הכהנים בני צדוק

בפרשת קרח אנו נפגשים עם מאבק בתוך בני לוי על הכהונה.

רבות נכתב בנושא זה, ואנו ‘נדלג’ לתקופה אחרת ולרעיונות מחודשים ופחות מוכרים

בחלוקה בין הלויים והכהנים.

כוונתי ל’כהנים בני צדוק’ המוזכרים בנבואת יחזקאל:

“וַיְדַבֵּר אֵלָי זֹה הַלִּשְׁכָּה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם לַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת: וְהַלִּשְׁכָּה אֲשֶׁר פָּנֶיהָ דֶּרֶךְ הַצָּפוֹן לַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ הֵמָּה בְנֵי צָדוֹק הַקְּרֵבִים מִבְּנֵי לֵוִי אֶל ה’ לְשָׁרְתוֹ”

(יחזקאל מ’, מ”ה-מ”ו)

“וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה’ אלוקים רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל…. כֹּה אָמַר ה’ אלוקים כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אִם הַלְוִיִּם אֲשֶׁר רָחֲקוּ מֵעָלַי בִּתְעוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּעוּ מֵעָלַי אַחֲרֵי גִּלּוּלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם: וְהָיוּ בְמִקְדָּשִׁי מְשָׁרְתִים פְּקֻדּוֹת אֶל שַׁעֲרֵי הַבַּיִת וּמְשָׁרְתִים אֶת הַבָּיִת הֵמָּה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַזֶּבַח לָעָם וְהֵמָּה יַעַמְדוּ לִפְנֵיהֶם לְשָׁרְתָם: יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן עַל כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה’ אלוקים וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם: וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ: וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּוֹ: וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה’ אלוקים: הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי: (יחזקאל מ”ד)

אקדים ואומר שנבואות יחזקאל סתומות וקשות, ואע”פ שנבואה זאת ‘מדברת’ על בנין העתיד איננו יודעים מתי תתגשם נבואה זאת.

מתוך הפסוקים למדנו:

–רק ‘הכהנים בני צדוק’ משרתים את ה’ בעבודות המזבח – כיוון שהם ‘שמרו את משמרת המקדש’.

-שאר הכהנים ‘הרגילים’ יהיו רק ‘שומרי משמרת הבית’ (שומרים ומשוררים– רש”י יחזקאל מ’),

‘משרתי הבית’ ושוחטים (וכידוע שחיטה כשרה אף בזר).

מיהם הכהנים בני צדוק ומדוע נבחרו דווקא הם?

“זכר צדוק כי הוא היה כהן גדול תחילה בבית שבנה שלמה כמו שכתוב וימליכו שנית לשלמה בן דוד לנגיד ולצדוק לכהן והוא היה מבני אלעזר הכהן ולפנחס בנו ולזרעו נתנה ברית הכהונה אשר היו מבני איתמר ירדו ממעלות הכהונה בקללת עלי” (רד”ק על יחזקאל פרק מ’ פסוק מ”ו)

תקציר:

בני עלי נדחו מן הכהונה כבר בסוף ימי חורבן שילה. הכהן האחרון מבני עלי היה אביתר הכהן

ולאחריו היה צדוק לכהן גדול הראשון בימי הבית ראשון, כפי שמוזכר בספר שמואל:

“וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי

כָּל הַיָּמִים: וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם

וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם”

(שמואל א’ ב’, ל”ה)

על פי המצודות (וכן ברד”ק ובמלבי”ם) צדוק הכהן עצמו יהיה הכהן הגדול במקדש העתיד.

את המינוי לכך יעשה יחזקאל הנביא, שהיה בעצמו כהן, שיעמוד גם הוא בתחיית המתים!

“ונתתה וגו’ – בישרו שיעמוד בתחיה ויהיה החינוך נעשה על ידו כי הוא היה כהן” (מצודות יחזקאל, מ”ג)

הקשר לפרשה:

“והנה קרח… הביאהו לחשוב כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’, היינו תוך כל אחד ואחד ואינם צריכים לכה”ג המאחדם. אבל זו טעות מפורסמת, שהרי לימות המשיח אחר גמר התיקון הכללי נמי יצטרכו ישראל למלך המשיח שהמלך הוא המאחד את העם… וכן יצטרכו לכה”ג… וכן מפורש ביחזקאל ‘והכהנים הלוים בני צדוק’ שכל הפרשה היא עתידה, הרי שאף לעתיד אחר גמר התיקון יצטרכו ישראל למלך וכה”ג לאחדם” (ספר שם משמואל פרשת קרח, שנת תרע”ו)

לסיכום:

למרות שנבואות יחזקאל אינן מבוארות, אנו יכולים ללמוד מכאן עד כמה למעשינו יכולה להיות השפעה לדורות. מעשה העגל דחה את הבכורות מן הכהונה, ומעשה ‘בני עלי’ יצר פירוד לדורות אף בתוך משפחת הכהנים.

