באופן יהיה להם פנאי לשתי המצות כמדובר” (תורת משה, שמות).

מעבר לצורך במילה על מנת לקיים את הפסח, אנו מוצאים הקבלות רבות בין שתי המצוות:

– ברית המילה של אברהם אבינו הייתה בפסח (או שלושה ימים קודם הפסח) שהרי המלאכים הגיעו אל אברהם בפסח (עיינו רש”י על בראשית י”ח, י).

– בכניסה לארץ התקיימה ברית מילה המונית ערב הפסח.

– שתי מצוות אלו מתקיימות בתחילת דרכו של עם ישראל.

– שתיהן מסמלות אות ברית בין עם ישראל והקב”ה. “וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם”.

– וכמובן: בשתיהן מתקיימת המצווה על ידי דם, כפי שנרחיב בנבואת יחזקאל.

ונסכם בהמשך דברי התורת משה, האומר, שלא רק שהן מקבילות, אלא הן משלימות אחת את השניה:

“ובזה נבא אל ענין הכתובים, והוא, כי ראה הוא יתברך והנה להיות ראויים ליגאל צריכין אל מצות דם פסח ודם מילה, שהוא ככתוב אצלנו שצריך סור מרע ועשה טוב, משוך ידיהם מהעבודה זרה בדם פסח, והכנס תחת שעבוד ה’ בדם מילה” (תורת משה).

סעודה שלישית

דם בירושלים!

“בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ: וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה’ אלוקים לִירוּשָׁלִַם … בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ: לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה’ אלוקים וַתִּהְיִי לִי: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי“ (יחזקאל טז).

בנבואת יחזקאל, צופה הקב”ה אל ירושלים ורואה אותה מתבוססת בתוך דם. מראה זה גורם למביט תחושת גועל נפש. ירושלים נראית בביזיונה. ‘הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ’. כתינוק בן יומו הטובל בתוך חיתוליו.

אך עיון נוסף בפסוקי מגלה לנו מהו המקור לדם. ‘בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ’. מדובר בדם לידה! על פי התורה וחז”ל דם לידה הינו ‘דם טוהר ואינו מטמא’. לפעמים דווקא מראה מבהיל טומן בתוכו את פוטנציאל החיים הגדול ביותר.

כמובן, איננו רוצים להשאר במצב הזה. “וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה’ אלוקים וַתִּהְיִי לִי: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ”. הקב”ה קשור ב’ברית’. הקב”ה מבטיח שהוא ירחץ אותנו, כפי שהיה בתחילת דרכנו במצרים.

אנו צריכים להחליט:

האם- ‘כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת’ (מיכה ז’). להיות במ”ט שערי טומאה, ערום ועריה, לשקע את ירושלים בתועבותיה ולעבור שוב תהליך ארוך ואיטי של בניית העם מחדש- ברית מילה, חיתולים, סימני בגרות, ולצפות מהקב”ה שינקה אותנו.

או שמא – ‘הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה’ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם’ (ירמיה כ”ג). שמא כבר התבגרנו ואנו יכולים ליזום את הברית. לא ברית מילה, אלא ברית נישואין: ” ‘וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ’ זֶה בִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִבָּנֶה בִמְהֵרָה בֵיָמֵינוּ אָמֵן” (משנה תענית).