בפסוקים לעיל ראינו שהכהנים שנדחו, יעבדו בשמירת המקדש (שציוויה מוזכר בסוף פרשתינו)

וכן בשירה. שואל המלבי”ם –

הרי אלו מצוות לוויה ולא מצוות כהונה, וידוע שאסור לכהן לעבוד עבודת לויה וכן להפך?!

“הנה בסי’ מ”ד באר שלעתיד לא יכשרו לעבודה רק הכהנים בני צדוק שלא תעו מעל ה’,

אבל יתר הכהנים שתעו בע”ז לא יהיו עובדים על המזבח רק יהיו שומרי משמרת הבית.

ופה הראה ה’ להנביא שכהנים אלה שיופסלו לעבודה ויהיו שומרי משמרת הבית,

להם יהיה הלשכה אשר פניה דרך הדרום שהיא לשכת שרים, ומשמע שיהיו משוררים במקדש.

וזה קשה מאד, דהא הכהנים מוזהרים שלא יעשו עבודת הלוים, ולדעת הראב”ד

(סוף פ”ג מהל’ כלי המקדש) הוא במיתה, ולדעת הרמב”ם שם עכ”פ הוא באזהרה?

המלבי”ם (בשם המהר”י עייאש) מתרץ בחידוש גדול:

“אמנם י”ל דזה רק בכהן המוכשר לעבודה אבל אחר שכהנים אלה ידחו מדין כהנים יהיה ענינם כלוים, דהא על כל פנים הם מבני לוי. וכן ראיתי למהר”י עייאיש בספרו לחם יהודה שכתב עמ”ש הרמב”ם (פ”ה מה’ כה”מ דין ט”ו) כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה ואינו נכנס לעזרה לעבוד, אלא בשעה שהלוים אומרים שירה. דקמ”ל דאע”ג שהוא גדול אינו עובד מתחלה עבודה בין כהן בין לוי עד שיתחיל לומר שירה עם הלוים בתורת סניף, ואע”ג דכהן לאו בר עבודת שירה הוא דכהן בעבודת לוי הוא באזהרה, היינו אחר שנתעסק כבר בעבודתו הראויה לו דאז אינו יכול להעתיק עצמו לעבודה של זולתו, אבל בתחלה רשאי לעבוד מלאכת השיר דכהנים נמי היו לוים ושבט לוי אקרי, עכ”ד”.

נסביר את תשובתו

במשנה כתוב: “אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר” (משנה מסכת ערכין פרק ב’).

וכך מסביר המלבי”ם את המשנה: ביום שבו לוי מתחיל את עבודתו במקדש, הוא נכנס לעזרה לראשונה לעבוד בשעת שירת הלויים, כשהוא מצטרף עליהם.

והחידוש: גם כהן מתחיל את שרותו במקדש, בשירה על דוכן הלויים!

ושמא תשאל: הרי אסור לכהן לשיר על הדוכן?

תירוץ: כל עוד הכהן לא התחיל עבודת כהונה הוא עדיין נחשב לוי לעניין עבודה.

וזאת הסיבה: גם הכהנים שנדחו מעבודתם במזבח, יכולים לעבוד עבודת לויה.

שהרי בסופו של דבר כל כהן הוא גם לוי, כל עוד לא יעבדו את עבודת המזבח.

תשובה אחרת פשוטה יותר, של המלבי”ם על יחזקאל מ, מ”ה-מ”ו:

“ואם לא נקבל סברתו זאת י”ל שיהיו משוררים בכלי, שלזה הוכשרו גם ישראל מיוחסין”

(כמ”ש הרמב”ם שם פ”ג ה”ג).

הסבר: אין הכוונה שכהנים שנפסלו יעבדו בשירה, אלא בנגינה. והרי לנגן על הדוכן, מותרים גם אנשים מישראל ולא רק לויים.

שבט לוי

ממתי התקדש שבט לוי? ודאי תשאלו, מה השאלה, הרי יש פסוק מפורש:

”בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה’ הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֱלֹקיךָ לוֹ” (דברים י’)

‘בעת ההיא’ – בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים טעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקב לומר שאף בזה לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם. (רש”י שם)

וכך גם במשנה בזבחים:

עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. (פרק י”ד, ד’)

וכך גם ברמב”ם:

זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר: ‘בעת ההיא הבדיל ה’ את שבט הלוי’ ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו. שנאמר: ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן. (רמב”ם כלי מקדש פרק ג’)

אך מצד שני, יש מקורות אחרים:

“וישאו אותו בניו (- את ארונו של יעקב). היאך ציוום?

אלא אמר להם בני יהודה יששכר וזבולון יטענו מיטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב, דן אשר ונפתלי יטענו מן הצפון.

יוסף אל יטען, שהוא מלך ואתם צריכין לחלק לו כבוד.

לוי אל יטען, למה שהוא טוען את הארון ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצויתי אתכם האלוקים עתיד להשרות אתכם דגלים”.

(במדבר רבה ב’, ח’)

כיצד ידע יעקב כבר במצרים ששבט לוי לא יחטאו בעגל?

אמר רבי יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך (שמות רבה ה’)

ועוד נמצא באגדה, אברהם מסר כל קבלת התורה ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ללוי ולוי וזרעו הושיבו ישיבות במצרים ולפי שלא היו יודעים שום מלאכה ולא נסו בה רק בתורה היה כל עסקיהם לא נשתעבדו במצרים” (חזקוני שמות ה’)

לפי שצפה הקב”ה שהיה עתיד שבט לוי לעבודת ה’ לפיכך לא ניתן בשעבוד פרעה (ספר פרשת דרכים)

ואפילו הרמב”ם נראה שסותר את עצמו:

“ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”,

לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם. שנאמר: “ברך ה’ חילו” והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: ‘אני חלקך ונחלתך’…” “ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע”ה אומר “ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי”…” (רמב”ם שמיטה ויובל, י”ג)

לכן נראה לי, שצריך להבדיל בין שני תפקידים של הלויים:

עבודות המקדש– היו אמורות להיעשות על ידי הבכורות, ולאחר חטא העגל עברו ללויים והם נתקדשו בזה.

אך לימוד התורה ושפיטתה – זהו התפקיד היחיד שנמסר ללויים עוד על ידי יעקב.

תפקידי הלווים

פרשת במדבר מקדישה חלק נכבד לתפקידי הלויים.

“אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם

עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ

הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרֲתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:

וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת….

וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת” (במדבר א’)

נסכם בקצרה את התפקידים המופיעים בפסוקים:

“ישאו את המשכן… וכליו”

תפקיד זה כידוע מחולק בין שלושת בני לוי:

משמרת גרשון – נשאו את כל החלקים ה’רכים’ של המשכן: המסכים, כיסויי המשכן ואת קלעי החצר.

משמרת מררי– את החלקים ה’קשים’, כשמם מררי: הקרשים, הבריחים, העמודים והאדנים. לאלו ניתנו 6 ‘עגלות צב’ לסייע במשאם,

לעומת משמרת בני קהת– ‘בכתף יישאו’ את ששת כלי הקודש המרכזיים ושאר כלי השרת.

תפקיד זה לכאורה לא עבר למקדש, אך מצאנו את הלויים כ’נושאי ארון ברית ה”.

“והם ישרתוהו”:

הגדרה מעניינת זאת, פותחת לנו פתח לשאלה רחבה. האם ללויים היו עוד תפקידים מעבר למקובל? האם הלויים עבדו במשכן ובבית המקדש?

“סביב למשכן יחנו… ושמרו הלויים את משמרת המשכן“.

במשכן במדבר, תפקיד זה כולל בעיקרו מניעה מזרים להתקרב אל מחנה שכינה.

במקדש תפקיד זה כולל את ה’שמירה’ ו’פתיחת השערים’.

“בנסוע המשכן יורידו… ובחנות המשכן יקימו…”

תפקיד זה ייחודי למשכן ודרש עבודה פיזית מרובה. אנו שוכחים לפעמים את גודלו של המשכן.

רק כמה דוגמאות: גובה עמוד מעמודי החצר – 15 אמה, כלומר כ- 7.5 מטרים.

אדן כסף לבדו שקל יותר כמה מאות ק”ג. אולי מתוך כך נבין את המדרש:

“כתיב ויפרוש את האהל על המשכן, אמר רב משה רבינו פרשו.

מכאן אתה למד גובהן של לויים עשר אמות” (שבת צ”ב)

תפקיד נוסף ללויים, שלא מוזכר במפורש למרות שהוא אולי המוכר ביותר, הוא השירה

(ולא הנגינה…שמותרת אף באדם מישראל).

“עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם ה’ אלקיו ככל אחיו הלוים, אי זהו שירות שהוא בשם ה’ הוי אומר זו שירה”. (רמב”ם הלכות כלי מקדש ג’ הלכה ב’)

בניגוד לתפקידיהם הרבים במדבר, נראה שבמקדש הצטמצמו תפקידי הלויים.

ועדיין, למרות ההגדרה המדוייקת של הרמב”ם, בהלכה א’ מופיעה הגדרה כללית ביותר:

“ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו

שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד” (שם, הלכה א’)